הדפסה
ארצות-הברית היא כיום המעצמה הדומיננטית בעולם מבחינה פוליטית, כלכלית ואידיאולוגית. ואולם, לפני עשרים שנה בלבד, היו פני הדברים שונים לחלוטין. בשנת 1980, האידיאלים הדמוקרטיים שארצות-הברית ייצגה היו בנסיגה ברחבי העולם כולו; ברית-המועצות הרחיבה את השפעתה בארצות מתפתחות רבות; המשק האמריקני סבל מאינפלציה גבוהה ומאבטלה גואה, ושיעור הצמיחה שלו היה אטי מזה של יתר המשקים המתועשים העיקריים. החברה האמריקנית הייתה נגועה בספקנות עצמית עקב שורת השפלות שספגה, הן בחזית הבינלאומית והן בחזית הפנימית - ובהן המלחמה בווייטנם, חוסר האונים מול אופ"ק, והכישלון בפרשת בני-הערובה באירן. אמריקה נראתה כמעצמה שוקעת.
בתוך עשור התהפכו היוצרות. הקומוניזם הסובייטי נעלם. מוסדות דמוקרטיים החליפו משטרים עריצים במדינות שבהן תמורה כזאת נתפשה קודם לכן כבלתי אפשרית. משבר האנרגיה נשכח. האינפלציה, האבטלה והריבית בארצות-הברית ירדו במידה ניכרת, והצמיחה הכלכלית הואצה. עם חלוף עשור נוסף, התעצמותה של אמריקה והשפעתה על ענייני העולם הגיעו לממדים גדולים עוד יותר. בשנות התשעים התבססה הדמוקרטיה באמריקה הלטינית, במזרח אירופה ובמזרח אסיה. המשק האמריקני צמח מהר יותר מכל יתר המשקים המתועשים העיקריים, ושיעור האבטלה ירד לרמה שרוב הכלכלנים חשבו, עד אז, כי אינה ניתנת להשגה. עוצמתה הכלכלית, הצבאית והפוליטית של ארצות-הברית ביססה את מעמדה הבכיר במערכת העולמית. בד בבד עם הצלחתם החומרית שוקמה גם זקיפות קומתם של האמריקנים, ואיתה גאוותם על ארצם ועל האידיאלים שלהם.
מהפך מרשים זה הוא תוצאה של תהליכים פוליטיים, כלכליים וחברתיים רבים, שהחלו בארצות-הברית בשנות השמונים, ואשר ממשיכים להשפיע גם היום. אין אדם יחיד או קבוצה מסוימת שביכולתם לתבוע זכות יוצרים בלעדית על תפנית זו, אולם יותר ויותר נראה שאדם אחד מילא בה תפקיד של זרז פעיל: רונלד רייגן, שכיהן כנשיא ארצות-הברית משנת 1981 ועד 1989. רייגן ניהל את המלחמה הקרה נגד ברית-המועצות, שאותה כינה בצדק "אימפריית הרשע", עד לסיומה המוצלח. הוא יזם רפורמות כלכליות שנויות במחלוקת, במטרה לעודד יזמות ולתגמל מאמץ. והוא העלה על נס את ערכיה המסורתיים של האומה האמריקנית, תוך שהוא מעודד את עמיתיו האזרחים להתגאות בעצמם ובערכים הגלומים בחברה שלהם.
דעה זו על הישגיו של רייגן אינה מקובלת על חוגים רבים אפילו היום. חשיבה מקובעת מסוג מסוים שופטת את רייגן על סמך פליטות הפה התכופות שלו והתמצאותו הדלה בפרטי מדיניות, וחושבת לבלתי-נסבלת את התעקשותו לדון בענייני ציבורי על פי אמות מידה מוסריות. נראה שאלה המתקשים לזקוף לזכותו של רייגן את מה שהתרחש בעשרים השנים האחרונות, פשוט אינם מוכנים להאמין שאדם בעל מגבלות אינטלקטואליות כאלה, לכאורה, מסוגל היה בכלל לעשות מה שעשה. מסיבה זו יש לברך על פרסומם של שני ספרים שיצאו לאור לאחרונה: הביוגרפיה הרשמית של רייגן, שקהל הקוראים כבר ממתין לה מזה זמן, מאת אדמונד מוריס - דאץ': זיכרונות על רונלד רייגן (רנדום האוס, 1999), וספרו של דִינֶשׁ דְסוּזָה, רונלד רייגן: איך הפך אדם רגיל למנהיג בלתי רגיל (פרי פרס, 1997). כל אחד משניהם, בדרכו שלו, שופך אור על דמותו ועל מנהיגותו של הנשיא הארבעים של ארצות-הברית.
אדמונד מוריס נבחר על ידי צוות הבית הלבן של רייגן בשנת 1985 לכתוב את הביוגרפיה הרשמית של הנשיא. עם פרסומו גרם ספרו של מוריס למבוכה רבה, בעיקר בשל האמצעי הספרותי המוזר שבחר להשתמש בו לתיאור חייו של רייגן. מוריס כתב את הספר בסגנון של זיכרונות אישיים. מאחר שנולד עשרים ושמונה שנים לאחר רייגן, היגר לארצות-הברית מבריטניה בשנת 1968, ויצר קשרים קרובים עם רייגן רק בשנת 1985, הוא המציא לעצמו פרסונה מדומה, זו של בן-זמנו של רייגן וחברו לספסל הלימודים בעיירה קטנה באילינוי. מוריס השקיע מאמץ ניכר בשימורה של אשליה זו לאורך כל הספר. נראה שבידוי זה אינו פוגע בחומר הביוגרפי האמיתי שבספר, אך הוא מערער למן ההתחלה את אמונו של הקורא בכוח השיפוט של מוריס, וכתוצאה מכך, גם ביכולתו להעריך באופן הולם את חייו של רייגן ואת הקריירה שלו.
מוריס מתבונן מקרוב בנשוא מחקרו. הרייגן שהוא מתאר - ואין זה מפתיע - הוא נואם מחונן, דמות כריזמטית, הן במפגש אישי והן על מסך הטלוויזיה. הוא גם מנהלן טוב, קשוח אך גמיש במשא ומתן, אדם בעל רצון טוב, אמיץ וכן. אך מוריס אינו מטייח את מגרעותיו של רייגן. כרבים מן הסוקרים את דמותו של רייגן מוטרד מוריס מן הריחוק של רייגן אפילו ביחס ליועציו הקרובים ביותר, ואף ביחס לילדיו. מסוגל היה לפטר עוזרים ללא נקיפות מצפון - המקרה שבו זימן רייגן את מזכיר המדינה שלו, אלכסנדר הייג, ומסר לו פתק קצר שבו קיבל התפטרות שהייג כלל לא הגיש, מעלה בקורא צמרמורת - ואף פעם לא עלה בדעתו לצלצל למכר ותיק או לעובד לשעבר.
מוריס מפריך את הדעה נטולת היסוד כאילו היה רייגן חסר אינטליגנציה. רבים מאלה שרחשו בוז לרייגן חשו כך משום שלעתים קרובות התקשה הנשיא להתבטא באופן הגיוני בעל פה כשלא התכונן מראש. כאשר הוצגו לו שאלות נכשל לפעמים בתפישת הנקודה, או שהיה מגיב בתשובה שגורה וסתמית, שלא תמיד הייתה רלוונטית לנושא השאלה. עובדה זו קוממה אינטלקטואלים שלגביהם מענה לשון מהיר מהווה תנאי מוקדם לפעילות ציבורית. ועם זאת, כתביו של רייגן מגלים פן שונה לחלוטין של האיש. המכתבים והמסמכים מפרי עטו (לרבות נאומיו, שאת רובם כתב בעצמו) ניחנים בבהירות וברהיטות מופתית. "מעולם לא הכרתי אדם", כותב מוריס, "בעל יכולת כזאת לתפוש מצב כלשהו בפשטותו. ופשטות אינה בהכרח פשטנות". רייגן לא היה אינטלקטואל או הוגה דעות מקורי, אך הייתה לו משנה סדורה ומקיפה על אופייה של החברה האמריקנית, על יתרונותיה ועל חולשותיה, על תפקידה של הממשלה ועל המדיניות הראויה לה. קורא המעיין היטב בספרו של מוריס יגלה ברייגן את היכולת לפתח דעה מוצקה לגבי עניינים שנראו בעיניו חשובים, ואז לנקוט עמדה נחושה לגביהם. בכל פעם שמוריס ניאות להעניק לקוראיו תיאור של רייגן בתהליך קבלת הכרעה - בנוגע לחתימה על הצעת החוק בעניין ההפלות במדינת קליפורניה, למשל, או בעניין פיתוח הגנה נגד נשק גרעיני - רייגן מתגלה כאדם שקול וחושב.
אולם מוריס אינו מנתח את תהליך קבלת ההחלטות של רייגן באופן שיטתי או יסודי, ואין הוא מציע הערכה שקולה כלשהי לגביו כמתווה מדיניות; זאת משום שלמוריס חסרה כל פרספקטיבה פוליטית. רק לעתים נדירות הוא דן בסוגיות שברקע להכרעותיו של רייגן, וכאשר הוא עושה זאת, הידע שלו בדרך כלל חלקי ולא מדויק. מתקבל הרושם שמוריס אינו מתעניין, בעצם, בכלכלה, בפוליטיקה אמריקנית או ביחסים בינלאומיים. הוא כתב מחקר רב-תובנה על אישיותו של רייגן, אך אינו מסוגל להסיק מסקנות לגבי הקשר בינה ובין הפוליטיקה שלו. למעשה, התכונה האישית היחידה שאת חשיבותה הפוליטית הוא מציין במפורש היא שאפתנותו של רייגן. אולם ארצות-הברית שופעת פוליטיקאים שאפתנים. מוריס אינו מצליח להסביר מה היה שונה באופיו של הפוליטיקאי המסוים הזה, וכיצד הביא אותו ייחוד זה לבית הלבן, ובסופו של דבר, לעמדת הנהגה בפוליטיקה ובכלכלה העולמית. אולי זו הסיבה שבגללה עיצב מוריס את ספרו כזיכרונות דמיוניים: חסרים לו הידע והתובנה הנחוצים לכתיבת ביוגרפיה אמיתית של רונלד רייגן.
דבר זה מתחוור כשמגיע מוריס לקריירה של רייגן כנבחר ציבור. מוריס מתאר את האירועים המרכזיים במהלך כהונתו של רייגן כמושל קליפורניה כסדרה אקראית של מאורעות חסרי קשר. לעתים הוא מקומם עליו את הקורא כשהוא מצפה ממנו כי יסלח לו על כך שלא הכין שיעורי בית חיוניים. דוגמה טיפוסית היא הדיווח שלו על התקציב הראשון שהעביר רייגן בקליפורניה: שלושה חודשים לאחר שנכנס לתפקיד בשנת 1967, אחרי מסע בחירות שבמסגרתו התחייב לקצץ בהיקף פעילות הממשל, אישר רייגן את העלאת המסים הגדולה ביותר בהיסטוריה של המדינה. במקום להציע הסבר כלשהו ולתאר את הגורמים שבגללם הפך רייגן את עורו, כביכול, או לבחון את משמעות המהלך לגבי קליפורניה ולגבי הקריירה הפוליטית העתידית של רייגן, מציג מוריס את האירוע כחוליה נוספת בשרשרת של התרחשויות סתמיות: התקציב פשוט "הוגש לבית המחוקקים ב-27 במרס", כותב מוריס, "וכאן מתחילה עטו של בור גמור בכלכלה לרעוד". מרוב רעד, אין מוריס מציע כל הערכה ביחס לחשיבות האירוע.
