הדפסהדינש דסוזה, יועץ בכיר למדיניות פנים בצוות הבית הלבן של רייגן במהלך השנתיים האחרונות לכהונתו, הוא עתה חוקר ב'אמריקן אנטרפרייז אינסטיטיוט'. ספרו רונלד רייגן: איך הפך אדם רגיל למנהיג בלתי רגיל אינו מתיימר להיות ביוגרפיה מקיפה של רייגן, והוא מקדיש רק שני פרקים קצרים לחייו של רייגן לפני בחירתו לנשיא בשנת 1980. ועם זאת, בספר רונלד רייגן יש כל מה שאין בספרו של מוריס: ניתוח של רונלד רייגן כמעצב מדיניות בעל חזון וכמנהיג שהמריץ את העם האמריקני ואת בעלי בריתו לתמוך בו ובהגשמת חזונו. רייגן, לפי דסוזה, היה המנהיג האמריקני החשוב ביותר מאז הנשיא פרנקלין רוזוולט, אדם שהטביע את חותמו על המחצית השנייה של המאה העשרים כפי שעשה רוזוולט במחצית הראשונה.
לפי דסוזה, רונלד רייגן ראוי להערכה בגין שני הישגים עיקריים, אשר הודות להם נבלם תהליך שקיעתה של ארצות-הברית ונהפך על פיו: הניצחון במלחמה הקרה, והחייאת המשק האמריקני לאחר עשור של קיפאון.
הסיבה להצלחתו של רייגן נגד הסובייטים, מסביר דסוזה, הייתה נחישותו לשנות מן היסוד את מדיניות החוץ של ארצות-הברית כפי שנוהלה בידי כל הנשיאים מאז טרומן. לפני רייגן, התרכזה מדיניות החוץ האמריקנית בבלימת הסובייטים, דהיינו במאבק למנוע מברית-המועצות להרחיב את מעגל השפעתה, או בדטנט, כלומר במאמץ למתן את התוקפנות הסובייטית באמצעות משא ומתן והסכמים. בתקופת רייגן נטלה אמריקה לידיה את היזמה בתחום הבינלאומי, תוך שהיא חותרת לערער את הישגיה של ברית-המועצות, ובסופו של דבר למוטט את המשטר הסובייטי לחלוטין. "המערב לא יבלום את הקומוניזם", הצהיר רייגן בפני סטודנטים וחברי סגל באוניברסיטת נוטרדם בשנת 1981, חודשים ספורים לאחר שנכנס לתפקידו. "הוא יתעלה מעבר לקומוניזם. הוא יפטור אותו כפרק מוזר בהיסטוריה האנושית, שדפיו האחרונים נכתבים בעת הזאת".
כפי שמציין דסוזה, רוב המומחים ליחסי ארצות-הברית-ברית-המועצות חשבו כי מדיניותו של רייגן היא-היא התופעה המוזרה. הדעה המוסכמת בקרב הידענים הייתה שברית-המועצות תישאר על המפה עוד זמן רב, וניסיונו של רייגן למוטט אותה יוצר סכנה חמורה של מלחמה. תרומתו הייחודית של רייגן הייתה ההבנה שאכן אפשר למוטט את ברית-המועצות. עתה, בעידן שלאחר קריסתה, נוהגים אותם ידענים להדגיש כי התהליך היה בלתי נמנע, תוצאה של משבר פנימי, כלכלי ופוליטי, שהכריע את המערכת הסובייטית. גישה זו גורמת אף היא להמעטה בהערכת תרומתו של רייגן. דסוזה מצביע על כך שההתמוטטות הסובייטית הסופית עלולה הייתה להידחות עוד זמן רב, אלמלא הפעיל רייגן לחץ מתמיד עליה. רייגן לא רק חזה כי התמוטטות סובייטית היא אפשרית; הוא נקט מדיניות שניסתה לחולל אותה.
לפי דסוזה, האסטרטגיה של רייגן כללה שני מרכיבים, שכל אחד מהם נועד לערער את תחושת הביטחון של ההנהגה הסובייטית, ולנצל חולשות כלכליות ופוליטיות פנימיות של ברית-המועצות. הראשון היה סיכול מאמצי ההתרחבות הסובייטיים באמצעות פעילות גלויה וחשאית. משמעות הדבר הייתה דחייתה של "דוקטרינת ברז'נייב", שלפיה מדינה שהקומוניזם כבר התבסס בה תישאר קומוניסטית לנצח. רייגן תמך במורדי ה"קונטראס" בניקרגואה, בארגון הפועלים "סולידריות" בפולין, בכוחות האנטי-קומוניסטיים של יונס סבימבי באנגולה, ובמוג'הדין באפגניסטן. כתוצאה מן האסרטיביות האמריקנית החדשה, נבלמה התפשטות הקומוניזם. במהלך שבע השנים שקדמו לכניסתו של רייגן לתפקיד הנשיאות, מ-1974 ועד 1980, התפשטה ההשפעה הסובייטית לדרום וייטנם, קמבודיה, לאוס, דרום תימן, אנגולה, מוזמביק, אתיופיה, גרנדה וניקרגואה. במהלך שנות נשיאותו של רייגן, אף מדינה לא נפלה תחת השפעה סובייטית.
הגורם השני באסטרטגיה של רייגן היה התעצמות דרמטית ביכולת הצבאית האמריקנית. הכוחות המזוינים של ארצות-הברית צוידו בדור חדיש של כלי נשק בעלי הנחיה מדויקת, ותוקנו ליקויים באימונים ובכוח האדם. סכומים גדולים הושקעו במערכות נשק מתוחכמות כמו צוללת הטריידנט, מטוס הקרב והמפציץ החמקן, טילי פרשינג וטילי שיוט, ותכנית האס-די-איי. השפעתה של מדיניות זו הייתה מרחיקת לכת. ברית-המועצות, שלא יכלה להתחרות בהיקף ובתחכום הטכנולוגי של ההתחמשות האמריקנית, נאלצה להסכים לצמצום הנשק הקונבנציונלי והגרעיני בתנאים שהעניקו יתרון ניכר למערב. גם ההשפעה על בעלות-בריתה של אמריקה הייתה גדולה; הן הבינו שברית-המועצות לא תוכל יותר להתמודד עם האמריקנים במלחמה הקרה, ועל כן ארצות-הברית עתידה לנצח בה.
כפי שדסוזה מראה, המדיניות של רייגן שכנעה מנהיגים סובייטים שלא יוכלו להתמיד במלחמה הקרה. לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה הם מצאו את עצמם בין הפטיש של צמצום המשאבים הכלכליים לסדן של יריב אמריקני נחוש הפועל במרץ להביא את שלטונם אל קצו. התוצאה הייתה הרפורמות של מיכאיל גורבצ'וב. למרות שנועדו להציל את ברית-המועצות, רפורמות אלו שיגרו איתות חד-משמעי לחברי האליטה הקומוניסטית השלטת: נחלנו תבוסה במלחמה הקרה, והמערכת הכלכלית והפוליטית הסובייטית היא שהביאה למפלה. סדר העולם הקומוניסטי לא ימומש לעולם. התוצאה הייתה ההתפכחות, וקץ הקומוניזם.
ספרו של דסוזה אינו מנסה לצייר את רייגן כמי שגאוניותו ניכרה בפרטי המדיניות. גדולתו של רייגן הייתה ביכולתו להציב מטרות פשוטות והגיוניות, ולנהל מערכה גלויה ובלתי נלאית נגד האויב הטוטליטרי של אמריקה, ונגד המוסכמות שהניחו כי הטוטליטריות הסובייטית והכלכלה הריכוזית הסובייטית הן בנות-קיימא בדיוק כמו הדמוקרטיה הליברלית. לדעת רבים מן הפוליטיקאים והמומחים האמריקנים, האסטרטגיה של רייגן הייתה פשטנית מכדי שתצליח, ויוזמהּ - אדם פשוט מכדי להנהיג. ההיסטוריה הוכיחה כי שתי ההנחות היו מוטעות.
דסוזה מקדיש מקום מקביל בספרו לניסיון להוכיח שההתאוששות המרשימה של המשק האמריקני, שהחלה בזמן ממשל רייגן, נבעה גם היא מן החזון ה"פשוט" של הנשיא, וממנהיגותו העקבית. ביסוד גישתו של רייגן לשיקום המשק האמריקני עמדה אמונתו ביצירתיות וביזמה של האמריקנים, וספקנותו ביחס ליכולתה של הממשלה להביא לידי הישגים טובים יותר מאלה שיניב סך מאמציהם של מיליוני פרטים. "רייגן האמין שאין לאינטלקטואלים שום זכות לנסות לתכנן או לנהל את המשק", כותב דסוזה. "רייגן החזיק בדעה שהפרט הוא הכוח היצירתי בחברה, ושיש לתת לו יותר שליטה על גורלו. המטרה העיקרית של המדיניות הכלכלית של רייגן הייתה ליצור סביבה שבה האנרגיה היצירתית של יזמים תוכל לפרוץ קדימה". לרשות ארצות-הברית עמדו כל המשאבים הנחוצים כדי לשוב לצמיחה כלכלית מהירה ונטולת אינפלציה. רק התערבות ממשלתית, באמצעות פיקוח יתר ושיעורי מס גבוהים - שבמקרים מסוימים הגיעו עד כדי 70 אחוזים מן ההכנסה - מנעה את השיבה לצמיחה, בכך ששללה מן האמריקנים את התמריץ לאימוץ חידושים ולעבודה קשה.
ביומו הראשון בתפקיד, ב-1981, חתם רייגן על צו ששם קץ לפיקוח על מחירי הנפט והדלק. מחירים אלה צנחו, ו"משבר האנרגיה" - שעתה התברר כי היה תוצר מלאכותי של פיקוח ממשלתי - בא לקצו. במשך שמונה השנים שלאחר מכן, העביר רייגן בקונגרס שתי רפורמות מקיפות במערכת מס ההכנסה הפדרלי. הראשונה קיצצה בשיעורי המס, והשנייה סתמה פרצות רבות בחוק ופישטה מאוד את חוקי המס. העלויות הנמוכות יותר, המסים המופחתים וצמצום הפיקוח הובילו את ארצות-הברית לצמיחה מהירה ועקבית. האינפלציה ירדה מ-12.4 אחוזים בשנת 1980 ל-4.6 אחוזים בשנת 1989, ושיעור האבטלה ירד אף הוא מ-7.2 אחוזים ל-5.3 אחוזים. התוצר המקומי הגולמי צמח במהלך השנים 1989-1981 בשיעור שנתי ממוצע של 3.4 אחוזים. ההכנסה הממוצעת באמריקה, אשר למעשה ירדה בתקופת ממשל קרטר, עלתה ב-15 אחוזים במונחים ריאליים בין השנים 1980 ו-1989. בניגוד למה שנטען לעתים קרובות, העניים לא "נעשו עניים יותר" בתקופת רייגן: ההכנסה הריאלית הממוצעת של החומש התחתון באוכלוסייה עלתה בלמעלה מ-7 אחוזים.
