הדפסההישגים אלה גבו מחיר. הקיצוצים במסים, יחד עם העלייה התלולה בהוצאות ההגנה, התפיחו את הגירעון בתקציב הפדרלי מ-50 מיליארד דולר בערך בשנת 1980, ללמעלה מ-200 מיליארד דולר בשנת 1989. תוצאה זו, כמובן, לא הסבה נחת לרייגן, שצידד כל חייו באחריות פיסקלית ובתקציבים מאוזנים. דסוזה טוען, שמגבלות פוליטיות אילצו את רייגן להתפשר על מדיניות פיסקלית. הקיצוץ במסים עמד אצלו בעדיפות ראשונה; בעדיפות שנייה הציב את הצורך להבטיח שתקציב ההגנה האמריקני יחזור לממדיו הראויים. הוא הקריב את העדיפות השלישית שלו, תקציב מאוזן, על מנת להשיג את השתיים הראשונות.
בהשקפת עולמו ה"פשוטה" של רייגן, מיסוי גבוה והתערבות ממשלתית במשק לא רק שאינם נבונים, אלא גם בלתי מוסריים, משום שהם גוזלים מהאזרח הקטן את פרי עמלו. מי שיבחן את עודפי התקציב הנוכחיים בארצות-הברית - שהם תוצאה ישירה של העלייה בשיעור הצמיחה במשק האמריקני מאז 1983 - ייאלץ להודות כי השקפת העולם ה"פשוטה" של רייגן שוב התבררה כצודקת. רייגן הטה אוזן (אם כי מעולם לא ביטא תמיכה מפורשת) לטיעונים שהעלתה קבוצת כלכלנים קטנה - כלכלני "צד ההיצע", אשר חזו השתלשלות עניינים זו במדויק. מדיניותו הכלכלית ה"בלתי שגרתית" של רייגן הפכה כיום לנחלת הכל, והיום תומכים בה פוליטיקאים הממוקמים שמאלה מן המרכז, כמו הנשיא האמריקני ביל קלינטון וראש ממשלת בריטניה טוני בליר.
תרומתו החשובה ביותר של דסוזה היא תיאור כשרונותיו הפוליטיים של רייגן, כשרונות שרוב האינטלקטואלים והעיתונאים האמריקנים לא הצליחו להעריך. הם האמינו שמנהיג צריך להיות מלומד, בעל טעם נאור, ומעל לכל, בקיא ברזי המשחק הפוליטי של ושינגטון. רייגן היה ההפך הגמור, בכל המובנים. במקום לקבל את העובדה שמנהיג גדול יכול לתפקד גם ללא התכונות הללו - כלומר, שהוא באמת אינו חייב להיות דומה להם עצמם - ניסו פרשנים רבים לתת הסברים חלופיים לתפקודו של רייגן. התיאוריה הרווחת ביותר, אשר דסוזה מכנה אותה "הקרב על מוח הנשיא", קבעה שפרגמטיסטים כמו מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ, וראש סגל הבית הלבן ג'יימס בייקר, הצליחו ליטול את השליטה במדיניות האמריקנית מידיהם של "מאמינים אמיתיים", כמו שר ההגנה קספר ויינברגר, השגרירה באו"ם ג'ין קירקפטריק והתובע הכללי אד מיס. דסוזה מפריך סברה זו באמצעות ניתוח כמה מההחלטות המדיניות שקיבל רייגן. בתחום מדיניות הפנים ומדיניות החוץ כאחת, הקיף עצמו רייגן בעקביות במגוון רחב של עמדות, הקשיב לכולן, ורק אז קיבל את כל ההכרעות החשובות בעצמו, על בסיס עקרונות היסוד שבהם האמין. בנושאים החשובים ביותר, רייגן הוא שהחזיק במושכות לכל אורך התהליך.
דסוזה מאשש את האופן שבו מתאר אדמונד מוריס את האינטלקט של רייגן. רייגן לא היה נשיא שזלל ניירות עמדה ארוכים ומורכבים (ג'ימי קרטר היה היפוכו הגמור במובן זה, והדגים עד כמה חסר ערך הוא שפע מידע שאינו מלווה בפרספקטיבה הנחוצה להבנת חשיבותו, או באישיות חזקה המסוגלת לקבל החלטות וליישמן). עם זאת, הוא היה רחוק מבורות, ודסוזה מביא את דבריו של הביוגרף לי אדוארדס, המציין כי הספרייה של רייגן הייתה עמוסה ספרים טובים, שהיו גדושים בהדגשות ובסימונים רבים בכתב ידו של הנשיא. האינטלקט של רייגן נטה לפתח דעות מוצקות ומלומדות על השאלות הבסיסיות והחשובות ביותר. מעולם לא חסר רייגן אמת מידה מוסרית פנימית, שבאמצעותה העריך את הנושאים שבהם נתקל, ולאורה קיבל החלטות. מצפן פנימי זה היה המפתח לחזון שלו, לחוסר העניין שלו בפרטי המדיניות שלא היו רלוונטיים להגשמת החזון, ולנכונותו להתפשר בתחומים אחרים כדי להבטיח דבקות במטרות המרכזיות שלו. "אי-אפשר להנהיג", כותב דסוזה, "אם אינך בטוח לאן ברצונך להגיע. חזון הוא פונקציה של כוח תפישה, אך הוא נשען פחות על אינטליגנציה אקדמית ויותר על מעוף מוסרי".
דסוזה, למרות שאינו משתמש במונח עצמו, מייחס לרייגן "רייט ריזן" (היגיון מוסרי): אמונות מוסריות מוצקות וכנות מלֻווֺת בכושר שיפוט. החל מנושאים קטנים, כמו ההחלטה למשוך את התמיכה האמריקנית מאמנת דיני הים בשנת 1981 משום שפגעה בקניין הפרטי במשאבי קרקעית הים, וכלה בנושאים גדולים, כמו החלטתו שהזנחת הפיתוח של מערכות הגנה נגד נשק גרעיני היא בלתי מוסרית, רייגן הוכיח שהמדיניות שלו נקבעת על פי מה שנראה לו כדבר הטוב ביותר לעשותו, ולא לפי שיקולי נוחות או לפי ציפיותיהם של אחרים. רייגן עשה טעויות שעלו ביוקר - כמו הצבת הנחתים האמריקנים בביירות, ומכירת נשק לאירן בניסיון לשחרר את בני הערובה בלבנון - אך איכותן של רוב החלטותיו מעידה על איכות הערכים שכיוונו אותן.
