הדפסה
גרסת PDFרבי יוחנן בן זכאי הבחין בשתי גישות לעבודת ה': של העבד, הרואה עצמו כשייך לרבו, ורצונו בטל לפניו — זהו החסיד; ולעומתו השר, הוא החכם, שדו–שיח לו עם קונו, ואינו מתבטל התבטלות גמורה מלפניו. בעוד שהשר הוא בעל מעמד רם יותר, חכמה וכוח, הרי שהמרחק האישי בינו לבין המלך גורם לכך שתפילתו אינה מתקבלת כתפילת העבד. החסיד–העבד נמשל כאן לעוזר האישי, שבידיו מצויים כל המפתחות להגיע אל קונו, שכן גישתו אליו שונה מבסיסה. גישת החסיד וגישת החכם שתיהן לגיטימיות ביהדות: שתי גישות שכל אדם רשאי לבחור באחת מהן, על פי תכונותיו ואישיותו.
החסיד לא רק שנוהגו שונה מהדרך הדתית המקובלת, אלא גם אמונתו אינה דומה לאמונת שאר בני האדם. החסיד תופש את כל המערכות של עולם הטבע והמציאות כמושפעות מהתנהגותו ומגיבות לה, חש אחריות אישית, כמי שבכוחו להשפיע על סדרי בראשית. לפי המסורת התלמודית, בידי חסיד יש מפתח לשינוי הטבע עצמו, והוא אף משתמש ביכולתו זו כאשר הוא נצרך לה:
תנו רבנן, מעשה במקום אחד שהיה ערוד, והיה מזיק את הבריות. באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם, הראו לי את חורו. הראוהו את חורו. נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו, ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם, ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו, אוי לו לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא! (בבלי ברכות לג ע"א)
אמירה מבודחת זו מתארת את מידתו של החסיד: תפישה שבבסיסה ביטחון מוחלט שכל אירוע בעולם הזה תלוי ביחסים "האישיים" של האדם עם אלוהיו. החסיד אינו רואה מטרה נעלה יותר מלבטל כליל את רצונו מפני רצונו של המקום, והוא זוכה כי גם המקום מבטל לעתים את רצונו, כמו במקרה זה, מפני רצון החסיד. אלו יחסים המתקיימים רק בזכות נאמנותו הגמורה של החסיד לאלוהיו.
דבר מכל אלה אינו מופיע בספר חסידות ופנאטיות, אשר מתעלם מהרעיונות הדתיים שבבסיס החסידות ופותח בנושא החסיד השוטה, זה שכה עסוק בחסידותו עד שאינו יכול עוד להבחין ברצון אלוהיו. הבחירה לא לעסוק ביסודות הרוחניים, האישיים והתיאולוגיים של החסידות לא רק גרמה לחסרונו המורגש של הדיון בסוגיות האלה בספר, אלא אף הקשתה על המחברת להגדיר כראוי את החסיד. היא אמנם עושה זאת בסוף הספר, אך לא על דרך החיוב אלא על דרך השלילה. היא מציבה ארבעה תנאים, שאי קיומם הופך את החסיד לשוטה: (א) כוונתו טהורה ואין לו מניעים אנוכיים; (ב) ראוי הוא למעשיו, דהיינו, הוא תלמיד חכם; (ג) אין חסידותו פוגעת בזולתו (זו מסקנה חשובה, ויש להחמיא למחברת על הדגשתה אותה); (ד) אין חסידותו של החסיד פוגעת בו עצמו.
דבר מכל אלה אינו מופיע בספר חסידות ופנאטיות, אשר מתעלם מהרעיונות הדתיים שבבסיס החסידות ופותח בנושא החסיד השוטה, זה שכה עסוק בחסידותו עד שאינו יכול עוד להבחין ברצון אלוהיו. הבחירה לא לעסוק ביסודות הרוחניים, האישיים והתיאולוגיים של החסידות לא רק גרמה לחסרונו המורגש של הדיון בסוגיות האלה בספר, אלא אף הקשתה על המחברת להגדיר כראוי את החסיד. היא אמנם עושה זאת בסוף הספר, אך לא על דרך החיוב אלא על דרך השלילה. היא מציבה ארבעה תנאים, שאי קיומם הופך את החסיד לשוטה: (א) כוונתו טהורה ואין לו מניעים אנוכיים; (ב) ראוי הוא למעשיו, דהיינו, הוא תלמיד חכם; (ג) אין חסידותו פוגעת בזולתו (זו מסקנה חשובה, ויש להחמיא למחברת על הדגשתה אותה); (ד) אין חסידותו של החסיד פוגעת בו עצמו.
דומה שהגדרה כזו עדיין מותירה את מהות החסידות בערפל, ערפל המתפזר רק כאשר מוסיפים עליה את ההסבר הרעיוני–תיאולוגי, השאוב מדוגמת חנינא בן דוסא. התכונות שאותן מדגישה המחברת — טוהר כוונתו של החסיד, רמתו הרוחנית ואי גרימת נזק בחסידותו — לכולן מקור רעיוני אחד, היותו באמת ובתמים עבדו של מלך מלכי המלכים. רק כוונתו ותפישת יחסיו עם האל כאישיים וכבעלי השפעה יחידה במינה על המציאות עושים אותו לעבד לפני המלך. לאדם שהוא שר בטבעו, ולכן לא נועד להיות חסיד, אין טעם לנהוג מעשה חסידות, שכן מעשים ללא כוונה אין בהם ממש. וממילא גם מובן שמטרת החסידות היא להיטיב עם החסיד, שיהיה שרוי בהרמוניה עם סביבתו, ולא להזיק. הנזק עלול להיגרם כאשר אין התאמה בין אופיו של האדם ובין הדרך שבחר בה.
"אמר רבה בר רב הונא, כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות, ומפתחות החיצונות לא מסרו לו. בהי עייל? [במה ייכנס?]" (בבלי שבת לא ע"א). ממאמר זה ניתן ללמוד על החסיד השוטה ועל הספר כולו. החסיד השוטה סבור שמאמץ ומעשה חסידות די בהם כדי להיות חסיד, אך אינו תופש שאין בידיו המפתח העיקרי, שהוא יראת שמים. וכך אף הספר, המשקיע מאמצים רבים במחקר ובעיון, אך חסר את הדיון בשאלת המפתח הנחוצה להבנת הנושא.
הרב יוסף יצחק ליפשיץ הוא ראש ישיבת רבי יצחק יחיאל בירושלים.
