|
מי רצה במלחמת ששת הימים?מיכאל אורןמבט ראשון בארכיונים מגלה כמה מהסודות של 1967 המלחמות הגדולות בהיסטוריה הופכות ברבות העתים למלחמות גדולות על ההיסטוריה. שנים ספורות לאחר שאחרון החיילים עוזב את שדה הקרב, אמיתות מקובלות על טיבו של העימות הצבאי והמניעים שמאחוריו מותקפות על ידי רוויזיוניסטים ורוויזיוניסטים-שכנגד, ולהט הקרב של אלה דומה כמעט לזה של הלוחמים בקרב האמיתי. מעטים הם הוויכוחים ההיסטוריוגרפיים שנהפכו למאבק מר כל כך כמו הקרב הניטש כעת בדבר מלחמות ישראל-ערב. בקרב הזה, כוח של "היסטוריונים חדשים" - כפי שהם מכנים את עצמם - הטיל מצור על התיאור המקובל של תקומתה והישרדותה של המדינה היהודית, תיאור שבעבר היה בלתי מעורער. הלהט היוצא דופן שבו מתנהל הוויכוח על סכסוך ישראל-ערב קשור בעיקר להשלכותיו החמורות. ברי, כי הצדדים לעימות אינם נושאים את עיניהם לדיון אקדמי גרידא, אלא מתמודדים עם סוגיות בעלות השפעה מרחיקת לכת על חייהם של מיליוני בני-אדם: ביטחונה של ישראל, זכויותיהם של פליטים פלשתינאים ועתידה של ירושלים.
ההיסטוריונים החדשים אינם מתאמצים להסתיר את מגמתם. אילן פפה, היסטוריון באוניברסיטת חיפה ופעיל במפלגת חד"ש, פרסם לאחרונה בג'ורנאל אוף פלסטיין סטדיס סדרה של שלושה מאמרים, המהווים מעין מניפסט. פפה מתאר את "ההיסטוריה החדשה" כזרם מהפכני מתעצם והולך, הקונה לו אחיזה בכל תחומי החיים האינטלקטואליים, באמנויות ובתקשורת בישראל. מטרתה, כך הוא מצהיר, "לשקול מחדש את תוקפה של הדרישה למדינת לאום יהודית בשטח הגיאוגרפי של פלשתין לשעבר".1 החל בספרו של שמחה פלפן לידתה של ישראל (1987), דרך ספרו של אבי שליים שיתוף פעולה מעבר לירדן (1988) וכלה בספרו של בני מוריס 1948 והלאה (1994), ההיסטוריונים החדשים שמו לעצמם מטרה לנפץ את מה שנקרא בפיהם "המיתוסים" שאפפו את תקומתה של מדינת ישראל ואת העשור הראשון לקיומה. כך, למשל, לגבי מלחמת העצמאות, ישראל מואשמת בעקירתם של אלפי פלשתינאים - אחד מביטוייה של הנטייה הציונית המובהקת לעריכת "טרנספר" - ובקשירת קשר עם ריאקציונרים ערביים כדי לשלול מהפלשתינאים את זכותם לעצמאות מדינית. עוד נטען, כי המנהיגים הערבים של אותם הימים "עמדו בתור" לעשות שלום עם ישראל, אך המדינה היהודית עמדה בסירובה. 2 תחת זאת, היא פתחה במסע אלים ונטול הצדקה של פשיטות נקם, שהגיעו לשיאן בשנת 1956 במבצע סיני, עת חברה ישראל לכוחות האימפריאליסטיים - בריטניה וצרפת - בהתקפה נגד מצרים, ללא התגרות מצד האחרונה.
את הפרשנויות הרדיקליות של ההיסטוריונים החדשים מפרסמות הוצאות לאור אקדמיות מובילות; הן זוכות לרוב לתגובה נלהבת מפי המבקרים; והן תפשו במידה לא מבוטלת את מקומן של ההיסטוריות המסורתיות של הציונות. 3 הצלחה זו לא הייתה מתאפשרת לולא המסמכים הדיפלומטיים שהותרו לפרסום על ידי ארכיונים ממשלתיים שונים, בכפוף להוראה - הקיימת במרבית הדמוקרטיות המערביות - המאפשרת גישה למסמכים ממשלתיים מסווגים לאחר שלושים שנה. מסמכים שהותרו לפרסום על ידי משרד התיעוד הציבורי בבריטניה והארכיון הלאומי של ארצות-הברית, למשל, חושפים בפנינו גילויים חדשים על הדיפלומטיה של שנות הארבעים והחמישים, במיוחד ביחס למדינות ערב (שהארכיונים הממשלתיים שלהן עדיין סגורים, וככל הנראה גם יישארו סגורים עד מועד בלתי ידוע). אולם, בכל הנוגע להיסטוריה של סכסוך ישראל-ערב, אין אוסף המסוגל להתחרות עם הארכיונים הלאומיים של ישראל, שנוסף על עדויות מכלי ראשון המצויות בהם לרוב, הם ידועים במדיניות הליברלית מאוד שלהם לגבי שחרור חומר מסווג. תוך קריאה מגמתית וציטוט סלקטיבי, לוקטו מסמכים אלה ונערכו כך שיתמכו בתיאוריות הרוויזיוניסטיות הרדיקליות ביותר על מלחמת העצמאות ומבצע קדש. עתה, כאשר השנה השלושים למלחמת ששת הימים כבר מאחורינו, יש לצפות לכן שאותה מתודולוגיה תיושם כדי לנפץ גם את "המיתוסים" של שנת 1967.
המחלוקת ההיסטוריוגרפית לגבי 1967 תהיה חריפה במיוחד. האמונה שמלחמת ששת הימים נכפתה על ישראל על ידי ברית של מדינות ערב הנחושות להביא להשמדתה, שכיבוש השטחים בידי ישראל היה תוצאת המימוש המוצדק של זכותה להגן על עצמה, שישראל עשתה כל שלאל ידה למנוע את המלחמה - היא ערך מקודש בעיני כל הציבור הציוני, לכל רוחב הקשת הפוליטית. ברם, העובדה שמעמד הקבע של אותם שטחים ממשיך לעמוד במוקד הדיון הפוליטי הפנימי בישראל וגם במוקד משא ומתן בינלאומי מתמשך, הופכת את מלחמת ששת הימים למטרה מפתה במיוחד לפיתוח פרשנות חדשה ורדיקלית.
במציאות שבה גישתם של הרוויזיוניסטים זוכה דרך קבע לתשואות בעיתונות הישראלית, היריות הראשונות בקרב הזה כבר נורו. דוגמה ראשונה במעלה לכך היא קביעתו הנחרצת של חיים הנגבי, פרשן פוליטי בעיתון מעריב:
מלחמת יוני 1967 לא נחקרה עד תום ועדיין רב בה הסתום. אבל עוד חזון למועד, אפשר שהלבבות הישראליים עדיין לא הוכשרו לקושי הכרוך בביקורת המלחמה, שנחשבה במשך הרבה שנים להיות לא רק הנצחון הצבאי הגדול ביותר בתולדות ישראל, מופת עולמי, אלא גם ובעיקר אות משמים, פעמי משיח, אתחלתא דגאולה... ב-1967, חשוב לזכור, היו עדיין יוצאי הפלמ"ח בצמרת הצבא, ואפשר שהיו להוטים לנצל את מלחמת ששת הימים, כדי להשלים את מה שנבצר מהם לעשותו ב-1949: להשתלט על יתרת השטחים שנותרה בידי הפלשתינים ולכונן בכוח הכיבוש ארץ-ישראל-שלמה באמת.4
בעולם האקדמי, היוזמה החדשה באה דווקא מהמחלקה למדעי החברה, ולא מהמחלקה להיסטוריה. לפי אסכולה זו, מלחמת ששת הימים לא פרצה כלל בעקבות תוקפנות ערבית, אלא כתגובה לגורמים סוציו-אקונומיים בחברה הישראלית פנימה, כמעין תכסיס של מנהיגיה שנועד להסיט את תשומת לבו של הציבור ממדיניות הפנים הכושלת של הממשלה. "דבר תמוה עד מאוד הוא, שבאמצע שנות השישים אנו נתקלים בתקופה של מיתון ואבטלה, המופיעה בתוך כמעט שני עשורים של גידול כלכלי מהיר", כותב הכלכלן הפוליטי מיכאל שלו. "החל ב-1966 הגיעה האבטלה לרמות דו-ספרתיות. ההתאוששות החלה רק בעקבות מימוש מאוחר של מדיניות של הרחבה שבאה כתגובה לאי-שקט אזרחי...".5 הסוציולוג יגאל לוי ואיש מדע המדינה יואב פלד מסכימים, בקבעם כי: "עוצמתו של תהליך הסלמת הסכסוך, החל מ-1964, לא הייתה 'הכרחית', במובן זה שלא נבעה מאילוצי הסכסוך הישראלי-ערבי. עוצמת תגובתה של ישראל בשנים אלה ביטאה... אסטרטגיה מסוימת שבאה במקביל, וכפיצוי, לנסיגתה של המדינה מכמה מעמדותיה החברתיות באותה תקופה".6
נראה, כי מחברים אלה שותפים לדעה העולה מדבריהם בבירור, גם אם עדיין אינה נאמרת במפורש, שלפעולות הערביות הייתה השפעה מועטה בלבד על התפרצות מעשי האיבה ב-1967, וכי ישראל לא רק שלא ניסתה למנוע מלחמה אלא אף תרמה תרומה פעילה להידרדרות שהובילה לפריצתה. ריכוז החילות המצריים בסיני, גירושו של כוח החירום של האו"ם וסגירתם של מצרי טיראן על ידי נאצר, בריתות ההגנה הערביות וההכרזות הפומביות בעניין מחיקת הישות הציונית - כל אלה היו, לדידם של חסידי גישה זו, תוצאה של התגרות ישראלית, או שנופחו יתר על המידה על ידי ישראל לשם קידום מטרותיה שלה, דהיינו חיזוק האחדות הפנימית, התפשטות טריטוריאלית או מניעים כמוסים אחרים. למניעים כגון אלה מתייחס אבי שליים כאשר הוא קובע כי "[נשיא מצרים] ג'מאל עבד אל-נאצר... נתפש בעיני חסידי הקו הנוקשה בישראל כאויבה המסוכן ביותר של ישראל. בהתאם לכך, הופעל לחץ צבאי ב-1956 וב-1967 בניסיונות שווא להביא למפלתו".7
האם יכולות מסקנות אלה לעמוד בפני ביקורת היסטורית פשוטה? האם הקביעה כי ישראל הייתה מעוניינת במלחמה, עשתה מעט או לא עשתה דבר כדי למנוע אותה, ואולי אפילו יזמה אותה - האם טענות אלה יכולות להיתמך במסמכים מן התקופה שהותרו לפרסום, אותם מסמכים המהווים את כלי-נשקם המועדף של ההיסטוריונים החדשים? תיקים מארכיון המדינה ששוחררו לאחרונה לפרסום - הנסקרים כאן כחלק ממחקר-בעיצומו שיכלול בסופו של דבר גם מסמכים אמריקניים ובריטיים - חושפים עובדות רבות אודות תהליך קבלת ההחלטות והמהלכים הדיפלומטיים של ישראל באותם הימים, ואודות מחשבותיהם של מנהיגי ישראל, חששותיהם ומטרותיהם במשך שלושה שבועות של מאמצים דיפלומטיים מרוכזים שקדמו לחמישה ביוני 1967. לא רק שלא ניתן למצוא במסמכים ולו רמז קל לכך שישראל הביאה במעשיה המכוונים להתפרצות מלחמת ששת הימים, אלא שהתיעוד אף מראה כי ישראל רצתה בכל מאודה למנוע מלחמה, וכי עד לערב פרוץ הקרבות ניסתה בכל דרך אפשרית לעצור אותה - אפילו במחיר אסטרטגי וכלכלי כבד למדינה.
|
|