הדפסה
גרסת PDFלמרבה הצער, הפמיניזם הקרבני רק הולך מחיל אל חיל. התופעה רווחת במיוחד באקדמיה, ולא בכדי: הצגת הנשים כקרבנות חסרי אונים של דיכוי שיטתי הולמת יפה את הפרדיגמה האינטלקטואלית השלטת כיום בתחום מדעי הרוח והחברה.
פרדיגמה זו, הנשענת על תיאוריות פוסט־מרקסיסטיות ופוסט־סטרוקטורליסטיות, רואה בבני האדם אובייקטים פאסיביים של מערכות שליטה דכאניות וכל־יכולות. השלכותיה של ההשקפה הפטליסטית הזאת ניכרות היטב בכתבה שפרסמה העיתונאית הפמיניסטית בילי מוסקונה־לרמן במוסף השבת של מעריב זמן קצר לאחר התפוצצות פרשת בן־ארי. מוסקונה־לרמן ראיינה את א', דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, שסיפרה באתר העוקץ על רומן שניהלה בהסכמה עם פרופסור אחר במחלקה. חשיפת סיפורה של א' עוררה דיון סוער בקרב סטודנטיות ואנשי סגל בדבר תופעות של הטרדה מינית במחלקה - דיון שבעקבותיו פתחה האוניברסיטה בחקירת הטענות נגד איל בן־ארי. "האם היית מגדירה את עצמך בתוך הסיטואציה עם אותו מרצה כסטודנטית צעירה עם רצון חופשי לגמרי?" שאלה מוסקונה־לרמן. "רצון הוא לא דבר אוטונומי", השיבה א'. "מעצם היותי סוציולוגית אני לא יכולה לחשוב שאני פועלת כסובייקט רציונלי שיש לו את כל אפשרויות הבחירה בעולם. אני מודעה לזה שאני נתונה לתכתיבים של מבנים חברתיים… אין לנו רצון אוטונומי מוחלט לא רק ביחסים מהסוג הזה [בין סטודנטית למרצה] אלא בכלל בחיים החברתיים… גם ברומן הזה, שהוא כביכול רומן בהסכמה, יש בסיס של יחסי כוח…".
אמירות אלו, שרוחו של מישל פוקו מרחפת מעליהן, מדגימות באיזו קלות יכולה השקפת עולם "רדיקלית" להתגלגל לכלל קבלה כנועה של מרות. פילוסופיה המכחישה את קיומו של סובייקט אוטונומי ומזהה בכל פינה יחסי כוח דכאניים מעודדת את הפרט לפטור את עצמו מכל אחריות למעשיו. שהרי, מי יוכל להאשים רובוט על שהוא מעז לפעול כפי שתוכנת לעשות?
הלהיטות להתעטף בגלימת הקרבן מוצאת את ביטויה גם בפוליטיקה הרדיקלית הרווחת בפקולטות למדעי הרוח והחברה. סדר היום שמקדמת הפוליטיקה הזאת, המחלחל גם לתקשורת, למשפט ולמוסדות התרבות המרכזיים, מתמקד בהוקעת ה"פשעים" שמבצעים בני הציוויליזציה המערבית ונספחיה כנגד רשימה ארוכה של קרבנות: נשים, שחורים, פלסטינים, בני עדות המזרח, הומוסקסואלים ו"אחרים" מכל סוג שהוא. לא פעם מתקבל הרושם שנציגים מאותן קבוצות מתחרים אלה באלה על תואר "הקרבן האולטימטיבי" - זה הסובל את העוולות הקשים ביותר מידי הזרם המרכזי, ההולך ומתכווץ בהתמדה. נראה שהמוטו החדש, המהלך קסם על מספר גדל והולך של אנשים המחפשים את זהותם, הוא: "אני קרבן, משמע אני קיים".
ברם, הגם שהרטוריקה של הפוליטיקה הרדיקלית הולכת ומקצינה, מבחינה מעשית היא איבדה מעוקצה. הסיבה לכך פשוטה: אם המערכת אכן מושחתת עד היסוד, כפי שטוענים רבים מחסידי הדרך הזאת, כי אז האקט הפוליטי - ולמען האמת, כל אקט באשר הוא - עשוי לכל היותר להביא לשינויים קוסמטיים בסדר הקיים. לקרבן אין אפוא ברירה אלא לקבל את מצבו כבלתי נמנע - וכמובן, לערוך רשימה ארוכה של האשמים במצוקתו. בסיכומו של דבר, הפוליטיקה הרדיקלית מן הסוג הרווח כיום אינה מבקשת לתקן את העולם, אלא לנסח גיליון אישום נגדו. למרבה הצער, גישה זו מאפיינת גם את עמדתן של הפמיניסטיות המתבצרות במגדל השן האקדמי ומעדיפות להלין על דיכוין של הנשים במקום לנסות לשים לו קץ.
הטרדה מינית ואונס בפגישה הם תופעות קיימות - זוהי עובדה. עובדה היא גם שגברים רבים מנסים לנצל את מעמדם ואת כוחם כדי לאיים על נשים ולכפות עליהן יחסי מין. ראוי ונכון אפוא לצפות ממוסדות חברתיים כמו הממשלה ובתי המשפט שיספקו לנשים הגנה מפני ניצול מיני ויקבעו חוקים נוקשים שיאסרו על מעשים כאלה.
אך כוחם של החוקים מוגבל, וספק רב אם ניתן להסדיר באמצעותם את מכלול היחסים בין בני האדם. אין מנוס מן העובדה שגברים ונשים הם יצורים מיניים ושמיניות היא היבט נוכח תמיד בחייהם. גם החקיקה המדוקדקת והמחמירה ביותר לא תוכל כנראה לשים קץ לתופעות הניצול המיני.
דווקא מסיבה זו חייב הפמיניזם לשקול מחדש את המסר הנוכחי שלו. אם הפעילות הפמיניסטיות מבקשות באמת ובתמים להגן על הנשים, עליהן לזנוח את הקו הרדיקלי שבו דבקו בעשורים האחרונים. תחת זאת, עליהן להדגיש כי האחריות להגנתה של האישה מוטלת בסופו של דבר עליה עצמה, ולא זו בלבד אלא שהנשים אינן קרבנות מעצם טבען והן מסוגלות בהחלט להגן על עצמן. באותה רוח, במקום לחזור בעקשנות על המנטרה ש"העדר התנגדות אין פירושו הסכמה", חייבות הפמיניסטיות להכריז כי על הנשים להגיב באמירת לאו חד־משמעית כשהן נתקלות בגישושים מיניים בלתי רצויים; ואם אי־הרצון שהן מבטאות אינו מתקבל כפשוטו, עליהן לפנות מיד לרשויות המתאימות ולהתלונן בקול רם וברור. חשוב מאוד לא להציג אחריות זו כעול על כתפי הנשים: אדרבה, זוהי נחלתן של החזקות ושל בעלות היכולת. אלה הן התכונות שאותן צריך הפמיניזם לקדם אצל נשים - ולא רק באמצעות כתיבה "חתרנית" בכתבי עת אקדמיים, אלא גם על ידי עיסוק בשאלות מחיי היומיום, המעמידות אותנו ללא הרף במבחן. מה שנחוץ לנו הוא פמיניזם המחזיר את מושגי הכבוד והאוטונומיה אל השיח הפמיניסטי ומקנה לנשים תחושת ערך עצמי וביטחון. זוהי המטרה שעמדה לנגד עיני אִמותינו כשנאבקו לשינוי החוק; המינימום שיכולות בנותיהן לעשות הוא לקטוף את פירות השינוי הזה וליהנות מהם.
מרלה ברוורמן
תשרי התשס"ט / אוקטובר 2008
תשרי התשס"ט / אוקטובר 2008
