הקריאה הנרגשת לפתוח את דלתות בית הכנסת בפני "סוגים חדשים" של יהודים ראויה לדיון רציני ונוקב, אולם היא גם לוקה באופטימיות מוגזמת. הסטטיסטיקה היבשה מראה שברוב המוחלט של המקרים נישואי התערובת אינם מכוננים זהות יהודית חדשה; הם רק מקעקעים את זו הישנה.

ואמנם, מחקר שפרסם סטיבן כהן מן ההיברו יוניון קולג' בנובמבר 2006 מפוגג כל אשליה שמישהו עשוי לטפח בעניין. המחקר, הנושא את הכותרת סיפורן של שתי יהדויות, מצביע על הפער ההולך ומתרחב בין שתי קבוצות באוכלוסייה היהודית בארצות־הברית. קבוצה אחת, שעמה נמנים יהודים אמריקנים מכל הזרמים - אורתודוקסים, קונסרבטיבים, רפורמים ואחרים - מקיימת ברובה המכריע אורח חיים יהודי (במידה כזו או אחרת של הקפדה), מעניקה לילדיה חינוך יהודי, מזדהה עם מטרות יהודיות וחשה מחויבות וקשר רגשי עמוק כלפי המדינה היהודית. "מי האנשים האלה?" שואל כהן, ועונה: "אלה יהודים שנישאו ליהודים ושיש להם ילדים בגיל בית הספר".

הקבוצה השנייה, לעומת זאת, מורכבת מזוגות מעורבים של יהודים ולא־יהודים. רק מחציתם חוגגים מועדים יהודיים בהזדמנות כזו או אחרת; רק קומץ מתוכם - בין תשעה לארבעה־עשר אחוזים - טורח להגיע מדי פעם לבית הכנסת, לשמור על כשרות, להדליק נרות שבת או להתנדב לארגונים יהודיים; רק שלושה אחוזים מהם שלחו את ילדיהם לבתי ספר יהודיים, לעומת שלושים ושלושה אחוזים מן הזוגות הנשואים בקבוצה הראשונה.

אכן, נראה שהרוב המכריע של הזוגות המעורבים מתקשה, או אינו מעוניין, להנחיל לילדיו תחושה כלשהי של זהות יהודית. על פי נתוני סקר האוכלוסייה היהודית הארצי שנערך בארצות־הברית בשנים 2001-2000, רק שלושים ושלושה אחוזים מן הילדים הללו מתחנכים כיהודים. שלא במפתיע, שיעור נישואי התערובת בקרב בנים ובנות לזוגות מעורבים עומד על שבעים ושישה אחוזים. בתוך שני דורות בלבד, מרכיב הזהות היהודית במשפחות האלה מידלדל באופן משמעותי, ובקרב רבות מהן הוא נעשה חסר משמעות לחלוטין.

מובן שיש גם יוצאים מן הכלל: חלק מן הזוגות המעורבים מגלים, כאמור, עניין מסוים בקיום מנהגים וטקסים בעלי צביון יהודי. דא עקא, שהניסיון לשלב מנהגים אלו במסורות אחרות - מתוך כוונה להעניק ביטוי הולם לרקע התרבותי השונה של בני־הזוג - מרוקן אותם מכל תוכן ממשי. חג הכלאיים "כּריסמוכּה", המציע איחוד מאושר בין המכבים לסנטה קלאוס, הוא דוגמה מובהקת לבעיה: ה"חג" הזה (שהוצג באחד מפרקיה של סדרת הטלוויזיה הפופולארית לבני־הנעורים האו.סי.) הוא אולי רעיון מסחרי מצוין, אך מכל הבחינות האחרות אין הוא יותר מפארסה, השמה ללעג ולקלס את שתי הדתות. אחרי הכל, בין המנהגים היהודיים ובין אלה הנוצריים פעורה תהום תיאולוגית עצומה; העקרונות שהם מגלמים פשוט אינם מתיישבים זה עם זה: אי־אפשר לחגוג את הולדתו של התינוק ישו, "בן האלוהים", ובה בעת להנציח את זכרם של החשמונאים, שמסרו את נפשם כדי למחות כל זכר לתרבות האלילית שהכתה שורש בארצם.

להתבוללות האינטנסיבית של יהדות התפוצות יש, מטבע הדברים, גם השלכות אידיאולוגיות. אף שנישואי תערובת אינם נתפסים עוד כהתנתקות מכוונת מן היהדות ומן העם היהודי, הם מעידים לכל הפחות על התרופפותה של הרגשת המחויבות למוקדי ההזדהות המסורתיים הללו. במובן הזה, הם משקפים הלך רוח שלו שותפים צעירים יהודים רבים, החשים ניכור כלפי הקהילות הממוסדות של הוריהם ומסתייגים מן הפוליטיקה ה"בדלנית" וה"לאומנית" שהן מקדמות. "ליהודים רבים הנשואים ללא־יהודים, נראים רעיונות שבטיים של מחויבות לכלל האומה זרים ומביכים, מנוגדים לחופש הפרט ולאתוסים האמריקניים של אוניברסליזם ואינדיבידואליזם", כותב ההיסטוריון יונתן סרנה, בחיבורו רחב היריעה היהדות באמריקה (2005). "נאמנות, אחריות הדדית ורעיונות דומים, שיהודים כוללים במשבצת של 'כלל ישראל', הפכו בחוגים הללו לערכים יהודיים הנתונים בסכנה".

כדאי להתייחס בכובד ראש לדברי האזהרה של סרנה. "הרעיונות השבטיים" שהוא מזכיר - ובעיקר האמונה שכל היהודים, בכל מקום, קשורים זה לזה וערבים זה לזה - אינם שיירים של תמונת עולם ארכאית, שהעולם היהודי המודרני יכול להשליך מאחוריו בשם הקדמה. הרעיונות הללו הם החוליות המרכיבות את עמוד השדרה של הקיום היהודי, והוויתור עליהם - או הזלזול בהם - מאיים להטיל מום חמור, אולי קטלני, בגוף הקיבוצי החי והנושם של עם ישראל.

 

אם תופעת נישואי התערובת היא אמנם, כפי שטוען סטיבן כהן, "האיום הגדול ביותר על המשכיות הקיום היהודי כיום, הן ברמה האינדיבידואלית והן ברמה הקבוצתית", כי אז יש להתמודד עמה בתקיפות הנדרשת. המנהיגות היהודית בארץ ובתפוצות אינה יכולה להשלים עם אסון דמוגרפי בממדים כאלה, ובוודאי אינה צריכה להתחמק מטיפול נחוש בבעיה רק בשל החשש כי תוּקע כגזענית.

ההאשמות הללו מופרכות, כמובן, על פניהן, ובכל זאת צריך לחזור ולהדגיש כנגדן: לשלילת נישואי התערובת אין דבר וחצי דבר עם גזענות. העם היהודי אינו קיבוץ אנושי הומוגני מבחינה אתנית ומעולם לא שאף להיות כזה. במשך אלפי שנות קיומו נספחו אליו צאצאים לאינספור עמים וגזעים: אֱדומים, רומאים, ערבים, כוזרים, סלאבים, בֶּרבֶּרים, אינדיאנים, אפריקנים - והרשימה הולכת ומתארכת. הליך הגיור מאפשר לכל מי שגמר אומר בנפשו לעשות כן להצטרף אל העם הנבחר ולהפוך לבשר מבשרו. בין היהודים שוררת אמנם מחלוקת עזה לגבי הדרישות הספציפיות שבהן כרוך ההליך הזה, אך לא לגבי תכליתו הסופית.

התנגדות לנישואי תערובת אינה מבטאת אפוא שאיפה להגן על ייחוד ביולוגי כלשהו (שאינו קיים, למרות כל השמועות הגורסות אחרת). היא מוּנעת על ידי הרצון לשמֵר משהו שונה לחלוטין: מורשת תרבותית. היהדות, בניגוד לנצרות ולאיסלאם, אינה אוניברסלית. היא מתקיימת רק בגבולות הפרטיקולריזם הלאומי של העם היהודי. היא כרוכה בו ללא התר. המסורת מעניקה לקולקטיב האנושי זהות, סדר, זיכרון ותחושת ייעוד; הקולקטיב נוצר את המסורת, מפיח בה חיים ומאפשר לה לצמוח ולהתפתח. לו פסו בני הלאום היהודי מן העולם, לא הייתה היהדות שורדת אפילו שעה אחת נוספת.

כל מי שמורשת ישראל יקרה ללבו חייב לקבל אפוא על עצמו את עוּלָם המכביד של מנגנוני הגנה תרבותיים, המבטיחים את שימורה של הזהות היהודית המובחנת. הדרישה כי היהודים יתחתנו בתוך עמם אמנם אינה הולמת את הטעם הליברלי, ובמובנים מסוימים, מודרניים מאוד, היא גם לא־רומנטית להחריד, אולם הניסיון מורה על נחיצותה. הנתונים המצטברים, שאת מקצתם הצגנו לעיל, מראים בבירור כי נישואי תערובת אינם שער הכניסה אל העולם היהודי אלא פתח היציאה ממנו - פתח שדרכו עוברים, מדי שנה, אלפי בני אדם, המתנתקים משורשיהם, ממורשתם, מן הזהות שאליה נולדו. כנראה אי־אפשר לחסום את הנתיב הזה, המוליך החוצה והלאה מן היהדות - אבל מותר וראוי לתלות מעליו שלט אזהרה באותיות מאירות עיניים.

קשה לחזות, בשלב זה, מה יעלה בגורלה של יהדות התפוצות. אולי התחזיות האפוקליפטיות נחפזות מדיי לבשר על קצה הממשמש ובא; קהילות מסוימות מפגינות, ככלות הכל, עמידות ראויה להערכה בפני פיתויי ההתבוללות ואבדן הזהות. ובכל זאת, נוכח דעיכתם המתמשכת והעקבית של המרכזים היהודיים הגדולים והמפוארים באמריקה, באירופה וברוסיה, מתחוור לנו שוב תפקידה התרבותי המכריע של מדינת ישראל. חלק גדול מן העם היושב בציון אינו מקיים אורח חיים מסורתי ואינו מייחס כל חשיבות לאיסורים ולטאבואים העתיקים. בכל מקום אחר בעולם, היהודים הללו היו עלולים להיטמע בסביבתם הנכרית ללא היסוס; ואולם, במדינה היהודית, הם חיים בקרב בני־עמם, מדברים עברית, מתחתנים כדת משה וישראל ואומרים קדיש על קברי אבותיהם. כפי שציינה המשפטנית רות גביזון במאמר שהתפרסם מעל דפי תכלת לפני שנים ספורות, "ישראל היא המקום היחיד המציג 'ברירת מחדל' של קיום עברי־יהודי… שבו שימורה של זהות כזאת הוא המובן מאליו".

ולו קמה המדינה רק כדי לשרת צורך זה - דיינו.

 
 

אסף שגיב
בשם העורכים