המשבר בחינוך

חנה ארנדט

בכל הנוגע לגידול ילדים, אין תחליף לגישה השמרנית


אף שרעיונותיה של הוגת הדעות חנה ארנדט (1975-1906) מעוררים עדיין לא מעט מחלוקות, איש אינו מטיל ספק בחשיבות תרומתה להיסטוריה האינטלקטואלית של המאה העשרים. ארנדט, יהודייה גרמנייה, למדה בצעירותה באוניברסיטאות מארבורג, פרייבורג והיידלברג, והייתה מקורבת לפילוסופים מרטין היידגר, שעמו קיימה קשר אישי הדוק, וקרל יאספרס, אשר הנחה אותה בעבודת הדוקטורט שלה. בשנת 1934 נמלטה מאימת הנאצים לצרפת, ובשנת 1941 עקרה לארצות־הברית. במהלך מלחמת העולם ולאחריה הייתה ארנדט פעילה בארגוני פליטים, בקהילה היהודית ובגופים ציוניים דוגמת 'עליית הנוער', אף שיחסה אל הלאומיות היהודית ואל מדינת ישראל הצטנן עם השנים. בארצות־הברית ניהלה קריירה אקדמית משגשגת ולימדה, בין השאר, באוניברסיטת שיקגו וב־New School of Social Research בניו יורק. הגותה של ארנדט מקיפה מגוון של סוגיות בתחום התיאוריה הפוליטית ותולדות הרעיונות. היא עסקה, בין השאר, במאפיינים המשותפים לקומוניזם הסטאליניסטי ולנאציונל־סוציאליזם; בדמיון ובשוני בין המהפכה הצרפתית למהפכה האמריקנית; בשקיעת הספירה הציבורית בעולם המודרני; במשבר התרבות בחברת ההמונים; בטבעו של הרוע; במהותה של החירות הפוליטית; בשאלה היהודית ועוד. בין חיבוריה החשובים ביותר אפשר למנות את מקורות הטוטליטריות (1951); המצב האנושי  (1958); על המהפכה (1963);  חיי המחשבה (1978); ואייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרוע (1965), ספרה השנוי במחלוקת, המרכז את הדיווחים שהעבירה ממשפטו של הפושע הנאצי בישראל למגזין ה-ניו יורקר  (תורגם לעברית בשנת 2000 בידי אריה אוליאל ופורסם בהוצאת בבל).
המאמר שלהלן מבוסס על הרצאה שנשאה ארנדט בברמן ב־13 במאי 1958. הטקסט התפרסם לראשונה באנגלית באותה שנה ב־Partisan Review ונכלל לאחר מכן בקובץ המאמרים בין עבר לעתיד, שראה אור ב־1961. המאמר מגולל את עיקרי השקפותיה של ארנדט באשר לגורמים אשר הביאו לשקיעתו של החינוך במערב בכלל, ובפרט באמריקה. בניגוד לקו הפוליטי הכללי של משנתה, היא נוקטת עמדה שמרנית בסוגיה זו ויוצאת כנגד היומרות הפרוגרסיביות של שיטות החינוך המודרניות. היא מלינה על אבדן סמכותו של המורה ועל ההתנכרות למסורת, ומבקרת בחריפות את הניסיון ליצור חברת ילדים שוויונית אשר תשקף את עולם המבוגרים. אזהרותיה של ארנדט רלוונטיות במיוחד נוכח הידרדרותה המתמשכת של מערכת החינוך הישראלית. ההתמודדות עם הסכנות והמגמות המטרידות שעליהן היא מצביעה תובעת בחינה מחודשת של מוסכמות פדגוגיות - ולא רק הקצאה מחדש של תקציבים.
 
המשבר הכללי שפקד את העולם המודרני בכל מקום וכמעט בכל תחום מתחומי החיים מתבטא בצורות שונות במדינות שונות. באמריקה, אחד מהיבטיו הבולטים ביותר הוא המשבר המתמשך בתחום החינוך, אשר הפך בעשור האחרון לבעיה פוליטית מן המעלה הראשונה, שהעיתונים מדווחים עליה כמעט מדי יום. אין צורך בדמיון מפותח במיוחד כדי לזהות את הסכנות הטמונות בהידרדרות מתמדת והדרגתית בסטנדרטים הבסיסיים של מערכת החינוך; אין־ספור המאמצים העקרים שנקטו רשויות החינוך במטרה לעצור את הסחף מדגישים היטב את חומרת הבעיה. עם זאת, אם משווים את המשבר בחינוך להתרחשויות הפוליטיות שאירעו במדינות אחרות במאה העשרים - לתסיסה המהפכנית אחרי מלחמת העולם הראשונה, למחנות הריכוז וההשמדה, או אפילו לחולי העמוק אשר פשה ברחבי אירופה מאז סופה של מלחמת העולם השנייה, למרות מראית עין של שגשוג - או אז קשה מעט להתייחס אליו ברצינות הראויה לו. נוח יותר לראות במשבר הזה תופעה מקומית, שאינה קשורה לבעיות הגדולות יותר של המאה, ושאפשר לשייכה למאפיינים ייחודיים מסוימים של החיים בארצות־הברית, אשר ספק אם תימצא להם מקבילה בחלקים אחרים של העולם.
אולם לו כך היו פני הדברים, המשבר במערכת החינוך שלנו לא היה נעשה עניין פוליטי, ורשויות החינוך לא היו נכשלות כך בפתרונו המיידי. הבעיה ודאי אינה מתמצית בתמיהה מדוע ג'וני אינו מסוגל לקרוא1. יתר על כן, תמיד מפתה להאמין שמדובר בבעיות ספציפיות, מתוחמות בגבולות היסטוריים ולאומיים, הנוגעות רק למי שמושפע מהן מיידית. אבל דווקא אמונה זו הופרכה בימינו פעם אחר פעם. באופן כללי אפשר לקבוע שבמאה שלנו כל מה שאפשרי במדינה אחת עשוי בעתיד הנראה לעין להיות אפשרי לא פחות כמעט בכל מדינה אחרת.
פרט לסיבות הכלליות הללו, שבעטיין נדמה שמומלץ לו להדיוט לתת את דעתו על בעיות בתחומים שבהם, מנקודת מבטו של מומחה, אולי אינו מבין דבר (זה מצבי שלי, כמובן, בהתייחסי למשבר בחינוך, משום שאינני אשת חינוך מקצועית), ישנו טעם נוסף שצריך לשכנעו לעסוק במצב קריטי שבו אינו מעורב ישירות. סיבה זו היא ההזדמנות הנוצרת מעצם התרחשותו של משבר - אירוע המסיר מסכות ומוחק דעות קדומות - לחקור ולבחון את מהותו של העניין, הניצבת גלויה וחשופה בפנינו; ומהותו של החינוך היא הילודה, קרי העובדה שבני אדם נולדים לתוך העולם.2 התפוגגותן של דעות קדומות פירושה רק אבדן התשובות שעליהן התרגלנו להסתמך אפילו מבלי לתפוס שהן מתפקדות כתשובות לשאלות. משברים כופים עלינו לחזור לשאלות עצמן, ותובעים מאתנו תשובות חדשות או ישנות, ומכל מקום הכרעות מפורשות. משבר הופך לאסון רק כאשר מגיבים אליו בהכרעות מן־המוכן, כלומר בדעות קדומות. גישה כזאת לא רק מחריפה את המשבר אלא גם גורמת לנו להתעלם מן המציאות ולהחמיץ את ההזדמנות לבחינה עצמית שהיא מספקת לנו.
גם אם משבר מביא לחשיפה של בעיה כללית כלשהי, לעולם אי־אפשר לבודד לחלוטין את המרכיב האוניברסלי שלו מן הנסיבות הקונקרטיות והספציפיות שבהן הוא בא לידי ביטוי. אפשר שהמשבר בחינוך פוקד את העולם כולו, אבל אופייני שאנו מוצאים אותו בצורתו הקיצונית ביותר באמריקה דווקא; שכן ייתכן שרק באמריקה יכול משבר בחינוך להיעשות עניין בעל משמעות פוליטית. למעשה, החינוך ממלא באמריקה תפקיד שונה מאשר במדינות אחרות, וחשוב בהרבה מן הבחינה הפוליטית. ההסבר הטכני נעוץ כמובן בעובדה שאמריקה תמיד הייתה ארץ הגירה; והחתירה להיתוּכן יחדיו של קבוצות אתניות מגוונות ביותר - משימה הכרוכה בקושי עצום, שלעולם אינה מצליחה לגמרי ובכל זאת נוחלת שוב ושוב הצלחה מעבר לכל דמיון - היא בת־ביצוע רק באמצעות קליטתם של ילדי המהגרים בבתי הספר, חינוכם והטמעתם לתוך התרבות האמריקנית. כיוון שעבור רוב הילדים הללו אנגלית אינה שפת אם אלא לשון שיש ללמוד אותה בבית הספר, נדרשים מוסדות החינוך ליטול על עצמם תפקידים שבמדינת לאום היו מתבצעים ברגיל בבית.
חשוב יותר לענייננו הוא התפקיד שממלאת ההגירה המתמדת בתודעתה הפוליטית של ארצות־הברית. אמריקה אינה ממין המדינות הקולוניאליות שהמבנה הפוליטי שלהן אינו תלוי במהגרים שלהם הן נזקקות כדי לאכלס את שטחןּ. הגורם המכריע לדידה של אמריקה היה תמיד המוטו המודפס על שטרי הדולר שלה: נוֹבוּס אוֹרדוֹ סֵקלוֹרוּם3 - סדר עולמי חדש. המהגרים, הבאים זה מקרוב, משמשים לארצות־הברית ערובה לכך שהיא מגלמת את הסדר החדש. משמעות הסדר הזה, משמעות כינונו של עולם חדש לעומת הישן, הייתה ועודנה חיסול העוני והדיכוי. אבל בה בעת, גדולתו של הסדר האמריקני מתבטאת בעובדה שלא סגר עצמו בפני העולם החיצון - בניגוד למנהגן של אוטופּיות אחרות לאחר ייסודן - כדי להציב בפניו מופת מושלם. הסדר החדש הזה גם לא ביקש לכפות תביעות אימפריאליסטיות או להטיף לאחרים. זיקתו לעולם החיצון התאפיינה למן היווסדו בעובדה שהרפובליקה הזאת, אשר ביקשה לחסל את העוני והעבדות, קיבלה בזרועות פתוחות את כל עניי העולם ונדכאיו. כפי שאמר ג'ון אדמס4 ב־1765 - קרי, לפני הכרזת העצמאות - "תמיד ראיתי ביישובה של אמריקה פרק ראשון בתכנית שמימית נעלה שתכליתה הארתו ושחרורו של החלק המשועבד של המין האנושי בכל רחבי העולם". זו הכוונה היסודית או החוק היסודי שעל פיהם החלה אמריקה את קיומה ההיסטורי והפוליטי.
ההתלהבות יוצאת הדופן מן החדש, הניכרת כמעט בכל היבט של חיי היומיום באמריקה, והביטחון הנלווה ב"פוטנציאל בלתי נדלה לשיפור ושכלול" – שטוקוויל5 ציין בתור ה"אני מאמין" של האדם הפשוט - היו מביאים ממילא להענקת תשומת לב מוגברת לחדשים מעצם לידתם, כלומר לילדים. אבל ישנה עובדה נוספת, עובדה שנעשתה מכרעת עבור החינוך, והיא שהפּאתוס של החדש, אף שהוא קדום בהרבה למאה השמונה־עשרה, התפתח מבחינה מושגית ופוליטית רק במאה ההיא. על יסוד זה התגבש בתחילה, בהשפעת רוסו, אידיאל חינוכי שעשה את החינוך לכלי פוליטי ושתפס את הפעילות הפוליטית עצמה כצורה של חינוך.
התפקיד שמילא החינוך בכל האוטופּיות הפוליטיות למן העת העתיקה ואילך מעיד עד כמה טבעי הוא להתחיל עולם חדש עם אלה שמלידתם ומטבעם הם חדשים. אך במה שנוגע לפוליטיקה מדובר כמובן בתפיסה בעייתית ביותר: את מקומה של החבירה לשווים לך בנשיאה בעול השכנוע וההסתכנות בכישלון, תופסת התערבות דיקטטורית המבוססת על עליונותו המוחלטת של המבוגר ועל הניסיון לייצר את החדש כעובדה מוגמרת, דהיינו כאילו התקיים מלכתחילה. האמונה בכך שיצירתם של תנאים חדשים צריכה להתחיל ברכים בשנים השתרשה באירופה בעיקר בקרב תנועות מהפכניות מן הטיפוס הרודני, שעם עלייתן לשלטון הרחיקו את הילדים מהוריהם ושטפו את מוחם. החינוך אינו יכול למלא תפקיד בפוליטיקה, כיוון שבפוליטיקה אנו עוסקים באלה שכבר חונכו. מי שרוצה לחנך מבוגרים מבקש למעשה לפעול כאפוטרופוס שלהם ולמנוע מהם לפעול פעולה פוליטית. כיוון שאי־אפשר "לחנך" מבוגרים, יש למילה הזאת הקשר זדוני בשדה הפוליטי; מאחורי מראית העין של החינוך היא מסתירה את המטרה האמיתית: כפייה בלא שימוש בכוח. מי שרוצה באמת ליצור סדר פוליטי חדש באמצעות החינוך, מבלי להזדקק לכפייה או לשכנוע, חייב להגיע למסקנה האפּלטוניסטית הנוראה שיש לגרש את כל המבוגרים מן המדינה. אבל האפשרות למלא תפקיד עתידי במדינה נשללת אפילו מן הילדים שאותם רוצים לחנך כאזרחי המחר האוטופּי, שכן, מנקודת מבטם של החדשים, כל דבר חדש שעולם המבוגרים עשוי להציע יהיה בהכרח ישן יותר מהם עצמם. זה טבעו של המצב האנושי, שכל דור חדש גדל לתוך עולם ישן; ובהכנת הדור החדש לעולם חדש שוללים ממנו בעצם את ההזדמנות לחדֵש בעצמו.






הדמוקרטיה באינטרנטיה

מרשל פו

'פולחן החובבן' מאת אנדרו קין ו'הנה באים כולם' מאת קליי שירקי

פחדים ישנים, איומים חדשים

אוריה שביט

חששם של האירופים מן האיסלאם אינו נטול הצדקה

המדינה היהודית: הצדקה עקרונית ודמותה הרצויה

רות גביזון

הציונות על פי עקרונות ליברליים

פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות

מרלה ברוורמן

האם איראן היא המודל היחיד למדינה יהודית?

דניאל פוליסר

היה מי שחלם על משהו אחר


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2021