 |
 |
| עמוד הבית | אודות |
ארכיון |
צור קשר | Azure |
תגובות לדוד חזוני ועידו חברוניעל המילה
לעורכים,
במאמרו "ברית מילה כמרד" (תכלת 28, קיץ התשס"ז/2007), מצביע עידו חברוני על הקשר בין עמידתו של רבי עקיבא על קיום מצוות המילה ובין אמונתו בניצחון הרצון החופשי על הדטרמיניזם. זוהי אמירה דמיונית להפליא, שהרי אפשר להבין את העניין בצורה פשוטה הרבה יותר: רבי יוסי, כמוהו כיוספוס פלביוס, הבין עד כמה חסר תוחלת הניסיון לקרוא תיגר על סמכותה של רומא על ידי המשך קיומם של מנהגים שנאסרו, ובהם המילה. שני החכמים הללו לא היו היחידים שהעריכו כי רומא מסוגלת לדכא כל ביטוי של התנגדות. השאלה שעמדה על הפרק לא הייתה אפוא הניגוד בין 'רצון חופשי' ל'דטרמיניזם', מפני שברור כי אנשי יהודה היו חופשיים למרוד. המחלוקת בקרב אנשי יהודה עצמם נסבה על אודות השאלה אם למרוד, או האם, לכל הפחות, לגלות התנגדות פסיבית שתבוא לידי ביטוי בהמשך קיומם של המנהגים שנאסרו על ידי הרומאים. המתנגדים למרד בשלטון הרומי האמינו כי טקטיקה מעין זו תמיט בהכרח חורבן נוסף על החיים היהודיים ועל הרכוש היהודי, והניסיון המר של כישלון מרד בר־כוכבא הוכיח כי צדקו.
יתר על כן, חשוב לציין כי לאור תוצאותיו ההרסניות של מרד בר־כוכבא החליטה ההנהגה היהודית לאמץ גישה פייסנית כלפי רומא ולא לעודד גישות לוחמניות. רבי יהודה הנשיא, החכם היהודי המשפיע ביותר בדורו, היה, אולי, חוד החנית של המדיניות הזאת, אשר התבטאה, ככל הנראה, בכינון מגעים ישירים בינו ובין אחד או שניים מן הקיסרים האנטוניניים (מרקוס אורליוס או ספטימוס סוורוס). העובדה שקיבל את הטענה שאין טעם בהתקוממות מזוינת לא הייתה תולדה של אמונה בדטרמיניזם, אלא הערכה מציאותית על אודות תוצאותיו של מרד נוסף נגד עוצמתה האימפריאלית של רומא. מזווית ראייה זו, היכולת לפעול מתוך חירות אינה נתונה בספק; השאלה היא כיצד להשתמש באותה חירות כדי לשרוד.
חכמי אותן שנים היו, ברובם הגדול, שרדנים. אפשר לומר שגם הנביאים, בתקופה מוקדמת יותר של תולדות עמנו, ניחנו באותה תכונה. ירמיהו הנביא, למשל, נימק את התנגדותו למאבק צבאי נגד הבבלים במאה השישית לפנה"ס בכך שהדבר ימיט על העם אסון גדול יותר. ירמיהו לא היה דטרמיניסט, אלא אדם שרצה לשרוד. גם במרד הגדול נגד רומא במאה הראשונה לספירה היו בירושלים אנשים שביקשו להיכנע כדי למנוע שפיכות דמים נוספת. הם, כמו ירמיהו, נחשבו לבוגדים ורבים מהם נרצחו בידי אחיהם הקנאים. אך גם במקרה זה אין מדובר במאבק בין אבירי הרצון החופשי ובין חסידי הדטרמיניזם, אלא בין אידיאליסטים לשרדנים. האידיאליסטים היו מוכנים להמשיך להילחם עד טיפת הדם האחרונה. השרדנים, לעומתם, גרסו כי חשוב יותר לחסוך בחיי אדם.
ולבסוף, חברוני מייחס משמעות סמלית גרנדיוזית למצוות המילה. הוא רואה בה נכונות של האדם לשפר את הדברים הנמצאים במצבם הטבעי באמצעות שימוש ברצונו החופשי. האדם, כך לפי חברוני, עושה זאת בניגוד לאלה הסבורים כי אי־אפשר או אסור לנהוג כך (את עמדתם הוא מכנה 'דטרמיניזם'). מחמת קוצר היריעה לא אוכל להרחיב כאן על השימוש הלא־נבון שאנו עושים, במקרים רבים, במשאבינו הטבעיים לטובת מטרות "נעלות" יותר כגון בירוא יערות הגשם. די אם אומר שיש כמה היבטים בעולם הטבע אשר מוטב להשאירם כפי שהם מאשר לנסות "לשפרם".
מצוות המילה - אם נעשתה בניגוד למצוותה של רומא, של הכנסייה או של כל גורם מדכא אחר - היוותה במשך תקופה ארוכה סמל להתרסה אל מול הניסיונות לעקור את היהדות מן השורש. כיום אבד הכלח על משמעות זו, ולפיכך אין היא יכולה עוד לשמש כסימן המובהק לזהות היהודית ולהישרדותה של היהדות. השאלות בדבר הזהות היהודית ואי־היטמעותה בחברה דמוקרטית ופלורליסטית שבה אנו חיים, מורכבות כל כך, עד כי אין לייחס מקום כה ייחודי בתודעה היהודית לריטואל כזה או אחר, לרבות טקס המילה.
הרב ישעיה צ'רלס פמילנט
מנלו פארק, קליפורניה לעורכים,
במאמרו "ברית מילה כמרד" מביא עידו חברוני פירוש למדרש (תנחומא, תזריע ז) המתאר ויכוח בין רבי עקיבא למושל הרומי טיניאוס רופוס בשאלת מצוות המילה. רבי עקיבא טוען באוזני טיניאוס רופוס כי לעתים תוצרי הציוויליזציה מועילים לאנושות יותר מהחומר בצורתו הגולמית טרם התערבות האדם: הלחם טוב מן החיטה, הבגדים טובים מן הפשתן. באותה מידה ייתכן שטוב יהיה לשנות גם את מצבו ה"טבעי" של האדם - שהרי לאחר הלידה אנו חותכים את חבל הטבור. עמדתו של המדרש בשאלת המילה היא, אם כן, כדלקמן: ה' נתן לנו את המצוות, והן משמשות אותנו כדי לצרוף ולטהר את עצמנו, כשם שהצורף מסלק את הסיגים מן הזהב.
חברוני נוקט קו מחשבתי דומה כאשר הוא טוען כי "לא ניתן לטעון בוודאות שפעולת המילה היא אכן פגיעה ולא תיקון". עם זאת, עמדה פיזיולוגית־רפואית זו אינה סבירה, וחברוני מציג אותה רק כבדרך אגב. ההצדקה שהוא נותן למצוות המילה מובאת רק לקראת סוף המאמר:
[העמדה היהודית] מסרבת לקבל את העולם כפי שהוא, ומתאפיינת אפוא בשאיפה בלתי מתפשרת לשינוי המצב הטבעי. באמצעות כריתת הערלה, פעולה המסמנת את האיבר היצרי ביותר בגוף האדם, היא מצהירה באופן גלוי ובוטה: האדם אינו חיה; האדם הוא יצור שאופק שאיפותיו נישא הרבה מעבר לסיפוק יצריו; האדם יכול - כמו בוראו - לשנות את העולם.
אין יסוד לפרשנות זו של המדרש, התופס את ביצוע המילה כצעד לקראת שיפור המצב הטבעי. דבר זה ניכר בבירור מן ההשוואה לחיתוך חבל הטבור. בעיני חברוני לובשת המילה משמעות סמלית, ולפיכך אין הוא יכול למצוא במדרש תמיכה לעמדתו.
טוב עשה אפוא חברוני שזנח את המדרש. אילו ייחס למילה את מיתון היצר, כפי שעשו הרמב"ם ואחרים, אפשר היה להסיק, בטעות, שבזכות מילת ערלתם היהודים הם מאופקים יותר ואינם בעלי תאווה כערלים. דבר זה לא רק שאיננו נכון, אלא שהוא אף מבטא שוביניזם מהסוג הגרוע ביותר.
הבה נבדוק את מקורותיה ההיסטוריים של מצוות המילה ואופייה: טקס המילה לא ניתן לעברים הקדמונים כצו אלוהי, אלא הנו חיקוי (בשינויים קלים) של מנהג מצרי. הסבר זה מובא כבר אצל הרודוטוס במאה החמישית לפנה"ס. איננו יודעים בוודאות את מקורו הראשוני של אותו מנהג, אך ברור שהוא לא אומץ בשל יתרון רפואי כלשהו שהוא מקנה. אדרבה, הסיכויים לזיהום ולסיבוכים אחרים בעקבות הניתוח היו רבים, כפי שניתן ללמוד מן הניסיון של חברות בדרגת התפתחות טכנולוגית נמוכה שבהן נהוגה המילה גם היום. סביר להניח שמנהג המילה מעוגן בשילוב של אמונה תפלה ותסביכים מיניים, שהתקיים מאז ומתמיד בחברה האנושית.
טוב נעשה אם נזכור את שנמצא במוקד הדיון: הרי הוויכוח אינו נָסָב על אודות ההסבר הנכון למדרש תלמודי כזה או אחר, אלא על ביצוע חיתוך באיבר המין של תינוק בן שמונה ימים. כל הניסיונות להצדיק מנהג זה באמצעות הסבר סמלי קורסים לנוכח סבלו של הפעוט תחת סכינו של המוהל.
אם חשוב כל כך לחברוני להדגיש כי אופק שאיפותיו נישא הרחק מעבר לסיפוק דחפיו הטבעיים, נניח לו להדגיש זאת כאוות נפשו - ובלבד שלא יעודד חיתוך באיבריהם של תינוקות. ייתכן כי הוא מרגיש שמוטל עליו להגן על היהדות מפני מגמה הולכת ומתרחבת של הימנעות ממילת תינוקות בקרב ישראלים, ואולי הוא חושש שמא תיחלש אחיזתה של הדת בשל כך. אני מקווה, עם זאת, שברבות הזמן הוא ישנה את דעתו ויתחיל לחשוב, כמוני, שיש ביהדות די והותר מרכיבים המצדיקים את המשך קיומה, גם אחרי שתיפטר מאותו מנהג מטריד. ייתכן שהיא אפילו תתחזק בשל כך.
חנוך בן־ימי
אוניברסיטת מרכז אירופה בודפשט |
|
|||||||||||
|
כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2026 |
||||||||||||
הדפסה
