הספר הוא, כאמור, מחקר יישומי, והחלקים המשובחים ביותר בו הם אלה שבהם הוא בוחן את המציאות ולא מקונן על העבר. ברמן אינו עוסק רק בצרפתים ובגרמנים חדורי האידיאלים שלו. עם בני דור 68' הוא מונה גם אנשים כמו נאפיסי ומכייה, ויחדיו הם מרכיבים למעשה מעין אחווה לא־רשמית, שלחבריה משותפת השאיפה להבין את טיבה של הטוטליטריות החדשה ובכך לשבור את הגבולות המסורתיים בין מזרח למערב, בין אירופי לקולוניאלי, בין ימין לשמאל. במובן זה, השלושה הם תלמידיה של ארנדט: ברמן מרחוק, ונאפיסי ומכייה מלב המהפכה. שלושתם מנסים להתוות את הקשרים, למצות את העיקרים ולעזור לנו להבין את מה שמאיים על המזרח ועל המערב כאחד – איום גלובלי ורודנות גלובלית בעידן גלובלי.

ארנדט עצמה הואשמה בהפשטת־יתר, והאשָמות בהעדר עידון ודקוּת אבחנה תוטחנה בוודאי עוד שנים בתיאוריות של ברמן וחבריו. אבל ספק אם יצליחו לערערן. השאיפה לאוניברסליזם מוחלט ולאיחוד הכוח נראית כדחף טבעי של האנושות; וההתנגדות לדחף הזה בשם הפרטי והאישי תתמיד אף היא ככל הנראה. העולם אינו מניכאי בהכרח, אבל הוא יכול להיות כזה. לפעמים עלינו להחליט שהוא כזה, כדי לעורר בעצמנו את המרץ הדרוש להתנגדות. מבחינה זו, ברמן, נאפיסי ומכייה ראויים לכל הערכה ולחיקוי והם הגיבורים האמיתיים בנראטיב של כוח והאידיאליסטים. בעוד שרוב בני־דורם העדיפו לפסוח על שתי הסעיפים, בחרו שלושת אלה – בזהירות, באטיות ועם זאת באופן חד־משמעי – בדרך ההתנגדות.

אבל עלינו לשאול גם את עצמנו מהו היקפה המלא של התופעה המאיימת המתוארת בספר. השאלה הנכונה אולי איננה האם הטוטליטריות מוגבלת לאירופה בלבד, אלא האם הטוטליטריות החדשה מוגבלת למזרח התיכון לבדו. ברמן אינו מעז לבחון את הסוגיה ברצינות הראויה, ובזאת הוא מותיר את האני־מאשים שלו חסר, ואת מסקנותיו – פגומות.

ככלות הכל, מצויה בידינו הכרוניקה שלו למעללי הדור ההוא ולהתפכחותו הקולקטיבית. הן נאפיסי והן מכייה היו שותפים למהפכות טוטליטריות. פישר וכהן־בנדיט השליכו אף הם את יהבם, לזמן מה לפחות, על אתוס של תפיסת שלטון בכוח. קושנר פלירטט עם קסטרו, וגלוקסמן עם המאואיזם. ברמן מותיר את הרושם שכל הבחירות הללו לא היו אלא מעידות גרידא, גילויים של משובת נעורים ותו לא. אלא שבכך אין די.

במה שנוגע לביתו שלו, ברמן מחפש הסברים הגיוניים ולא תיאוריות כוללניות. אלה נשמרות לָאחרים – לרודנים החדשים והמטורפים. בקיצור, ברמן זונח את ארנדט בדיוק כאשר היא נעשית נחוצה יותר מתמיד, בדיוק על סף ההכרה שתיאוריה מאוחדת גדולה של הטוטליטריות עשויה להוביל אותו לא רק למזרח התיכון אלא גם אל ד' אמותיו, אל המשקעים של 68', שאותם תיאר במיומנות רבה כל כך.

כאן כושל כוח והאידיאליסטים. שכּן נאפיסי, מכייה, גלוקסמן ואפילו ברמן עצמו – כל אלה שהעדיפו את ההתנגדות ואת המעש על פני השתיקה וההתבוננות מרחוק – נטשו למעשה את הדור של 1968. הם נעשו למשהו חדש, ואולי טוב יותר. שאיפתו של ברמן לטהר את בני־דורו גוזלת ממנו את האפשרות להגשים את הבטחתו של טרור וליברליזם, את ההזדמנות להיות מְבַשְּׂרָהּ של ההתנגדות החדשה. במקום להיות אחד מקברניה של מהפכת 1968, יכול היה ברמן להיעשות לאחד ממולידיה של תנועה אינטלקטואלית חדשה, תנועה אנטי־טוטליטרית בת המאה העשרים ואחת, שתתנגד הן לרודנות של הרדיקליזם האיסלאמי והן לדחפים האנטי־דמוקרטיים של דור 68' עצמו; תנועה שתתנגד, יותר מכל, לְמה שהותיר את בני הדור הזה דוממים והססניים דווקא כשהדיבור וההכרעה היו חשובים מאי פעם.

תחת זאת, מתוך רחמים, נוסטלגיה או רצון למחול לגיבורי נעוריו, כותב ברמן הספד ולא קריאה לנֶשק. הספד מופתי, אמנם, אבל לא יותר מכך. הוא שייך לעבר. כוח והאידיאליסטים יכול היה להציג את המסקנות המעשיות מן התיאוריות שנפרסו בטרור וליברליזם. הוא איננו עושה זאת, והדבר הופך את קינתו של ברמן לטרגית לפחות כמו הדור שאת התפכחותו הוא מבכה.

ויחד עם זאת, הכֶּשל הזה רק מוכיח את טענתו האחרונה של ברמן. אנו, בני הדור החדש, נצטרך למצוא דרך מחשבה משלנו אל מול הרודנות האיסלאמית והנטיות האפלות יותר של קודמינו, כדי להתמודד עם הבחירה הנתבעת מכולנו: לשתף פעולה או להתנגד.

בנג'מין קרשטיין הוא סופר ובלוגר המתגורר בבאר שבע.