הדפסה
גרסת PDFבמבט ראשון, הטיעון המוצג כאן נראה ספקני פחות ביחס למקרא מכפי שניתן היה לצפות ממחבריו של ראשית ישראל. בעוד שבספרם הקודם סיווגו פינקלשטיין וסילברמן את מרבית הכתבים ההיסטוריוגרפיים במקרא כתעמולה פוליטית מסוף המאה השביעית לפנה"ס והתייחסו רק ל"פיסות" מעורפלות של חומר מקורי, הרי שהפעם הפיסות הללו מתגבשות ומתרחבות עד כדי הכלת שלד הנראטיב של מלכות שאול ועלייתו של דוד לשלטון. ועם זאת, זוהי עמדה סקפטית יותר מן הגישה הרווחת בקרב רוב חוקרי המקרא והארכיאולוגיה המקראית. בקבוצה הראשונה מקובל לטעון כי חלק הארי של הכתובים אודות חצרו של דוד חובר בתקופת שלמה, ובשתי הקבוצות לא ימהרו להטיל ספק בעצם קיומה של הממלכה המאוחדת. בעיקרון, אפשר לסכם את הטענות המוצגות בדוד ושלמה, בהשוואה להשקפה של הזרם המרכזי במחקר, באופן הבא: (א) מן הממצאים הארכיאולוגיים עולה שרובו של הנראטיב המקראי אודות דוד ושלמה הינו בדיה; (ב) הארכיאולוגיה יכולה להצביע על הקשרים היסטוריים מאוחרים יותר שבהם חוברו רבדים שונים בנראטיב זה; (ג) אפילו היסודות ה"אותנטיים" יותר בנראטיב, שמקורם במאה העשירית לפנה"ס, לא הועלו על הכתב אלא רק בסוף המאה השמינית לפנה"ס, כאשר ידיעת קרוא וכתוב החלה להתפשט בארץ ישראל. הבה ונבחן כל אחת מהטענות הללו לגופה.
הטענה הראשונה, הגורסת כי חלק הארי של נראטיב דוד ושלמה הנו בדיה ותו לא, לוקה בחסר בשל ההשערות הארכיאולוגיות שעליהן היא מתבססת. חשובה במיוחד בהקשר זה היא הערכתו של פינקלשטיין כי ההתפתחות העירונית בארץ ישראל, יחד עם הבנייה הממורכזת והנרחבת, לא החלה במאה העשירית לפנה"ס כי אם רק במאה שלאחריה. ארכיאולוגים אחרים, לעומת זאת, חולקים על פינקלשטיין ומזכירים, בין היתר, את מבני השערים הידועים בחצור, מגידו וגזר, המתוארכים למאה העשירית לפנה"ס ומעידים על רמת הפיתוח העירוני הגבוהה בארץ באותה עת. פינקלשטיין, מצדו, מתארך ממצאים אלה ואחרים למאה התשיעית. אף שהמחלוקת בדבר מה שמכונה “הכרונולוגיה הנמוכה של פינקלשטיין“ מורכבת מדי לדיון במאמר זה, חשוב לציין, כפי שסיכם הארכיאולוג האמריקני ויליאם דיוור בשנת 2003, שעמדת פינקלשטיין "לא זכתה לתמיכה בכתב מצד אף ארכיאולוג מוביל אחר". כמובן, ייתכן כי פינקלשטיין צודק ושאר עולם הארכיאולוגיה טועה, אך האם לא היה עליו לפחות להתייחס לדעה הרווחת בתחום אילו ציפה לשכנע את הקורא לדחותה? למרות שבנספח לספר עוסקים המחברים בסוגיה של תיארוך הממצאים הארכיאולוגים, הם אינם טורחים להפריך את הטיעונים שמעלים היום מתנגדיהם, או אפילו להודות בקיומם.
הנחה נוספת שעליה נשענת טענה זו קשורה לצביונה של ירושלים במאה העשירית לפנה"ס. פינקלשטיין וסילברמן גורסים כי ירושלים לא הייתה באותה העת אלא כפר זניח, ועל כן לא יכלה לשמש כבירתה של הממלכה הנרחבת המתוארת במקרא. אף על פי שבירושלים נתגלו שרידים ארכיאולוגים מעטים בלבד מתקופה זו, חוקרים אחרים היו זהירים יותר בהצהרותיהם. הם הזכירו ממצאים מסוימים שנתגלו בירושלים, דוגמת מבנה אבן מדורג, מן הגדולים שנחשפו בארץ מאותה תקופה, שהיה בשימוש במאה העשירית לפנה"ס (פינקלשטיין, נאמן לשיטתו, מאחר גם מבנה זה למאה התשיעית לפנה"ס). הם ציינו עוד כי קשה לקבוע את גודלה של ירושלים בכל תקופה היסטורית שהיא, בשל קשיי החפירה בעיר שוקקת חיים המיושבת בצפיפות. יתרה מזאת, העובדה כי ירושלים הייתה מיושבת ברציפות במהלך אלפי שנים משמעה הרס ובנייה תמידיים של הדרכים והמבנים, תופעה המקשה על תיארוך הממצאים. ברם, פינקלשטיין וסילברמן עוקפים את המורכבויות הללו, וקובעים בפשטות, שב"יותר ממאה שנות חפירה" בהכרח אמור היה להתגלות יותר מזאת.
והנה, התפתחות ארכיאולוגית מן העת האחרונה הדגימה, למרבה האירוניה, כמה מסוכן לראות בהעדר ממצאים הוכחה לדבר מה. בקיץ 2005, בעת שהמהדורה האנגלית של דוד ושלמה ירדה לדפוס, חשף צוות בראשותה של הארכיאולוגית אילת מזר מן האוניברסיטה העברית, ובתמיכתו של מרכז שלם, שרידים של מבנה ציבורי רחב־ממדים בירושלים, ממצא המצביע על רמה גבוהה של פיתוח עירוני ושל ממשל בתקופה שבה עמד על מכונו. על פי החרסים שנמצאו באתר, סביר ביותר שבניין זה נבנה במאה העשירית לפנה"ס. פינקלשטיין, מצדו, גורס במהדורה העברית של הספר כי חלק מן הממצאים שנחשפו מתחת למבנה מאשרים את הסברה שבנייתו התרחשה לכל המוקדם במאה התשיעית לפנה"ס - ולצורך העניין אין זה משנה איזו שיטת תיארוך נאמץ. מזר עצמה, חשוב לציין, מכחישה כי אכן נמצאו ממצאים כאלה מתחת למבנה, בניגוד לטענת פינקלשטיין. יתר על כן, היא מעלה את ההשערה כי הבניין שנחשף עשוי להיות ארמונו של דוד: המיקום, הסגנון, הגודל ותיארוך הבניין מתאימים לתיאור המופיע בטקסט המקראי. כך או כך, ברי שתגליות מסוג זה מכבידות מאד את נטל ההוכחה על כתפיהם של מחברי דוד ושלמה.
גם ניסיונותיהם של המחברים למצוא הקשרים מאוחרים יותר לכתיבת סיפורי דוד ושלמה אינם עומדים בבדיקה דקדקנית, וזאת בשל ליקויים מתודולוגיים: העדר תיאוריה קוהרנטית של יצירה ספרותית והימנעות מהשוואות מאלפות עם כתבים ספרותיים אחרים, עתיקים ומודרניים. אף שפינקלשטיין וסילברמן אינם הראשונים שחטאו בכך, התוצאה במקרה שלהם עשויה להיות מזיקה במיוחד, מפני שהם מסתמכים על הנחה המנוגדת לאינטואיציה - היינו, שקבוצות פוליטיות יכולות לבדות היסטוריות שלמות (ולא רק השקפות חדשות על סיפורים מוכרים), ולשווקן לציבור תמים דיו כדי להטמיען בתודעה הלאומית שלו.
יתר על כן, ההקשרים הפוליטיים הספציפיים שאליהם משייכים המחברים את הסיפורים השונים הם לעתים קרובות מפוקפקים. לדוגמה, בשמואל א כז מסופר כיצד דוד, שהיה שרוי עדיין במנוסה מפני שאול, מעמיד את עצמו לרשות אכיש, מלך גת, שבשירותו הוא מבצע לכאורה פשיטות נגד תושבי יהודה. בדחותם את האפשרות כי זהו דיווח אותנטי, מתארכים פינקלשטיין וסילברמן את חיבור הסיפור לסוף המאה השביעית לפנה"ס. באותו פרק זמן, הם מסבירים, הייתה לפלשתים תעשיית כבישת זיתים משגשגת בעֶקְרוֹן, שבראשה עמד מלך בשם אכיש. לדבריהם, יהודה, שהייתה מאז ומעולם אזור חשוב של גידול זיתים, כוננה יחסים כלכליים עם עקרון, שם נכבשו הזיתים שנקטפו על אדמת יהודה. הברית בין דוד לאכיש, גורסים המחברים, הומצאה כדי ליצור תקדים למערכת היחסים עם הפלשתים, ובכך להעניק לה לגיטימציה. ואולם, מבט חטוף מגלה עד כמה משונה הוא ההסבר הזה: משמעותה של “מערכת היחסים הכלכלית“ האמורה היא, בעצם, שתושבי יהודה מכרו עודפים של זיתים בלתי כבושים לפלשתים. מדוע דרושה הצדקה לכך? ואפילו יש צורך בהצדקה כזאת, האם הדרך הטובה ביותר לספקה היא להמציא סיפור שבו מלך פלשתי מאזין בעליצות להתרברבויותיו של מייסד ממלכת יהודה אודות מעשי הטבח שביצע בבני עמו שלו?
אחת הדרכים המעניינות לבחון את סבירותו של כל הסבר שהוא לכתיבתה של יצירה מסוימת היא לשאול האם על פי אותו ההיגיון יוכלו ההיסטוריונים של העתיד לשייך יצירה זו לתקופתנו אנו. החתום מטה מבקש להעלות השערה, כדי להיטיב עם אותם היסטוריונים עתידים (או כדי לבלבל אותם), שלפיה סיפור הברית בין דוד ואכיש מלך פלשתים נכתב למעשה במדינת ישראל בשנת 2006, בהקשר הבא: מדינת ישראל הוציאה זה עתה את אזרחיה מרצועה במישור החוף הדרומי, המיושבת בעיקר בידי קבוצה אתנו־פוליטית יריבה. מתנגדים לצעד זה, שהיו עדיין מרירים בגין הוצאתו אל הפועל, פרסמו כתב תעמולה המבקש להראות כי קהילה קטנה של ישראלים (בני ישראל) אכן היתה מסוגלת להתקיים בין רוב פלסטיני (פלשתי) באותו האזור. שהרי, גם דוד, הגיבור המיתולוגי, ואנשיו עשו זאת אלפי שנים קודם לכן! כמובן, לנו ברור כי הסבר שכזה הוא אבסורדי, אף שבעיני ההיסטוריון אשר יחיה בעוד 3,000 שנה הוא עשוי להיחשב הגיוני בדיוק כמו זה שאותו מציעים פינקלשטיין וסילברמן. אכן, הסברים מעין אלה כפופים רק למגבלות של כוח הדמיון, מאחר שבהעדר תיאוריה קוהרנטית של יצירה ספרותית, הניסיונות לגלות הֶקשרים היסטוריים לחיבורם של טקסטים אינם הרבה יותר ממשחקי אסוציאציות - מבדרים מבחינה אינטלקטואלית אך חסרי כל ערך היסטורי.
מתמיה במיוחד הוא טיעונם השלישי של המחברים, אשר לפיו לא ייתכן כי הסיפורים על מלכותם של דוד ושלמה נכתבו בידי סופרי חצר בירושלים במאה העשירית לפנה"ס (כפי שטוענים מרבית חוקרי המקרא), מאחר שיש בידינו ראיות לשכיחותה של ידיעת קרוא וכתוב בממלכת יהודה רק מסוף המאה השמינית לפנה"ס. בנקודה זו פינקלשטיין וסילברמן מתעלמים מן העובדה שאין צורך בידיעת קרוא וכתוב בהיקף נרחב לשם קיומם של סופרי חצר; די רק בהימצאותם של מתי מעט עם יכולת זו. ידוע לנו, למשל, כי כבר במאה הארבע־עשרה לפני הספירה, כתב עַבְּדי־חֶבָּה, שליטה הכנעני של ירושלים, מכתבים בכתב יתדות למצרים. שישה מן המכתבים הללו נתגלו בארכיב בירתו של פרעה אחנאתן בתל אל־עמארנה. בארץ ישראל נמצאו גם כתובות רבות בכתב עברי־כנעני המתוארכות לתקופה שמן המאה השתים־עשרה ועד המאה השמינית לפנה"ס; הראויה ביותר לציון מביניהן נמצאה על שבר חרס מן המאה האחת עשרה לפנה"ס שנתגלה בעִזבָת צָרטָה, ושעליו חקוקות אותיות האלף־בית וכמה שרבוטים אחרים. ברור, אם כן, שמישהו עסק בכתיבה באותה העת. האם אין זה מתקבל על הדעת כי מישהו כזה ימצא את דרכו לחצר השליט, שם יימצא שימוש מועיל לכשרונותיו?
בכל זה אין כדי לפטור את דוד ושלמה כחיבור נטול ערך. ההפך הוא הנכון: ניתן למצוא בו כמה דוגמאות של עבודה מחקרית מבורכת. בקטע הדן בגוליית, למשל, תוהים המחברים האם תיאור השריון שלו תואם את אשר ידוע לנו על מראה הלוחמים הפלשתים מהופעתם בציורים בני־זמנם. לאחר שענו על כך בשלילה, נעזרים המחברים בנתונים על תרבות יוון ומעלים את ההשערה כי תיאורו של גוליית מתבסס למעשה על הופעתם של שכירי חרב יוונים, שצצו בסביבת ממלכת יהודה כבר במאה השביעית לפנה"ס. אף על פי שהשערה זו לוקה בחסר מכמה היבטים, יש לקדם בברכה את עצם הניסיון להסתייע באמנות החזותית העתיקה של המזרח הקרוב ובמידע על תרבות יוון, מכיוון שתחומים אלה על פי רוב אינם זוכים לתשומת לב מספקת בחקר המקרא.
ראוי לציין גם - ובנימה חיובית - את התרחקותם המוצהרת של המחברים מהשקפותיהם של הרוויזיוניסטים, קבוצה קטנה של חוקרים מאירופה אשר גורסת שהכתבים ההיסטוריים של המקרא חוברו רק בתקופה הפרסית ו/או ההלניסטית ושמשתקף בהם דמיון מועט, אם בכלל, למה שאמנם אירע בארץ ישראל בתקופת הברזל. למרות שטענותיהם של הרוויזיוניסטים אינן זוכות ככלל להתייחסות רצינית מצד מרבית עמיתיהם בתחום הארכיאולוגיה, ההיסטוריה, המקרא והבלשנות, סוברים חלקם כי מחקרו הארכיאולוגי של פינקלשטיין מעניק תימוכין להשקפותיהם. טוב אם כן לגלות סוף־סוף מהי עמדתו של פינקלשטיין עצמו בעניין.
ברם, תרומתו החשובה ביותר של הספר היא בהצגת כושרה של הארכיאולוגיה לשפוך אור על תהליך כתיבת המקרא. עד עתה, נטו מרבית הארכיאולוגים של המקרא להסתפק בביאור ה"מוצר הסופי" של התנ"ך, ומרבית חוקרי המקרא לא השכילו להסתייע בכל מה שהארכיאולוגיה יכולה הייתה להציע להם. דוד ושלמה הוא ניסיון מרענן לזווג את הארכיאולוגיה עם ביקורת המקורות בחקר המקרא. למרבה הצער, הצלחתו נפגמת קשות בשל השקפותיו האידיוסינקרטיות של פינקלשטיין ובשל העדר תיאוריה על יצירה ספרותית. ספרם הקודם של פינקלשטיין וסילברמן לקה באותן הבעיות, ומרבית עמיתיהם במחקר הארכיאולוגי והמקראי דחו נחרצות את המסקנות המובאות בו. למרבה הצער, הקורא הישראלי התקשה אולי להבחין בכך בכל ההמולה התקשורתית שליוותה את פרסום הספר בעברית. אכן, לעתים קרובות מתקבל הרושם שהשיח הציבורי בישראל מעניק תשומת לב נטולת פרופורציות לתיאוריות בכל תחום שהוא הנחשבות “מנפצות מיתוסים" ולא נוהג בהן זהירות מספקת. אפשר לשער שבחודשים הקרובים ניתקל בתגובה דומה לדוד ושלמה. דרך התמודדות אחת עם ההטיה הזאת עשויה להיות פרסומו של ספר פופולרי מאת ארכיאולוג מזרם מרכזי יותר, אשר יבחן את אותן השאלות אך יציע תשובות שונות בתכלית. למרבה הצער, ספר כזה עדיין לא יצא לאור. ייתכן שהגיעה העת שהרוב הדומם מדי ישמיע סוף־סוף את קולו ברמה.
רענן אייכלר הוא בוגר החוג למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים והוא מרצה במכללת הדסה בירושלים ובמכללה האקדמית להנדסה.
