הדפסה
גרסת PDFמראשית ימי המחקר הארכיאולוגי בארץ ישראל ובמזרח התיכון, התעניינו רבים בשאלה אם יש בכוחם של ממצאי המחקר הזה לאשר או להפריך את סיפורי המקרא. לשאלה הזאת לא נמצא מעולם מענה פשוט ומספק: מאחר שרק לעתים רחוקות נתגלו בשטח ממצאים חד־משמעיים, הגיעו חוקרים שונים,על יסוד אותם נתונים, למסקנות שונות ומגוונות. ועם זאת, אם נחלק את הנראטיב ההיסטורי של המקרא באופן סכמטי לתקופות זמן מובחנות, ניווכח כי בסוגיות מסוימות שוררת בכל זאת הסכמה חלקית בקרב המלומדים הנוגעים בדבר. ראשית, מרביתם יסכימו כי בנוגע לתקופת האבות ולתקופת שיעבוד בני ישראל במצרים, אין באפשרותה של הארכיאולוגיה להוכיח או להזים את אמיתותם ההיסטורית של האירועים המתוארים במקרא, ואף ספק אם יהא ביכולתה לעשות כן בעתיד. אירועים כאלה - נדידת חמולת שבטיות ומאבקי הכוח הניטשים בתוכן, לדוגמה - לרוב אינם מותירים אחריהם ראיות שאותן יכולים הארכיאולוגים למצוא כיום, ועל כן גם העדרם של ממצאים ברורים אינו מהווה הוכחה מספקת לכך שההתרחשויות המתוארות לא התחוללו מעולם.
בנוסף, מרבית החוקרים יסכימו שהעדויות המובאות במקרא בנוגע לתקופות הממלכה המפולגת וגלות יהודה הן, ככלל, אמינות למדיי .הסיבה לכך פשוטה: בשנת 850 לפנה"ס לערך, זמן קצר לאחר פילוג הממלכה החלה האימפריה האשורית, ולאחריה האימפריה הבבלית, להתפשט מערבה לעבר ארץ ישראל. שתי האימפריות המסופוטמיות תיעדו את מעלליהן הצבאיים על לוחות חמר ומצבות אבן - חומרים העומדים במהמורות הזמן - ואף השפיעו על עמים אחרים באזור לעשות כן בעצמם. במקרים שבהם תיעודים אלה עוסקים במגעים עם יהודה וישראל, הם תואמים באופן כללי את המסופר במקרא.
המחלוקת השוררת כיום בארכיאולוגיה המקראית מתמקדת אפוא בעיקר באותן התקופות “שבאמצע": תקופת הנדודים של בני ישראל במדבר וכיבושה של ארץ כנען; תקופת השופטים; ותקופת הממלכה המאוחדת של דוד ושלמה. בין אם הדבר מוצא חן בעיני החוקרים ובין אם לאו, השאלה עד כמה היו דומות התקופות הללו לדיווחים המובאים במקרא - אם כלל היה דמיון כזה - היא סוגיה בעלת השלכות תרבותיות, דתיות ופוליטיות כבדות משקל. כתוצאה מכך, הפולמוס הניטש בנושא הוא לרוב חריף, ותמיד מעניין.
בשנת 2001, הצטרפו לזירה זו ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן בספרם רב המכר ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי (שתורגם לעברית בשנת 2003). פינקלשטיין הוא ארכיאולוג ישראלי שנוי במחלוקת, שבעת פרסום ספרו כיהן כראש המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב. סילברמן הוא מומחה להיסטוריה של הארכיאולוגיה המתגורר בבלגיה וחתום על פרסומים רבים בתחום זה. בראשית ישראל דנו המחברים לא רק בשאלת האמינות ההיסטורית של המקרא, אלא גם בשאלת ההקשרים שבהם נכתבו סיפורי התנ"ך והמניעים מאחוריהם. תשובתם המקורית (והקיצונית למדי) של פינקלשטיין וסילברמן לשאלות אלו הייתה שמרבית הנראטיב ההיסטורי של המקרא מקורו בתעמולה פוליטית שנתחברה בממלכת יהודה בסוף המאה השביעית לפני הספירה, בעת שלטונו של המלך יאשיהו. עקב כך, יש בו תרומה מועטה להבנת התקופות הקדומות יותר אותן הוא מבקש לתאר, אף על פי שהוא יכול לשפוך אור על התקופה שבה הוא נכתב.
דוד ושלמה, הפרויקט המשותף השני של פינקלשטיין וסילברמן, הוא המשך טבעי לראשית ישראל. בחיבור זה חוזרים המחברים לשאלות שהעלו בספרם הראשון וממקדים אותן בנראטיב המקראי העוסק בתקופת הממלכה המאוחדת) המאה העשירית לפנה"ס (תחת שלטונם של דוד ובנו שלמה. ספר שמואל וספר מלכים מתארים את הדמויות הללו כמי ששחררו את בני ישראל מעול שליטתם של הפלשתים וכוננו ממלכה גדולה, עשירה וחזקה אשר השפעתה הרחיקה והגיעה עד לגדות נהר הפרת. פינקלשטיין וסילברמן שואלים: האם מקורו של נראטיב זה אכן במאה העשירית לפנה"ס והאם הוא מדויק? ואם התשובה לכך היא שלילית, מתי ומדוע הוא נכתב?
התזה המוצגת בדוד ושלמה היא מעודנת ומתוחכמת במידת מה מזו של הספר הקודם. לטענת המחברים, הנראטיב המקראי על דוד ושלמה מכיל גרעין עובדתי קטן אך משמעותי שמקורו במציאות של המאה העשירית לפנה"ס. עם זאת, במהלך שלוש מאות השנים שלאחר מכן, גרעין זה נעטף בשכבות על גבי שכבות של תעמולה פוליטית מטעם ממלכת יהודה אשר נבדו יש מאין, נשאבו מתוך המציאות של תקופות מאוחרות יותר או הושאלו מאירועים שהתרחשו בממלכת ישראל השכנה.
לדברי פינקלשטיין וסילברמן, הגרעין ההיסטורי של עלילות דוד ושלמה מכיל סיפורים שעברו בעל פה מאז המאה העשירית לפנה"ס, אך נאספו והועלו על הכתב רק מאתיים שנה לאחר מכן. הם מבקשים לזהות את הסיפורים הללו תוך שימוש ברמזים גיאוגרפיים־דמוגרפיים. על פי הנחת עבודה זו, אם הסיפור מכיל יסודות המאפיינים את המציאות של המאה העשירית לפנה"ס, אך לא תקופות מאוחרות יותר, כי אז סביר שמקורותיו אותנטיים.
מעניין לציין שהסיפורים העונים על הגדרה זו, לשיטתם של המחברים, עוסקים ככלל בתקופה המוקדמת ביותר בפרק הזמן המדובר וכוללים רבות מן המעשיות העוסקות בתהליך של עליית דוד לשלטון. המעשיות הללו מציגות את המלך לעתיד ואת אנשיו משוטטים בערבות יהודה במנוסה משאול, אויבו של דוד וקודמו במלוכה. אחד מן הרמזים שמוצאים פינקלשטיין וסילברמן בסיפורים אלה למקורם המוקדם הוא החשיבות המיוחסת בהם לעיר הפלשתית גת, אשר נחרבה במאה התשיעית לפנה"ס ולעולם לא חזרה למעמדה הקודם. רמז נוסף הם מוצאים בתיאורה הגיאוגרפי של ממלכת שאול, שמרכזה, על פי הכתוב, בהרי בנימין מצפון לירושלים, וששטחה משתרע עד אזור נחל היבוק בעבר הירדן. לדברי המחברים, התיאור המקראי מתאים למגמות הדמוגרפיות המשתקפות בתיעוד הארכיאולוגי, ויש לו תימוכין בקריאה דקדקנית של המצבה הנודעת שהותיר מלך מצרים שישק הראשון, המנציחה את מסע המלחמה שלו בארץ כנען.
פינקלשטיין וסילברמן מוסיפים וטוענים כי שאר הנראטיב על דוד ושלמה אינו עולה בקנה אחד עם ההקשר ההיסטורי של המאה העשירית לפנה"ס. כיבושיו לכאורה של דוד בארץ ישראל ושליטתו בה אינם באים לידי ביטוי בתיעוד הארכיאולוגי, ואת כוח האדם שנדרש לניהול מסעות מלחמה ארוכי טווח, שהרחיקו עד לארם־דמשק, לא יכול היה לגייס מקרב תושבי יהודה אשר הייתה באותה העת רק “אזור מיושב בדלילות". יתר על כן, אין זה מתקבל על הדעת שמוקד העושר האדיר והעוצמה הכלכלית שמייחס המקרא לשלמה שכן בירושלים, אשר באותה העת לא הייתה אלא “כפר הררי קטן", ואף אין זה סביר שהיה בכוחו למשול על ממלכה נרחבת בארץ ישראל, שהייתה חסרה את רמת ההשכלה ואת דרגת ההתפתחות העירונית הנחוצות לשלטון מעין זה.
כדי להסביר מתי (ומדוע) נכתבו תיאורים אלה, פונים המחברים אל הנתונים הארכיאולוגים. הם מחלקים את סיפורי המקרא לרבדים שונים, וכך יכולים לשייך כל רובד להקשר היסטורי מסוים במהלך ארבע מאות השנים שחלפו מאז התקופה המתוארת. באופן זה הם מגיעים למסקנה שסיפורי הכיבוש והממלכה של דוד חוברו ככל הנראה במאה התשיעית לפנה"ס. ממלכת יהודה הייתה אז מדינת וסאל של ישראל, שכנתה החזקה ממנה בהרבה. לטענת המחברים, בחצר המלוכה הירושלמית ביקשו באותו זמן להראות כי “הממלכה המאוחדת" נוסדה למעשה מאה שנים קודם לכן, ותחת הנהגתה של יהודה, לא ישראל. באותו האופן מתארכים פינקלשטיין וסילברמן את תיאורי גדולתו של שלמה לתחילת המאה השביעית לפנה"ס, ומייחסים להם את המטרה המשוערת לספק תקדים לניסיונותיו של מנשה, מלך יהודה, לשלב את ארצו בכלכלה הבינלאומית של האימפריה האשורית, בעוד שהתיאור הגרנדיוזי של מקדש שלמה נכתב, לטענתם, בסוף המאה השמינית לפנה"ס, כאשר סמכותה של ירושלים נזקקה לחיזוק נוכח זרם הפליטים שהגיעו אליה באותה העת מישראל השכנה.
