כמה אירוני שדווקא המערב, שרעיון ההקרבה העצמית חקוק בלבה של זהותו הנוצרית, נקט במהלך מחצית המאה האחרונה מאמצים רבים כל כך לעשות רעיון זה ללא־רלוונטי, להותירו מאחור, יחד עם הדתות הפוליטיות הישנות והאלימות. אבל המציאות, המתדפקת כיום על דלתו של העולם המערבי, אינה מניחה לו לשכוח. חברות השפע הליברליות של אמריקה ואירופה - וכמובן, זו של ישראל - ניצבות המומות מול אויב קנאי, דל באמצעים אך נחוש בדעתו, שאינו מהסס למסור את נפשו ברצון ובהתכוונות גדולה על מזבח הטרור. אירועי 11 בספטמבר 2001 הבהירו היטב מה מסוגלת חבורה קטנה של אנשים אשר אינם מחשיבים את חייהם שלהם לערך עליון לעולל למעצמה הכלכלית והצבאית הגדולה בתבל.

במלחמה בטרור ובמדינות הפורשות עליו את חסותן נהנה המערב מעליונות טכנולוגית כבירה, המאפשרת לו לחסוך בחיי חייליו. פצצות חכמות, טילי שיוט ומזל"טים מצוידים באמצעי לחימה מבצעים חלק ניכר מן "העבודה המלוכלכת" שעלולה הייתה לגבות מחיר כבד בנפש לו הוטלה על לוחמים בשר ודם. ועם זאת, ההצלחות המבצעיות שבהן מתפארים הגנרלים לא מרפות את ידיהם של הטרוריסטים, המוסיפים ליזום פיגוע אחר פיגוע ולשגר מתנדב אחר מתנדב למשימות התאבדות. מנקודת מבטם של אדריכלי הטרור ושלוחיהם, המערכה הזאת לא תוכרע באמצעות טכנולוגיה עדיפה, אלא על ידי המסירות למטרה וכוח הרצון - ובתחום הזה המערב סובל בעיניהם מנחיתות משוועת; שהרי, הבורגני השבע והמפונק, החושש לחייו ולרכושו, לא יוכל לעמוד לאורך זמן בפני הקנאי אחוז ההתלהבות, הנכון להקריב הכל למען אמונתו. בריאיון שהעניק לוושינגטון פוסט לאחר הפיגוע הרצחני במלון פארק בנתניה במרס 2002, הסביר אסמאעיל הנייה, המכהן היום כראש ממשלת הרשות הפלסטינית, מהו הדבר המעניק תקווה למחבלי החמאס. "כל מי שקורא עיתון ישראלי יכול להיווכח בסבלם", אמר על היהודים. "הם אוהבים את החיים יותר מכל עם אחר, ומעדיפים לא למות". העיתונאי האמריקני תומס פרידמן היה נסער מאוד למקרא הדברים הללו, שסתרו כל דוֹגמה ליברלית שבה האמין. "זה ממש חולני", כתב בטורו בניו יורק טיימס. "הפלסטינים כה מסנוורים מהזעם הנרקיסיסטי שלהם עד כי חדלו לראות את האמת הבסיסית שעליה מושתתת התרבות: קדושת חייו של כל אדם באשר הוא, ובוודאי שלך עצמך". האינטלקטואל הצרפתי ז'אן בודריאר הפגין הבנה מעמיקה יותר של התופעה, ובניגוד לפרידמן, נמנע מן הזיהוי הגורף של ערך קדושת החיים עם התרבות באשר היא. בחיבור רוח הטרור, שכתב לאחר אירועי 11 בספטמבר, הסביר כי הטרוריסטים

הצליחו להפוך את מותם שלהם לנשק אבסולוטי נגד מערכת החיה מסילוק המוות, שהאידיאל שלה הוא איון המוות… וכל אמצעי ההרתעה וההרס הנם חסרי תועלת נגד אויב שכבר עשה ממותו נשק להתקפת נגד. "מה משנות ההפצצות האמריקניות! הגברים שלנו רוצים למות לא פחות משהאמריקנים רוצים לחיות!"

יש גרעין של צדק בתיאורו של בודריאר את המערב כמערכת היראה את המוות וחותרת לאיונו, אולם זוהי סיטואציה חדשה יחסית; סיפורים על הקרבה עצמית של יחידים או קבוצות למען טובת הכלל הרי מלווים את ההיסטוריה של התרבות המערבית מראשיתה. בהתנגשות המתועדת הראשונה בין ציביליזציות שונות, זו של מלחמת יוון–פרס, היו אלו הלוחמים הספרטנים בהנהגתו של ליאונידס שמסרו את נפשם על הגנת ארצם, בקרב הגבורה שניהלו מול גייסות האויב המזרחי העדיפים לאין ערוך במעבר תרמופיליי, בשנת 480 לפנה"ס. על המצבה שהוקמה לכבודם לאחר המערכה נחקק ביוונית: "הוי עובר אורח, בשֵר לספרטנים שכאן אנו שוכבים, נאמנים לחוקיהם". מאות שנים לאחר מכן יעיר המבקר והסופר הבריטי ג'ון רסקין שכתובת זו היא אוסף המילים הנאצל ביותר שנהגה אי פעם על ידי האדם. דורות רבים של בני נוער אנגלים, צרפתים, איטלקים, יוונים וגרמנים התחנכו לאורו של המופת שהנציחה. האם כבר נשתכח לחלוטין מלב?

לישראל יש, כמובן, מיתוסים הרואיים משלה, עלילות גבורה המתפרשות על פני אלפי שנים - החל בסיפורם של המכבים, שהניפו את נס המרד בשלטון הסלווקי בארץ ישראל וכלה במורשת הקרב של צה"ל, המעלה על נס דמויות מופת דוגמת יהודה קן־דרור, אסא קדמוני ואביגדור קהלני - אבל הזמנים השתנו, השתנו עד מאוד. צעירים רבים מבקשים עדיין להתגייס ליחידות עילית, אולם, אם לקבל את דבריה של ההיסטוריונית יעל זרובבל, "המניעים להתנדבות זאת מבטאים מגמה אינדיבידואליסטית המדגישה שאיפה להגשמה עצמית יותר מאשר דבקות באידיאולוגיה של הקרבה למען מטרות לאומיות". המילים האחרונות המיוחסות ליוסף טרומפלדור איבדו מזמן את ההילה שנקשרה להן בשיח הציוני, והפכו למין קלישאה לאומנית חבוטה, טרף קל לציניות פוסט־מודרנית אפנתית; כל מי שחוזר ומשמיען ברצינות גמורה נחשד בפשיזם, או לכל הפחות באנכרוניזם מעורר גיחוך. אין פלא אפוא ששר בממשלת ישראל יכול לצאת היום ולהכריז ללא היסוס כי אצלו, במפלגה, כבר לא אומרים "טוב למות בעד ארצנו".

אך ישראל היא מדינה במלחמה, מלחמה הניטשת לא רק בין סמטאותיה הצרות של ג'נין אלא גם בתודעתו של הציבור, ואין היא יכולה לזנוח בקלות כזאת את האתוס הציוני ההרואי, שחישל אותה לקראת עימותים קשים בעבר. החלומות על כינונה של חברה אזרחית שוחרת שלום ב"מזרח תיכון חדש", שבו יכול כל איש לשבת תחת גפנו ותחת תאנתו, עלו זה מכבר באש ועשן השמימה. זוהי המציאות המרה של חיינו כאן, ואין טעם להימלט ממנה אל מחוזות הפנטזיה הבורגנית; לכך בדיוק מצפים אויבי המדינה, הבזים לכושר העמידה של הציבור הישראלי. כל עוד נמשכת ההתקפה על עצם זכותם של היהודים להתקיים כאומה ריבונית, אין באפשרותם לחדול מהיות פטריוטים, המאמינים כי ככלות הכל ולמרות הכל, טוב למות בעד ארצם.

אסף שגיב,
בשם העורכים