גאווה ודעה קדומה

רוברט ויסטריך

בבריטניה הפכה האנטישמיות לדבר שבשגרה


ביום 13 בינואר 2005 פרסם העיתון לונדון סאן תמונה של הנסיך הארי, השלישי בתור למלוכה, לבוש מדים נאציים במסיבת יום הולדת. ראשי ארגונים יהודיים באנגליה ומנהיג המפלגה השמרנית הבריטית באותה עת, מייקל הווארד, הביעו תדהמה וזעזוע. הם ציפו להתנצלות פומבית מפורשת.

ההתנצלות אמנם לא איחרה לבוא, אך היא לא ענתה בדיוק על הציפיות. דובר הנסיך הקריא הצהרה בזו הלשון: "הנסיך הארי מתנצל אם העליב או גרם מבוכה כלשהי. הוא מבין שבחר בתלבושת לא מוצלחת".1 הנסיך בן העשרים, שגדל בעולם המלוכה, מודע היטב לעוצמתם של סמלים. ובכל זאת, הוא לא הזכיר בדבריו את השואה ולא היה ברור כלל על מה בדיוק התנצל - על העלבת היהודים או על הפגיעה בזכרם של החיילים הבריטים שנפלו בקרב מול גרמניה הנאצית. מנהיגים יהודים שהוסיפו לתבוע התנצלות ציבורית כנה הושתקו על ידי האליטות באנגליה, שטענו כי מן הראוי להניח לבחור המסכן. "אינני סבור שעליו להתנצל באופן פומבי" אמר, למשל, הלורד פלקונר, יועץ בכיר של ראש הממשלה טוני בלייר ומי שמחזיק בתואר "הלורד צ'נסלור", אחד התארים הרמים ביותר של בית הלורדים. "אני חושב שהוא כבר הבין מה קרה ובזה הסיפור צריך להסתיים".2 בסקר שנערך בקרב צעירים אנגלים בני 18 עד 24 אמרו יותר ממחצית הנשאלים כי לדעתם "אין שום בעיה עם התלבושת".3

שערוריית המדים הנאציים של הנסיך וחוסר הנכונות המופגנת של הממסד הבריטי לגנותו גינוי מפורש אינם בבחינת יוצא דופן. בשנים האחרונות החמירה האנטישמיות בבריטניה במידה ניכרת והפכה ממטרד שולי לבעיה מדאיגה ממש. נתוני הדו"ח השנתי של הסי־אס־טי, ארגון שהוקם בשנת 1996 במטרה לדאוג לביטחון הקהילה היהודית ולעקוב אחר פעילות אנטישמית בבריטניה, מראים ששנת 2004 הייתה השנה הגרועה ביותר עד כה מבחינת מספר האירועים האלימים, מקרי הוונדליזם וההטרדות על רקע אנטישמי בממלכה המאוחדת. הדו"ח מצביע על 83 תקיפות פיזיות (לעומת 54 בשנת 2003, עלייה של 54 אחוזים), ועל 365 מקרים של התעללות או התנהגות מאיימת (לעומת 233 בשנת 2003, עלייה של 57 אחוזים). מספר התקריות האנטישמיות החמורות בבריטניה הוכפל מ־228 בשנת 2003 ל־532 בשנת 2004. מכל מדינות אירופה, בריטניה ניצבת היום במקום השני אחרי צרפת במספר התקריות האנטישמיות החמורות (במספרים מוחלטים), ואילו רוסיה ניצבת הרחק אחריה במקום השלישי.4

ואולם בריטניה אינה מתייחדת רק בתדירות התקריות האנטישמיות ובחומרתן, אלא גם בהיבטים אחרים של הבעיה. במדינות אירופיות רבות האנטישמיות רווחת בקרב גורמים ימניים קיצוניים, קבוצות שמאל רדיקליות או מיעוטים מוסלמים, שקולם הולך וגובר. אך בבריטניה, לעומתן, האנטישמיות הפכה לחלק אינטגרלי מן השיח של האליטות במדינה. רבות דובר על האנטישמיות בצרפת בפרט ובאירופה המערבית בכלל, העוטה לרוב כסות של אנטי־ציונות; אך במובנים מסוימים שנאת היהודים רווחת יותר, ואף נהנית מסלחנות רבה יותר בחיים הציבוריים בבריטניה בהשוואה לכל מדינה אחרת באירופה. יתר על כן, בעוד צרפת מַפנה משאבים רבים למאבק באנטישמיות ואף זוכה להצלחה מסוימת במיגור הנגע, התגובות הבריטיות לתופעה קלושות וסלחניות יותר, והגינויים הפומביים אינם זוכים בדרך כלל לגיבוי ממסדי או ממשלתי.

כדי לעמוד על אופייה הייחודי של האנטישמיות הבריטית ועל הסיבה לסלחנות הציבורית כלפיה, עלינו לזכור ששורשיה נטועים עמוק בהיסטוריה המודרנית של הממלכה. מאמציהן של צרפת וגרמניה להילחם באנטישמיות קשורים קשר הדוק לזיכרון מאורעות השואה שהתרחשו על אדמתן. ברם, כיוון שבריטניה מעולם לא נדרשה לערוך חשבון נפש כזה, הפכה כיום לונדון למרכז עולמי של אנטישמיות מוסלמית קיצונית, המתאפיינת בדמוניזציה של יהודים ושל ישראל. יעידו על כך דבריה של מלני פיליפס, כתבת הדיילי מייל, מלפני שנתיים: "לא תהיה זו הגזמה לומר שבבריטניה הכל מותר היום נגד ישראל והיהודים... איני חשה עוד בנוח בארצי בגלל הארס הרב המופנה כלפי היהודים".5 במדינה כמו בריטניה, המתגאה בהיסטוריה ארוכת שנים של סובלנות, מתינות ורב־תרבותיות, זהו כתב אישום חמור מאין כמוהו. ואכן, אם לא יחול בקרוב שינוי של ממש, הרסן הבולם עדיין במידת מה את האנטישמיות בממלכה עלול להתפורר כליל, ובריטניה תהפוך למקום שבו היהודים כבר אינם נהנים מאותה מידה של ביטחון.

 

ב

שלא כמו גרמניה, צרפת, רוסיה או פולין, בריטניה מעולם לא הייתה מעוז של אנטישמיות בעידן המודרני. ועם זאת, המסורת הדמוקרטית הליברלית שלה מתאפיינת במידה רבה יותר של אמביוולנטיות כלפי יהודים ממה שמקובל להניח.6 בעקבות גלי ההגירה של שלהי המאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים ממזרח אירופה, גדל מספר היהודים בבריטניה מ־65 אלף איש בשנת 1880 לכדי 300 אלף נפש בשנת 1914.7 שני שלישים מיהודים אלו התיישבו בלונדון. מהגרים אלו שימשו לעתים קרובות מטרה להסתה ולהתקפות אנטישמיות, בעיקר מצד קבוצות שמרניות, שהאשימו אותם בנטיות סוציאליסטיות או אנרכיסטיות או בחתרנות מסוג אחר. ואמנם, בשנת 1905 חוקק 'חוק הזרים', שנועד להגביל גלי הגירה עתידיים של יהודים. אך היחס המפלה כלפי היהודים לא היה נחלתם של השמרנים לבדם; תנועת הלייבור הבריטית אף היא לא טמנה ידה בצלחת. רק כמה שנים קודם לכן, במהלך מלחמת הבורים בדרום אפריקה (1899-1902), נשמעו בבריטניה קריאות אנטישמיות ברוח שמאלנית פופוליסטית, שהטילו את האחריות למלחמה על קפיטליסטים ובעלי הון יהודים, בטענה שאלה חמדו את אדמותיהם עתירות הזהב של הבורים. "אינטרנציונל הזהב", כך כונו היהודים, חתר לכאורה לקדם את האינטרסים האפלים של היהדות העולמית, ו"הרעיל את בארות המידע הציבורי"8 באמצעות שליטתו בעיתונות ובאוצר.

במחצית הראשונה של המאה העשרים זוהו יהודי בריטניה לא רק עם הקפיטליזם, אלא גם עם הקומוניזם. מהפכת אוקטובר ברוסיה עוררה מחדש את הפחדים הישנים בדבר קנוניה יהודית־רוסית להשתלטות על אנגליה או על העולם כולו.9 על רקע אווירה זו, אין פלא אפוא שעם פרסומם זכו "הפרוטוקולים של זקני ציון" לפופולריות הרבה ביותר דווקא בבריטניה.10

בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה ובעקבות כינון המנדט הבריטי בארץ ישראל בידי חבר הלאומים, קיבלה השנאה האנטי־יהודית תנופה מחודשת. בראשית שנות העשרים של המאה העשרים הואשמו היהודים בארץ ישראל בהפקעת אדמותיהם של הערבים הפלסטינים כשהם חמושים בכידונים אנגליים וממומנים בידי משלם המסים הבריטי. ההתבטאויות האנטי־ציוניות והאנטישמיות הפכו לחלק אינטגרלי מן ההתקפות של עיתוני הימין על ממשלו של לויד ג'ורג' ועל השלטון הבריטי בארץ ישראל.11

הופעתם של אוסוולד מוזלי ותנועת 'איחוד הפשיסטים הבריטים' על המפה הפוליטית של אנגליה בשנות השלושים לוותה בטרוניה אנטישמית חדשה, בעלת מאפיינים מודרניים מובהקים: היהודים הואשמו בניסיון לגרור את בריטניה למלחמה מיותרת נגד גרמניה הנאצית.12 טיעוניו של מוזלי היו שילוב של סיסמאות פשיסטיות, קריאות לשמירה על תפארת האימפריה ולעשיית "שלום עם כבוד", ושימוש פופוליסטי בשנאה אנטישמית מן הסוג הירוד ביותר, שרווחה בייחוד באזור האיסט אנד של לונדון. התרסות בסגנון מוזלי, שקראו לממשלה הבריטית להוכיח שהיא אינה נלחמת "מלחמה של יהודים", נשמעו גם בזמן מלחמת העולם השנייה. במהלך המלחמה עצמה התייחסו לא אחת אל היהודים כאל "גייס חמישי" או "זרים אויבים", והטענה הישנה שהאשימה את היהודים בשליטה בשוק השחור ובמעשי ריגול וחתרנות שבה וצפה על פני השטח.13 זרם אנטישמי תת־קרקעי זה תרם ככל הנראה לסירובה של בריטניה לתרום תרומה של ממש למאמצי ההצלה של יהדות אירופה במהלך השואה. נראה שגם חסימת העלייה היהודית לארץ ישראל משנת 1938 ואילך, ובייחוד מתום המלחמה ועד 1948, מדיניות שנבעה לכאורה משיקולים פרגמטיים ומן האסטרטגיה האימפריאליסטית של בריטניה, הייתה קשורה במידה רבה לשנאת היהודים.

השואה לא ריככה במאומה את האנטישמיות בבריטניה. נהפוך הוא, הלך הרוח הזה רק הלך וגבר, וחלחל גם אל דרגי הממשל הגבוהים ביותר. השגריר האמריקני הראשון בישראל, ג'יימס מקדונלד, תיאר ביומנו ביום 3 באוגוסט 1948 את "השנאה היוקדת", כלשונו, של שר החוץ הבריטי ארנסט בווין כלפי "היהודים, הישראלים והממשלה הישראלית".14 בשנת 1947 קבע ריצ'רד קרוסמן, חבר במפלגת הלייבור, שהכיר את בווין באופן אישי, שהמדיניות הבריטית בארץ ישראל הושפעה יתר על המידה מ"נחישותו של אדם אחד ללמד את היהודים לקח".15 סירובם של היהודים בארץ ישראל לסור למָרוּת המנדט הציתה את "האנטישמיות הגלויה" של בווין; שר החוץ הבריטי היה משוכנע ש"היהודים קושרים קשר עולמי נגד בריטניה המסכנה", ושהציונים, יחד עם ברית־המועצות, חותרים להפיל את האימפריה.16 ההתנגדות היהודית לשלטון המנדט בארץ ישראל, ובייחוד הוצאתם להורג בתלייה של שני סַמָּלים בריטים בידי האצ"ל - פעולת נקם על הוצאתו להורג של חבר הארגון - עוררה בבריטניה בקיץ 1947 מהומות אנטי־יהודיות. ביום 1 באוגוסט 1947 הסתערו המוני צעירים על שכונות יהודיות במזרח לונדון, בליברפול, במנצ'סטר, בגלזגו ובערים נוספות. הם בזזו רכוש, תקפו בתי כנסת וחיללו בתי קברות.17 לא הייתה זו הפעם הראשונה או האחרונה שבה שימש הנעשה בארץ ישראל קטליזטור לעוינות אנטי־יהודית בבריטניה.

ג'ון באגוט גלאב, המפקד העליון של הלגיון הערבי במלחמת השחרור, הוא דוגמה מובהקת למזיגה של עמדה אנטי־ציונית ואנטישמיות. כמו רבים מחבריו הפרו־ערבים, סבר גם גלאב השמרן כי הקמתה של מדינת ישראל היא בבחינת פשע בל יסולח. הוא השמיע בגלוי הערות אנטישמיות והאמין בתוקף ש"אופיים השנוא" של היהודים הוא הסיבה שבעטייה הם נרדפו במהלך ההיסטוריה; שרוב יהודי רוסיה ומזרח אירופה היו בעצם כוזרים שלא היה להם שום קשר לארץ המובטחת; שהיהודים הם תוקפניים וקשי עורף מעצם טבעם; ושהמנטליות ה"נקמנית" של העם היהודי "עברה בהתמדה מדור לדור".18 "רעיון הגזע העליון", לדברי גלאב, אומץ בידי היהודים עוד בימי המקרא, וכך גם אמונתם שאסור להם לזהם את דמם "על ידי ערבובו בדם אחר". היהודים הם הם אבותיה האמיתיים של תורת הגזע, קבע גלאב, ויחסם לערבים מזכיר בעליל את רעיונותיו של היטלר.19

בתזכיר סודי מיולי 1946 האשים גלאב את היהודים בארץ ישראל בכך שהם מוסיפים "נדבך של פנטיות מזרח אירופית חדשה" למסורת היהודית העתיקה והשנואה. הוא טען שהם מחקים טכניקות נאציות ו"מחדירים את השנאה בקרב הצעירים ותנועות הנוער". היהודי הארצישראלי הצעיר, סיכם גלאב, הוא "נוקשה, צר אופקים, פנטי ומריר בדיוק כמו הנוער ההיטלראי שהיווה עבורו מודל לחיקוי".20 גלאב תיאר את הציונות כתמהיל של "יהדות ונאציזם" לפחות ארבעה עשורים קודם שהאמירה הזאת נעשתה אפנתית.







שופטים ללא גבולות

אוולין גורדון

בפסיקה מעוררת פליאה, בית המשפט אוסר על הורים לתת עונש גופני לילדיהם

האם איראן היא המודל היחיד למדינה יהודית?

דניאל פוליסר

היה מי שחלם על משהו אחר

הקוסם מלובליאנה

אסף שגיב

הפיתוי הטוטליטרי של סלבוי ז'יז'ק

החרדים: כתב הגנה

אהרן רוז

רואי השחורות לא רואים מעבר לשחור

מבצע "עופרת יצוקה" ותורת המלחמה הצודקת

אסא כשר

האם נהגה ישראל באורח מוסרי בפעולתה נגד ארגוני הטרור ברצועת עזה?


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2021