הדפסה
גרסת PDFז'יז'ק יוצא נגד דעה רווחת זו, משום שהוא רואה את עצמו ואת רבו כצאצאים לגיטימיים של הנאורות, או לפחות של זרם פילוסופי מרכזי בתוכה. ואמנם, הוא מזהה נקודות דמיון מובהקות בין התיאוריה הלאקאניאנית ובין רעיונות מסוימים המופיעים בכתביהם של הוגי הדעות קאנט, שלינג והגל. כל הפילוסופים הללו, טוען ז'יז'ק, הבחינו בכך שיש לסובייקטיביות האנושית פן הכרחי של ריקנות או העדר. לדבריו, עמנואל קאנט, למשל, ראה את האני הטהור, המפעיל את כושר התפיסה שלו על המציאות, כ"צורה ריקה של מחשבה". קיומו הוא הכרח לוגי, אך אי־אפשר לחוש בו באמצעות התנסות פנימית או אינטואיציה. קאנט פיצל אפוא את הסובייקט, בין האני האמפירי, הגשמי, שאותו ביכולתנו לתפוס, לבין האני הטרנסצנדנטלי (כלומר, הקודם לכל התנסות), שהוא תנאי לעצם אפשרותה של תפיסה זו, אך מצוי, באופן הכרחי, מעבר להשגתה.33 ז'יז'ק מייחס חשיבות רבה לפיצול זה; לדידו, אחת ההשלכות העיקריות של המהפכה הקאנטיאנית בפילוסופיה היא אבדן אשליית היציבות של הסובייקט, והצגתו כ"תהום" או כ"מערבולת" הנעה בכוחות עצמה.34
גרסה רדיקלית יותר של רעיון זה מאתר ז'יז'ק בהגותו של פרידריך וילהלם יוזף פון שלינג, ובעיקר בטיוטה השנייה של חיבורו עידני העולם, העוסק בלידתה של האלוהות - לא פחות. בחיבור שאפתני זה מתאר שלינג את ההוויה האלוהית לפני הבריאה כ"יקום פסיכוטי־כאוטי של דחפים עיוורים", כלומר, כתוהו ובוהו.35 אבל אפילו הכאוס אינו ראשוני באמת; הטרימה אותו "התהום" של האיִן המוחלט, המתאפיינת בחירות בלתי מוגבלת. חירות זו אינה נחלתו של סובייקט כלשהו; היא מבטאת רצון לא־אישי טהור, שאינו משתוקק לדבר. בתנאים אלו, לידתה של הישות האלוהית כפרסונה עצמאית מתאפשרת רק באמצעות צמצום עצמי דרסטי - צעד של טירוף, הננקט בידי אל "שיצא מדעתו".36 ז'יז'ק מוקסם מן הדגם התיאוסופי של עידני העולם, אולם העניין שהוא מגלה בחיבור זה אינו דתי אלא פסיכולוגי; הוא רואה בתהליך שמתווה הפילוסוף הגרמני תיאור קולע של היווצרות הסובייקטיביות מתוך מצב של העדר, או, לשון אחרת, מתוך "נגטיביות טהורה".
בניסיון להנהיר באופן יסודי יותר את טבעה של אותה נגטיביות מכוֹננת מסתייע ז'יז'ק גם בפילוסופיה ההגליאנית, המייחסת חשיבות רבה למושג השלילה. הוא מעניק תשומת לב מיוחדת לקטע מתוך כתב יד שחיבר גיאורג וילהלם פרידריך הגל בין השנים 1806-1805, ואשר בו משרטט ההוגה הנודע דיוקן ציורי של טירוף הדעת:
האדם הוא אותה חשיכה, אותו לא־כלום ריק, המכיל הכל בפשטותו - שפע אינסופי של דימויים וייצוגים, שאף לא אחד מהם שייך לו - או שאינם באמת בנמצא. חשיכה זו, הפנימיות של הטבע שקיימת כאן - בעצמיות הטהורה - בייצוגים פנטזמגוריים, מהווה חשיכה מכל צדדיה: כאן מגיח לפתע ראש מגואל בדם, ושם צורת רפאים לבנה, והם נעלמים באותה פתאומיות. זוהי החשיכה שבה אנו מציצים כאשר אנו מתבוננים בעיניו של יצור אנוש - הלילה שנעשה מבעית; זוהי חשכת העולם המציגה עצמה בפנינו.37
הגל ראה בשיגעון זה של "חשכת העולם" רגרסיה חולנית מן המציאות אל מצב חייתי, נחות יותר. אבל ז'יז'ק תופס אותה דווקא כשלב מעבר הכרחי המאפשר את התהוותו של הסובייקט כמתווך בין הטבע, המזוהה עם ה"ממשי" הלאקאניאני, ובין התרבות, המגולמת בסדר הסימבולי. לפי המהלך התיאורטי שהוא מציע מקורו של הסובייקט נעוץ בניתוק הטראומטי של האנושי מן הטבע ובהתכנסותו ה"פסיכוטית" אל תוך עצמו. עקב התנתקות זו, האדם כבר איננו חלק בלתי נפרד מעולם החומר, ואין לראות בו עוד אובייקט גרידא, כלומר עצם נטול מודעות. ועם זאת, מבחינה פסיכולוגית, עדיין אין לו מהות פוזיטיבית משל עצמו. בהעדר זהות יציבה או תכונות מוגדרות, הוא מהווה, כאמור, "נגטיביות טהורה": התודעה שלו, בשלב זה, היא תהום פעורה, או, בלשונו של הגל, "לא־כלום ריק, המכיל הכל בפשטותו".
בעודה נגטיביות טהורה בלבד הנפש היא רק בליל של דחפים עיוורים ושל דימויים אקראיים, ללא פשר או כיוון. היא נחלצת מן השיגעון הודות למערך הסימבולי, המעניק לה משמעות ויציבות, כלומר נורמליות. ואמנם, בתיווכה של השפה, הופכות ההבלחות הארעיות של "חשכת העולם" לאלמנטים בני־קיימא;38 מתוך התהום הפסיכוטית נולדת אישיות בעלת מאפיינים מוגדרים. באופן זה עובר האדם תהליך של "סובייקטיביזציה", כלומר זוכה בזהות ומתמקם בעמדה מסוימת בתוך הסדר החברתי. רק כך "התוהו ובוהו של המפגש עם הממשי משתנה לכדי נראטיב בעל משמעות".39
ברם, כפי שז'יז'ק שב ומדגיש, גם אחרי השתלבותנו במערך הסימבולי אנו מוסיפים לכמוס בתוכנו גרעין של נגטיביות טהורה. מאחר שאי־אפשר לייצג נגטיביות זו היא משתייכת לממד של הממשי. ז'יז'ק מתאר את "הגרעין הפנימי של הממשי" בתוכנו כנקודת האפס של התודעה האנושית - היסוד המאפשר את התפתחותה אבל גם כוח חתרני המאיים לערער אותה ולהמיט עליה שיגעון. לכן יש להבחין, לדבריו, בין הסובייקט הטהור, הממשי, שאינו אלא חֶסר או תהום ריקה, לבין הסובייקטיביזציה הסימבולית, היוצקת לתוכו - בדרך כלל בכפייה, המתחזה לבחירה חופשית - נראטיבים שונים של "תוכן". בלשונו של ז'יז'ק:
הנקודה המכרעת היא לתפוס את היחסים בין סובייקט לסובייקטיביזציה כיחסים אנטגוניסטיים. באמצעות ה"סובייקטיביזציה", הסובייקט מניח מראש את קיומה של מערכת סימבולית המאפשרת לו לחוות את העולם כשלמות בעלת משמעות, כמו גם למקם את עצמו בתוכה, כלומר, לזהות את עצמו עם המקום במרחב הסימבולי… עם זאת, הקונטרפונקט לתהליך סובייקטיביזציה זה, המפגש עם הממשי על חוסר ההיגיון שבו, אינו "תהליך ללא הסובייקט", כי אם הסובייקט עצמו: מה שחושפת הסובייקטיביזציה הוא… הריק שלה - הסובייקטיביזציה היא דרך לחמוק מן הריק ש"הוא" הסובייקט, היא בסופו של דבר מנגנון הגנה נגד הסובייקט.40
הבחנה זו מאפשרת לז'יז'ק להציע תשובה מתוחכמת למבקרים הפוסט־סטרוקטורליסטים של נראטיב הנאורות: הוא מסכים עימם, כי זהותו של האדם מעוצבת בדרך כלל בידי הסדר התרבותי שבו הוא חי, אך בה בעת מצביע על איזו סובייקטיביות אוניברסלית וא־היסטורית המסתתרת מאחורי אותה זהות פרטיקולרית.41 זוהי אמנם אוניברסליות חלולה, אבל בדיוק משום כך יכולות הַבניות סימבוליות מגוונות להתגבש ולהתפרק בתוכה בהתאם לנסיבות ההיסטוריות ולכוחות הפועלים בשדה החברתי. בנקודה זו בדיוק נעוץ, לדברי ז'יז'ק, השוני העקרוני בין תפיסתו הלאקאניאנית לעמדתם של פוסט־סטרוקטורליסטים כמו פוקו או דרידה: "ב'פוסט־סטרוקטורליזם' הסובייקט מצטמצם בדרך כלל למה שמכונה סובייקטיביזציה… אבל בלאקאן אנו מוצאים תפיסה אחרת של הסובייקט. אם לנסח זאת בפשטות: כאשר אנו מכלילים, כאשר אנו מחסירים את כל העושר המאפיין צורות שונות של סובייקטיביזציה, את כל עושר החוויה הנוכחת באופן שבו הפרטים 'חיים' את עמדות הסובייקט שלהם, מה שנותר הוא המקום הריק שהתמלא בעושר הזה; החלל המקורי הזה, ההעדר הזה של סטרוקטורה סימבולית, הוא הוא הסובייקט".42
להמחשת הרעיון מציע ז'יז'ק דוגמה מאלפת מן הקולנוע ההוליוודי. הוא מצביע על הבדל יסודי בין סרטי "הפילם נואר" הקלסיים משנות הארבעים והחמישים לסרטים כמו בלייד ראנר ולבו של אנג'ל, המשתייכים לגל סרטי הנואר של שנות השמונים. בסרטי הבלש ההוליוודיים הישנים, טוען ז'יז'ק, אחד הגיבורים סובל לעתים מאמנזיה, שבגינה הוא שוכח מיהו או מה עשה במשך פרק זמן מסוים; אבל הבעיה נפתרת אם וכאשר הוא זוכה מחדש בזיכרונו בעזרת "גירוש שדים" פסיכולוגי ומוצא שוב את מקומו בסדר הסימבולי. לעומת זאת, ביקום הבדיוני של בלייד ראנר (בגרסת הבמאי, לפחות) או בעולם המאגי המתואר בלבו של אנג'ל, הגיבור מאבד לחלוטין את זהותו, ומגלה לחרדתו כי חי באשליה לגבי עצמו - שבעצם הוא מישהו או משהו אחר לחלוטין. במובן הזה, סרטים אלו משקפים את הפיצול הבסיסי בין האישיות המודעת, שאינה אלא פיקציה סימבולית ארעית, לבין הסובייקטיביות החבויה, הלא־מודעת, המשמשת לה ככלי קיבול.43
