התקווה של מרסיי

קלייר ברלינסקי

כיצד העיר המוסלמית ביותר בצרפת נאבקת באנטישמיות


פרוץ האינתיפאדה השנייה, בשלהי שנת 2000, הציתה בצרפת תבערה אנטישמית בהיקף שלא היה כדוגמתו מאז השואה. תבערה זו עוד לא שככה. מרבית ההתקפות מבוצעות בדרך כלל בידי ה"בֵּר" - בני הדור השני של המהגרים הערבים. נדמה כי הבריתות הפוליטיות שנכרתו בין היהודים לערבים עם עלייתה של החזית הלאומית הימנית בצרפת היו כלא היו.

פרץ האלימות לא פסח גם על מרסיי, העיר הקדומה ביותר והשנייה בגודלה בצרפת. באוקטובר 2001 הוצת בית הספר 'גן פרדס' בעיר ועל קירותיו רוססו הסיסמאות "מוות ליהודים" ו"בן לאדן יכבוש". במהלך השנה שלאחר מכן חוּללו בתי קברות יהודיים, צלבי קרס צוירו על בתי יהודים בעיר, ובהפגנות פרו־פלסטיניות נשמעו הקריאות "הערבים כולם פלסטינים! כולנו מחבלים מתאבדים!"
במרס 2002 פקדה את צרפת סדרה של התקפות אנטישמיות: רעולי פנים פרצו במכוניות לתוך בית כנסת בליון והציתו אותו; אש נורתה על אטליז כשר בטולוז; מציתים ניסו לשרוף בית כנסת בשטרסבורג; זוג יהודי הותקף בכפר קטן באזור נהר הרון. ובמרסיי: בית הכנסת 'אור אביב', בשכונה הצפונית לה־קאיו, השקטה על פי רוב, נשרף עד היסוד בידי מציתים, וספרי התורה שבתוכו הושחתו.
לתדהמתם של יהודי צרפת, בעוד שהאינתיפאדה הפלסטינית בישראל הלכה ודעכה, הוסיפה "האינתיפאדה הצרפתית" לתסוס ולגעוש, עד שנדמה היה כי אי־אפשר עוד לעצור אותה. ואולם, בשעה שההתקפות האלימות בפריז, בליון, בשטרסבורג ובערים מרכזיות נוספות נמשכו, ולעתים אף החמירו, במרסיי הלכה השנאה ושככה לאִטה. תושבי העיר הגיבו בשאט נפש על שריפת בית הכנסת 'אור אביב' ויצאו להפגנות מחאה ספונטניות נגד מעשה האלימות. ייחודם של אירועים יוצאי דופן אלו בלט עוד יותר לנוכח השתתפותם של ערבים תושבי העיר בהפגנות ולנוכח הגינוי התקיף שגינו מנהיגי הקהילה המוסלמית המקומית את ההתקפה האנטישמית. לשם השוואה, לאחר התקפה דומה בטולוז לא נרשמה שום פעולת מחאה או הזדהות מצד המנהיגים המוסלמים בעיר.1
מרסיי, יודגש מיד, אינה חפה מאנטישמיות. היא משמשת כבסיס הפוליטי של תנועת החזית הלאומית הקיצונית, המטיפה לשנאת זרים. ועם זאת, בהשוואה למצב השורר בערים אחרות בצרפת, אפשר בהחלט לראות בה מקום רגוע. לא הוצתו בה מכוניות, כמו בשטרסבורג, ולא התחוללו בה מהומות רחוב, כמו בפריז ובליון. לעומת רמת הארגון והתיאום שניכרה בגל האלימות האנטי־יהודית ברחבי צרפת - כמה אישי ציבור יהודים אף טענו כי אפשר שארגון אל־קאעידה מעורב בתכנון האירועים - במרסיי היו ההתפרצויות האנטישמיות מועטות וספונטניות. מבצעיהן היו בדרך כלל בני־נוער מקבוצות שוליים, המבלים זמן רב מדיי בצפייה בשידורי תחנת אל־ג'זירה בלוויין.
עובדות אלו מפליאות במיוחד בהתחשב בכך שמרסיי היא עיר של מהגרים. יותר מרבע מאוכלוסייתה מקורו בצפון אפריקה, ועל פי התחזיות הדמוגרפיות היא עתידה להיות העיר הראשונה באירופה המערבית שיהיה בה רוב מוסלמי. עם זאת, במרסיי שוכנת גם הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. באופן פרדוקסלי, דווקא בעיר הצרפתית המגוונת ביותר מבחינה אתנית נרשמה ההצלחה המרשימה ביותר בבלימת האלימות על רקע זה.
לפני כמה חודשים הגעתי למרסיי כדי לעמוד על שורשיה של תופעה ייחודית זו. ההנחה המוקדמת שלי הייתה שהרגיעה היחסית בעיר נובעת בראש ובראשונה ממדיניות היד הקשה של המשטרה המקומית. אולם לאחר ששוחחתי עם נהגי מוניות בעיר ועם מלצרים, עם מפקד המשטרה וסגנו ועם שוטרי מקוף ופקידים בעירייה, עם היסטוריונים מקומיים ומנהלי ארכיונים, עם מנהיגי קהילה מימין ומשמאל, ולאחר שכולם חזרו וטענו בפניי שהשקט היחסי במרסיי איננו מקרי, הבנתי שיעילותם של כוחות המשטרה היא רק חלק מסיפור גדול יותר ושיש משהו נוסף, יוצא דופן, בעיר הזאת, המגן עליה מפני מוראות האלימות האתנית.
כמעט אין תופעות חברתיות שהן תולדה של גורם יחיד; גם במרסיי קיימת כמובן יותר מסיבה אחת לשלווה היחסית השוררת בעיר. ובכל זאת, היבט אחד מייחד את מרסיי מכל עיר אחרת בצרפת, והוא טיפולה יוצא הדופן בקשרים שבין הקהילות האתניות השונות בעיר. להצלחתה של דרך טיפול זו השלכות מרחיקות לכת, משום שהיא יוצאת נגד החזון המכונן של הרפובליקה הצרפתית ותפיסת הזהות העומדת ביסודה.  
 
מאז ומעולם נשענה מדיניותה של צרפת כלפי מהגרים על האידיאל הרפובליקני, המחייב את כל מי שמבקש לקבל אזרחות צרפתית להיטמע כליל, מבחינה תרבותית, אינטלקטואלית ופוליטית, באורחות המדינה. המהגרים נדרשים לזנוח את מנהגי תרבותם המקורית ולאמץ מערכת מובחנת של ערכים, הרגלי חשיבה ומורשת היסטורית. מערכת זו של השקפות ודעות - ולא זהות דתית, גזעית או מוצא משותף - היא המייצגת את מהות הצרפתיוּת והיא הדבק המאחד את האומה הצרפתית.2
שורשיו של האידיאל הרפובליקני נעוצים במהפכה הצרפתית וברעיון המרכזי שלה - רעיון זכויות הפרט. המהפכה הציעה אמנציפציה לפרוטסטנטים וליהודים, אך את זכויותיהם האזרחיות הם קיבלו כיחידים, ולא כקבוצות נבדלות בעלות השתייכות דתית נפרדת. העיקרון הזה נשמר גם היום: המדינה מכירה באזרח הפרטי, ולעולם לא בקבוצה האתנית שהוא משתייך אליה. האידיאל הרפובליקני קשור בדוקטרינת "לָאִיסיטֶה", צורה נוקשה של חילוניות שביטויה ההיסטורי היה הדחייה החריפה של הכפייה הדתית הקתולית בצרפת. על פי תפיסת עולם זו, המרחב הציבורי מוכרח להיות נקי מכל נגיעה בענייני דת ואמונה. מבחינה תיאורטית, אפוא, השמירה על עקרונות השיטה מבטיחה לכלל האזרחים הצרפתים שוויון בפני החוק, ומשמשת מעין חומת הגנה בפני הגזענות והאנטישמיות.
האינטגרציה בצרפת מניחה כי קיים חוזה לא־כתוב בין המהגר ובין האומה. המהגר מסכים לכבד את ערכיה האוניברסליים של הרפובליקה, והמדינה, בתמורה, מבטיחה לו השתלבות מלאה בחיי המדינה ושוויון חברתי. יושב ראש מפלגת השלטון (אוּ־אֶם־פֵה) ניקולה סרקוזי, דור שני למהגרים הונגרים, הוא דוגמה מצוינת לכך. בתוך דור אחד עלה בידו של סרקוזי, יהודי במוצאו, להגיע לעמדה דומיננטית בפוליטיקה הצרפתית. הוא הצליח לעשות זאת משום שהפנים כליל את ערכי הרפובליקה והפך על ידי כך ל"יותר צרפתי" מכל אחד מיריביו. רבים צופים כי סרקוזי עתיד להיות ראש הממשלה הבא של צרפת.
הדבקות בצורת החשיבה הרפובליקנית אפשרה לצרפת, עד לאחרונה, לקלוט אל קרבה ולהטמיע בהצלחה גל אחר גל של מהגרים ממוצא קלטי, גרמאני, לטיני וסלבי. המדינה אימצה את המהגרים הללו כיחידים, אך סירבה בתוקף להעניק הכרה כלשהי לזהות הקיבוצית של מיעוטים תרבותיים או אתניים. הרפובליקה מתכחשת לעצם האפשרות שתתקיים זהות תרבותית נפרדת בתוכה. עקרונות אלו יושמו גם מחוץ לצרפת, במושבות הצרפתיות לשעבר, דבר שיצר לעתים מצבים מוזרים. אזרחים מקאמרון סיפרו לי פעם כיצד פתחו את ספר ההיסטוריה הראשון שלהם כילדים וקראו בהשתאות את מילות הפתיחה: "אבותינו הגאלים…"
לעומת מדיניות האינטגרציה של הרפובליקה הצרפתית, הדגם האנגלוסקסי או האמריקני של קליטת הגירה מבוסס על מסורת ועקרונות שונים בתכלית. מבחינה היסטורית, הן בריטניה והן ארצות־הברית צמחו כפדרציות של מדינות קטנות יותר, ובשתי החברות קיים יחס חופשי ופרגמטי יותר בין האזרחים ובין המרכז השלטוני, והאצלה רבה יותר של סמכויות לממשל המקומי. כתוצאה מכך, לא די שבריטניה סובלנית יותר כלפי מהגרים המשמרים את שפתם ואת דתם - היא אפילו מעודדת אותם לעשות כן. בית הרווחה המוסלמי בלונדון, למשל, המסובסד בידי הממשלה הבריטית, מציע לבאים בשעריו לימודי קוראן ושיעורי ערבית. ארצות־הברית, מצדה, מקדמת תודעה רב־תרבותית בקרב אזרחיה באמצעות תכניות רשמיות לאפליה מתקנת, ומתגאה בשונות ובמגוון של חברתה.
לא כן צרפת. ממשלת צרפת מתנגדת נחרצות לכל ניסיון להקים מחיצות תרבותיות, או "קהילתיות", כלשונה. למילה אחרונה זו נלוות משמעויות שליליות של סירוב להיטמע בחברה הכללית ושל חדירה לא־נאותה של פרטיקולריזם דתי או אתני למרחב הציבורי. מן הטעם הזה אסרה הממשלה לבוא ברעלה לבית הספר - החלטה שעוררה פולמוס סוער והבעירה את חמתה של הקהילה המוסלמית. משרד המשפטים האמריקני, לעומת זה, התערב באופן אקטיבי כדי להגן על זכותן של תלמידות ללבוש רעלה בכיתות, ואילו בבריטניה התייחסו לנושא בשוויון נפש וראו בו עניין שעל כל בית ספר להכריע בו בעצמו, במנותק ממדיניות הממשלה.
כאשר מהגרים ערבים מתעקשים לשלוח את בנותיהם ללימודים כשהן עטויות רעלה - או, להבדיל, כאשר הם מציתים בית כנסת - הממשלה הצרפתית מפרשת את האירועים הללו לפי תפיסת העולם הייחודית שלה ומגיעה לכלל מסקנה אחת: העבריינים, היא מודה באי־נוחות, מסתייגים מן האידיאל הרפובליקני.
 

הגעתי למרסיי בצהרי יום קיץ לח. מתחנת הרכבת היה אפשר לראות את טירת מרסיי הבוהקת על רקע גבעות פרובאנס שטופות השמש. היה חם מכדי ללכת מהר; מרסיי היא עיר הבנויה לסייסטה. על כן צעדתי לאט במורד הגבעה לכיוון שדרת העצים של רחוב קנבייר המוליך אל הנמל הישן. בתי הקפה בעיר היו מלאים באנשים כהי עור, פניהם חרושות קמטי שמש. הבגדים שלבשו - חולצות כפתורים בעלות שרוולים קצרים ומכנסיים מגוהצים בקפידה לא־אפנתית - העידו שאלה מהגרים חדשים. לחלקם חסרו שיניים, ולאחרים היו שיני זהב. רבים מהם היו משופמים. הם ישבו בידיים שלובות, מעבירים את הזמן או ממלאים טופסי הימורים אגב שתיית קפה ופטפוט בערבית. נשים מעטות בלבד נראו בבתי הקפה, אף שברחוב הילכו רבות מהן, כהות עיניים ושחומות עור. פניהן של מקצת הנשים היו מכוסות רעלה, אבל רובן לבשו גופיות חושפניות ומכנסי ג'ינס בגזרה נמוכה. ככלות הכל זוהי צרפת, ויותר מכל דבר אחר, לבושן החשוף של הנשים הוא ששיווה לרחוב מראה של כרך אירופי ולא של עיר מזרח־תיכונית.
מצאתי לי חדר במלון ברחוב קנבייר, המנוהל בידי משפחה צפון אפריקנית, ומשם המשכתי במונית לאזור התעשייה הצפוני של העיר לפגישה עם צבי עמר, נשיא המועצה היהודית של מרסיי. "זה נכון", אמר לי נהג המונית בדרך, "אנחנו באמת מסתדרים היטב זה עם זה. אני יהודי, והשכנים שלי הם ערבים, ואנחנו מבינים יפה אחד את השני… זה לא כמו בחלקים האחרים של צרפת. כאן אנחנו קוסמופוליטיים. כל אחד מבין את האחר". אבל כששאלתי אותו מדוע כך הם פני הדברים, הוא לא ידע להשיב לי. "אני לא איש פוליטי. אני לא יודע. זה פשוט ככה. יש לנו כאן שמש, נמל". השמש והנמל, כולם הזכירו אותם שוב ושוב. אבל אילו שמש ונמלים היו מתכון לשלום, לבנון הייתה גן עדן.
צבי עמר נולד וגדל בג'רבה שבתוניסיה, אבל מרגע שפתח את פיו ניכרה בו בבירור השפעתה של מערכת החינוך הצרפתית. יותר מכל העידה על כך אהבתו לסדר ולשיטתיות. את סוגיית האנטישמיות בצרפת ניתח באמצעות חלוקתה לקטגוריות משנה. לאחר מכן הגדיר כל אחת מהן, נתן להן שמות, ולבסוף הציג את מסקנותיו באופן מסודר. "במשך ארבע שנים", סיפר, "סבלה הקהילה היהודית בצרפת מהתקפות בעלות אופי אנטישמי. להתקפות אלו שתי צורות עיקריות: מעשים נגד המתים, ומעשים נגד החיים. מעשים נגד המתים נעשים על פי רוב בידי הימין הקיצוני. פעילים ניאו־נאצים פוגעים בבתי קברות ומחללים קברים. הם מציירים עליהם צלבי קרס, צלבים קלטיים וסמלים שונים הקשורים בהיטלר. אפשר לזהות בבירור אם ידם של הניאו־נאצים הייתה במעשה: צלבי הקרס שלהם מצוירים בקפידה וצורתם מושלמת".
צלצול הטלפון הנייד של עמר קטע את שיחתנו. הוא מדבר צרפתית, עברית וערבית רהוטות, ובמהלך הריאיון ענה לשיחות בכל שלוש השפות. לאחר ששיגר צרורות של משפטים בערבית בטלפון במשך כמה דקות, ניתק וחזר להרצאתו. "ההתקפות נגד החיים", אמר, "מבוצעות בדרך כלל בידי בני־המגרב - לרוב נערים. הם אחראים לכמעט תשעים אחוזים מן ההתקפות האנטישמיות היום בצרפת. את מגע ידם של הצעירים הצפון אפריקנים הללו אפשר לזהות בנקל. הם אינם קפדנים כמו הפעילים הניאו־נאצים, וכאשר הם מציירים צלבי קרס הם עושים זאת ברישול ילדותי". בשעה שהקשבתי לו חשבתי לעצמי שמערכת החינוך הצרפתית מוכיחה ללא ספק יכולת מדהימה להשתלט כליל על נפשותיהם של גברים ונשים שתרבות האם שלהם מעודדת צורות מחשבה שונות כל כך ממנה. כאשר אדם נעשה צרפתי, כאשר הוא מקבל חינוךצרפתי, הוא מתחיל לחשוב כמו צרפתי. לבעיה שלושה חלקים, לפתרון ארבעה. קבע, נתח, הרחב, סכם. דבר לא השתנה מאז דקרט.
עמר מסכים שמוראותיה הקשים ביותר של האינתיפאדה הצרפתית פסחו על מרסיי. "היה לנו כאן קצת יותר מזל", הוא אמר. סיבה אחת היא שבמרסיי פעלה המשטרה נמרצות נגד ההתקפות. הדבר אינו אופייני רק למרסיי - אכיפת החוק בצרפת מנוהלת ברמה הלאומית, לא ברמה העירונית - אולם הוא התגלה כיעיל במיוחד דווקא שם. לאחר ההתקפה על בית הכנסת 'אור אביב' במרסיי, למשל, מיהר השלטון לפרוש כוחות מיוחדים לפיזור הפגנות בכל מקום בעיר שיש בו ריכוז של יהודים. גם היום ניכרת נוכחות בולטת של כוחות המשטרה מחוץ לבתי הכנסת במרסיי. בד בבד פעלה המשטרה בתיאום הדוק עם שירותי המודיעין המקומיים, שהגבירו את המעקב על מסגדים ועל תאים איסלאמיים רדיקליים. בהוראת השלטון פורסם גם מספר חירום שאליו התבקשו יהודי מרסיי לטלפן ולדווח על כל תקרית, גדולה כקטנה, ועל כל סיטואציה שבה חשו מאוימים. המשטרה קיבלה הוראה להתייחס לכל תלונה, ולו הזניחה ביותר, במלוא הרצינות, והשתמשה בדיווחים שקיבלה בטלפון כדי לאתר נקודות חיכוך ברחבי העיר וכדי לקטוע כל תסיסה אלימה בעודה באִבה.






צ'ה גווארה: משיח חולה הדק

לוראן כהן

המהפכן הארגנטינאי חלם על עולם חדש, מתוקן - ואת הדרך לשם הקפיד לרצף בגופות

מופע הקסמים של הקפיטל

אייל דותן

'בודריאר וסימולקרת הכסף' מאת אושי קראוס

שופטים ללא גבולות

אוולין גורדון

בפסיקה מעוררת פליאה, בית המשפט אוסר על הורים לתת עונש גופני לילדיהם

החיים היפים על פי הנרי ג'יימס

ראסל רנו

מאחורי הפרוזה התובענית של הסופר המודרני הגדול מסתתר מסר ערכי צלול ואקטואלי להפליא

חוזה האימפריה הרוסית החדשה

יגאל ליברנט

אלכסנדר דוגין רוצה להשיב עטרה סובייטית ליושנה - ויש מי שמקשיב לו בקרמלין


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2021