צה"ל בע"מ

מיכאל אורן




שערו בנפשכם שישראל ניצבת שוב בפני סכנה קיומית, שמאיימת עליה קואליציה צבאית עוינת או מתקפת טרור רחבת היקף. אלא שבמקום לגייס למשימה צבא סדיר, שחייליו מגיעים מכל חלקי החברה הישראלית, בגיבוים של אנשי מילואים, שולחת ישראל אל המערכה כוחות צבא מקצועיים. את התמיכה הלוגיסטית כולה - מזון, ציוד ואמצעי תחבורה - מספקים תאגידי ביטחון בינלאומיים, ובינתיים נותרים רוב רובם של הישראלים בבית, צופים בהשתלשלות האירועים בתחושת ריחוק, שלא לומר ניתוק, על מרקע הטלוויזיה.

התממשותו של תרחיש כזה מותנית בשינוי רדיקלי במבנה הצבא ובתפקידו בחברה הישראלית - וזה בדיוק מה שמציעים לאחרונה כמה מומחים. הם ממליצים לזנוח את רעיון "צבא העם" - פרדיגמה שביססה את מעמדו של צה"ל לא רק ככלי הכרחי להבטחת קיומה הפיזי של ישראל, אלא גם כמרכיב יסודי במורשת הדמוקרטית של המדינה ובמימוש החזון הציוני.
בהתאם לאידיאל המקורי - "כל העם צבא", נדרשו על פי חוק כל אזרחי ישראל, למעט בני הציבור הערבי, מספר מוגדר של תלמידי ישיבות ואחרים, להתייצב לשירות צבאי סדיר, ולהמשיך ולשרת במילואים לאחר שחרורם. צה"ל, שקלט אל שורותיו צעירים מכל שדירות החברה הישראלית ועולים חדשים, עסק אפוא לא רק במשימות של ביטחון שוטף, אלא גם בפרויקטים לאומיים כמו קליטת עלייה, חינוך ציוני וגיבושה של זהות ישראלית משותפת.
גישה זו נחלה הצלחה כבירה בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה. הדימוי המקובל של הצבא כהתגלמות האידיאל הישראלי דרבן דורות של עולים ללמוד עברית ולהשתלב בחברה הישראלית באמצעות שירותם הצבאי. ההתגייסות הכוללת של החברה הוכיחה את עצמה גם בעתות חירום, הודות לחלוקת העבודה האפקטיבית בין הכוחות הסדירים, אשר נשאו בנטל בלימת האויב עם פרוץ הקרבות, עד לגיוסם של כוחות המילואים.
אלא שבשני העשורים האחרונים חלה שחיקה לא־מבוטלת ביסודות האידיאולוגיים שעליהם נשען רעיון "צבא העם", ועימהם גם בנכונותם של ישראלים רבים לשרת בצה"ל. בין הגורמים שהביאו לשחיקה זו הייתה המחלוקת הפוליטית בעניין הלחימה בלבנון ובשטחי יהודה, שומרון ועזה, התרעומת הציבורית לנוכח הפטור לתלמידי ישיבות, השינוי התרבותי הכולל שחל בחברה הישראלית והנטייה הגוברת לאינדיבידואליזם. לצד תמורות אלו השתנה גם שדה הקרב עצמו. הודות לחיסולו של הצבא העיראקי, להתיישנות אמצעי הלחימה הסוריים ולהסכמי השלום עם מצרים וירדן, ישראל כבר אינה ניצבת בפני סכנה מיידית של פריצת גבולותיה בידי גיסות שריון גדולים. כיום, הסכנה הגדולה ביותר לביטחונה של המדינה טמונה בפעילותם של ארגוני הטרור ובטילים האיראניים ארוכי הטווח.
שינויים אלו כבר הטביעו את חותמם על דמותו של הצבא הישראלי. פרשנים רבים מצביעים על ירידה הולכת וגוברת במוטיבציה לשרת בצה"ל, תופעה הנובעת לא רק משיקולים אידיאולוגיים אלא גם מתסכולם הגובר של חיילים, ובייחוד חיילים המשרתים בשירות המילואים, לנוכח הבזבוז וחוסר היעילות של המערכת הצבאית. הפטור משירות סדיר נפוץ היום יותר מאי פעם: פחות משישים אחוזים מכל מחזור גיוס פוטנציאלי משלימים שירות צבאי מלא, ולשירות המילואים מתייצבים דרך קבע רק שנים־עשר אחוזים מכלל חייבי הגיוס. בהתאם, צה"ל מקצץ חטיבות שלמות של שריון ותותחנים. נדמה אפוא שהתפיסה של "צבא העם" אינה תואמת עוד את המציאות הישראלית.
בתגובה למצב החדש מציע מספר הולך וגדל של מומחים לאמץ גישה אחרת ביחס לתפקידו של צה"ל. עפר שלח, עיתונאי וקצין צנחנים במילואים, טוען למשל בספרו המגשוהכסף שיש להפסיק להעמיד פנים שצה"ל הוא עודנו "צבא העם", ותחת זאת לפעול להקמתו של צבא מקצועי, חף מאידיאולוגיה ופטור מן "המנטליות של אושוויץ", כלשונו. ברוח זו הציעה גם קבוצת סוציולוגים מאוניברסיטת בן־גוריון להקים מחדש את הצבא על בסיס המודלים של חברות האבטחה הפועלות בקניונים ובמסעדות. לדברי החוקרים, חברות אלו תוכלנה לעשות את העבודה ביעילות רבה יותר מאשר צבא המנוהל בידי המדינה. ואילו עמנואל מרקס, סוציולוג מוערך באוניברסיטת תל אביב, הרחיק לכת עוד יותר וקרא לביטולה המוחלט של חובת השירות.
 במבט ראשון, הצעות הרפורמה הללו אינן נטולות היגיון. ישראל משלמת מחיר יקר עבור "צבא העם" שלה. טובי בניה ובנותיה של המדינה מעבירים את מיטב שנותיהם כבוגרים צעירים בפיתוח מגוון כישורים צבאיים במקום בחידוד יכולותיהם השכליות או ברכישת מקצוע. וגם לאחר השחרור, זימונם החוזר ונשנה של בוגרי הצבא לאימונים או לתעסוקה מבצעית, על חשבון לימודיהם או עבודתם, פוגע פגיעה מצטברת במשק. התרומה הנגרעת מן הכלכלה ומן החברה בישראל היא ממשית וכבדת משקל.
 
 
ועם זאת, אין בכוחם של נימוקים אלו להצדיק את הוויתור על "צבא העם" כערך או את החלפתו בכוחות מקצועיים. הקריאות לרפורמה נעשות ללא ספק מתוך כוונה טובה, אך הן אינן מביאות בחשבון את התועלת האסטרטגית והחברתית שמפיקה המדינה מחובת הגיוס הכללית לשירות הסדיר ובהמשך גם לשירות המילואים.
ראשית, מנקודת מבט אסטרטגית, הטענה כי השינויים הטכנולוגיים או הסדר האזורי החדש מייתרים את הצורך בהחזקתו של כוח צבאי גדול לוקה בקוצר רואי מדהים. ככלות הכל, אנו חיים במזרח התיכון, ואין צורך בדמיון מפותח כדי להעלות על הדעת תרחיש - כגון מהפכה איסלאמית במצרים - שישנה באופן פתאומי את פני האזור כולו ויביא להצבתם מחדש של כוחות עוינים בסדרי גודל עצומים על גבולותיה של ישראל. אם תרחיש מעין זה אכן יתממש כמה שנים לאחר ביטול חובת הגיוס הכללית ושירות המילואים, ישראל עלולה למצוא את עצמה בלא יכולת עמידה בפני האיום החדש.
אך מעבר לנזק שיגרום ביטול "צבא העם" לאינטרסים האסטרטגיים של המדינה, הצעות ברוח זו עלולות לערער גם את אחד מעמודי התווך שעליהם מושתתת הדמוקרטיה הישראלית. ההטרוגניות הרבה המאפיינת את החברה הישראלית, הפערים בין השכבות השונות המרכיבות אותה וגודלו הניכר של מגזר העולים בתוכה, חשפו אותה מאז ומתמיד - יותר מכל חברה אחרת במערב - להשפעתם של כוחות צנטריפוגליים, אשר איימו תמיד על אחדותה. צה"ל הוא הגוף היחיד שהוכיח באופן עקבי כי הוא מחזיק ביכולת מיוחדת לאזן בין הכוחות הללו, ולשמש כור היתוך שבו נצרפות קבוצות שונות לחברה מלוכדת אחת - והצורך בגוף מעין זה לא ישתנה, מן הסתם, בעתיד הנראה לעין.






פחדים ישנים, איומים חדשים

אוריה שביט

חששם של האירופים מן האיסלאם אינו נטול הצדקה

חוזה האימפריה הרוסית החדשה

יגאל ליברנט

אלכסנדר דוגין רוצה להשיב עטרה סובייטית ליושנה - ויש מי שמקשיב לו בקרמלין

קיסר או קאטו

אסף שגיב

קהלת, החולף והנצחי

איתן דור־שב

המפגש של המלך שלמה עם המוות

המדינה היהודית: הצדקה עקרונית ודמותה הרצויה

רות גביזון

הציונות על פי עקרונות ליברליים


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2025