מי שימאן להשתתף כיום במקהלת ההלל לסרטו של רומן פולנסקי הפסנתרן עלול להיראות כאדם קהה רגש או ערל לב. ואמנם, מרגע צאתו אל האקרנים זכה הסרט לתשבחות מקיר לקיר. "סיפור אפי מרשים בדקדקנותו", התפעל ריצ'רד קורליס בשבועון האמריקני טיים. "אין בו ולו תו שקרי אחד", כתב הניוזוויק, שמצא לנכון, משום מה, לברך על צאתו של הסרט "בדיוק בזמן לחג המולד", ושיבח את יושרו, "שאינו נגוע בשיקוליהם של מנהלים אחוזי דיבוק לתקינות פוליטית, לקהלי מבחן ולדו"חות מכירת הכרטיסים". הגדיל להשתפך טרנס רפרטי מניו יורק טיימס, שהפליג בשבחים על "הדימויים המדויקים עד כאב" ועל "העומק והעושר המופלאים". סרט זה, אמר, הוא הסרט שפולנסקי "התכונן אליו כל חייו". גם בישראל החרו החזיקו מרבית המבקרים אחרי עמיתיהם שמעבר לים. אורי קליין, מבקר הקולנוע של הארץ, כינה את הפסנתרן "הישג קולנועי רציני ומכובד". עירית שמגר ממעריב העניקה לפסנתרן את הציון הגבוה ביותר — חמישה כוכבים. יקיר אלקריב, מעיתון תל אביב, כתב בהתפעמות על "סרט מרגש ואמיתי כל כך. שיר הלל ליכולתה של הרוח האנושית לשרוד גם בתנאים הקשים ביותר". והפרסים לא איחרו להגיע. הפסנתרן, שהיה מועמדלפרס האוסקר האמריקני לסרט הטוב ביותר של השנה, קטף בסופו של דבר בטקס היוקרתי שלושה פרסים: לבמאי, לשחקן הראשי ולתסריט המעובד. באירופה הייתה הצלחתו גדולה אף יותר: הפסנתרן זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, ובפרסי סזאר (האוסקר הצרפתי) ואפט"א (האוסקר האנגלי) לסרט הטוב ביותר ולבמאי הטוב ביותר.
כל התהילה הזאת נפלה בחלקו של סרט שיש בו פגמים למכביר: משחק דו–ממדי, עשרות דמויות לא–מפותחות, עלילה איטית ודמות ראשית שאינה לומדת דבר מהתנסויותיה המחרידות. ייתכן שדברי השבח לפסנתרן אינם אלא תוצאה בלתי נמנעת של הנושא שלו. כשבמאי שאמו נספתה באושוויץ והוא נמלט בילדותו מגטו קרקוב יוצר סרט על השואה, די בכך כדי להשרות על יצירתו קדושה תרבותית מיידית. שום דבר, כמדומה, אינו יכול לעמעם את הקדושה הזאת — לא העובדה שאין בסרט כל חריגה מהתעסקותו הרגילה של פולנסקי באכזריות ובבידוד, ולא העובדה שהוא אינו מוסיף דבר לסמליות של השואה או להבנתה. כבר ראינו סצנות בוטות יותר של הרג אקראי של יהודים בסרט רשימת שינדלר.
אבל דומה כי הסיבות האמיתיות העומדות מאחורי הצלחתו של הפסנתרן בקרב המבקרים, ובייחוד באירופה, הן אחרות. הרי לנו סרט המאחד את זהותו של היהודי כקרבן עם תפקידו של היהודי כמושיע; בכך הוא מעניק לאירופה משהו שהיא מייחלת לו זה זמן רב — סרט שיקל את כובד אשמתה, שישחרר אותה מאחריות לפשעים שהתחוללו בה לפני יותר ממחצית המאה. במובן זה, לפחות, יש בסרט קודר זה חדשות טובות מאוד מבחינתה של אירופה: הוא מציע לה, ככלות הכל, אפשרות למחילה.
הפסנתרן מבוסס על ספר בשם זה מאת ולאדיסלב שפילמן, מלחין של מוסיקה פופולרית ונגן בתחנת הרדיו הממלכתית של פולין. שפילמן בוודאי אינו מציג את עצמו כגיבור. בגיל 26 הוא עדיין בבית הוריו, אין לו כל קשרים אינטימיים, והוא מקדיש את כל הלהט שבו למוסיקה — בהתלהבות רבה וממוקדת כל כך, עד שרק בקושי הוא מבחין בפצצות הגרמניות הנוחתות ליד אולפן הרדיו שלו בוורשה עם תחילת הפלישה הגרמנית לפולין בספטמבר 1939. הוא אדם בריא בגופו, אבל הוא מתעלם מקריאתה של הממשלה לגברים כמוהו להצטרף להגנה על העיר. לאחר הכיבוש הנאצי, כאשר היהודים מצטווים לענוד טלאי צהוב ולעבור לגטו, מתנגד הנריק אחיו להוראות, אך "ולאד" מציית להן באדישות.
ברור ששפילמן חלש האופי מחשיב את עצמו לאריסטוקרט למרות שורשיו הבורגניים — ולפולני, למרות עורו הכהה. ליהדות וליהודיות אין בעיניו כל משמעות; בשנות המלחמה הוא מציין לעצמו את הזמן החולף באמצעות ספירת חגי מולד שלא נחוגו. כאשר הוא עומד מול הזוהמה והסבל של הגטו — "קן נמלים מאוים" כלשונו — נע יחסו ליהודים בין אדישות לגועל:
עצם ההגעה מתחנת החשמלית עד לחנות הקרובה לא היה קל. עשרות קבצנים המתינו לרגע הקצר הזה של מפגש עם אזרח אמיד, מטרידים אותו במשיכת בגדיו, חוסמים את דרכו, מתחננים, בוכים, צועקים, מאיימים. אבל היה זה מעשה של שטות לחוש סימפטיה ולתת נדבה לקבצן, שכן אז היו גוברות הצעקות והופכות ליללות. עם הישמע האות הזה היו זורמות עוד ועוד דמויות אומללות מכל הכיוונים, והשומרוני הטוב היה מוצא את עצמו במצור, מוקף בדמויות מסמורטטות המתיזות עליו רוק שחפני, בילדים מכוסים בפצעים מוגלתיים שנדחפו לרגליו, בגדמי זרועות מתנופפות, עיניים מסומאות, פיות מסריחים נטולי שיניים, כולם מתחננים לרחמים ברגע זה, הרגע האחרון של חייהם, כאילו שניתן לדחות את סופם בעזרת התמיכה המיידית.
איש אינו יכול להאשים את שפילמן בהזדהות יתרה עם היהודים "השחפנים" שמסביבו. יחסו לגויים, לעומת זאת, אוהד הרבה יותר. הוא מרבה לשבח בספרו את הפולנים הטובים שהעבירו שקי אוכל אל מעבר לחומות הגטו, וממעיט למדי בתיאור האנטישמיות הפולנית והסיוע הפולני לפתרון הסופי. האוקראינים והליטאים מצטיירים כדמויות שליליות, אבל הפולנים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הם אנשים אמיצים ונאצלים — גם אם לעתים הם נמנעים, ובצדק, ממעשי גבורה, מחשש לפעולת תגמול גרמנית. אמביוולנטיות מוזרה שולטת, כמדומה, גם בתיאוריו של שפילמן את הכיבוש הגרמני. מדכאיו הם תמיד גרמנים, לעולם לא נאצים. דומה שגרמנים הורגים פולנים ונאצים רוצחים יהודים.
אף שהוא מנותק מן העם היהודי, שפילמן מגלה נאמנות עזה למשפחתו — להוריו, לשתי אחיותיו ואפילו להנריק אחיו, התוקף אותו על שניגן בבית קפה דקדנטי ועל שהתחנן לשחרורו משבי הגסטפו. מאמציו של שפילמן לקיים את משפחתו ולשמור עליה נוחלים לבסוף כישלון באוגוסט 1942, עם חיסולו של רוב הגטו. בשעה שהוא ממתין לבואה של הרכבת, הוא מקשיב לקריאתו הנרגשת של רופא שיניים מקומי: "זוהי חרפה לכולנו! אנו מניחים להם להוביל אותנו אל מותנו כצאן לטבח! אילו תקפנו את הגרמנים, חצי מיליון מאיתנו, יכולנו לפרוץ החוצה מהגטו או לפחות למות בכבוד ולא ככתם על פני ההיסטוריה!" אביו של שפילמן, כנר במקצועו, רק מושך בכתפיו בחיוך אווילי. "אנחנו לא גיבורים!", הוא טוען, "אנחנו אנשים רגילים לגמרי, ולכן אנחנו מוכנים להסתכן בתקווה לאותם עשרה אחוז סיכויים של הישארות בחיים".
פרק הדיאלוג, אשר שוחזר בסרט כמעט מילה במילה, משרטט חלוקה קוטבית של הברירות שעמדו בפני היהודים, אולם שפילמן מוכיח שיש דרך שלישית. לאחר שנשלף מהתור בידי איש משטרה יהודי — אדם בזוי בנסיבות אחרות — נחסכת ממנו הנסיעה בקרון הבקר לטרבלינקה. בעוד בני–משפחתו מובלים אל גורלם, מובל שפילמן כשה אל הישועה. תחילה מסדר לו חבר מן היודנראט עבודה בצוות בנייה, ואחר כך, כשמתברר שהמלאכה המפרכת קשה מדי עבורו, הוא מתמנה לפקיד במחסן. הוא שורד סלקציות והוצאות אקראיות להורג, אולם חששו העמוק ביותר הוא שיאבד את ביקורות הקונצרטים שלו ושאצבעותיו תיפגענה מכוויות קור. אף שהמחסן שלו משמש נתיב להברחת נשק, שפילמן אינו מוכן להילחם. הוא מעדיף להסתתר בדירות ריקות בסיועם של הפולנים הטובים. בחורף האחרון של המלחמה שפילמן כבר אחוז תשישות ורדוף הזיות, אבל דאגתו העיקרית, המכרסמת בו כאובססיה, היא שרסיס באגודלו יעמיד בסכנה את עתידו המוסיקלי.
לבסוף, בשעה שהוא מחפש מזון בבית נטוש, מוצא עצמו שפילמן פנים אל פנים מול קצין גרמני. במקום לשלוף את אקדחו שואל הקצין את שפילמן מה הוא עושה למחייתו, ואחר כך מוליך אותו אל הפסנתר. באצבעות נוקשות שלא תורגלו זה זמן רב מצליח שפילמן לנגן את הנוקטורנו של שופן בדו דיאז מז'ור, וכך הוא זוכה בחסדיו של הקצין, המחביא אותו בעליית גג, ממש מעל למפקדה הגרמנית, ודואג לכל צרכיו. לאחר נסיגת הגרמנים מוורשה מגיח שפילמן ממקום מחבואו, לבוש במעיל הצבאי שהשאיר לו הקצין, וכמעט נורה בידי כוחות השחרור הפולניים (ובסרט, בידי חיילים סובייטים). הוא מצליח להציל את עצמו רק משום שהוא מרים את ידיו וצועק "אני פולני! אני פולני!"
שמו של מיטיבו הגרמני של שפילמן, וילְם הוזנפלד, נחשף רק בהערות הנלוות לספר. הוזנפלד, קצין מילואים בשנות הארבעים המאוחרות לחייו, היה מורה ואיש משפחה מסור, קתולי מאמין שתיעב את הנאציזם. ביומן שניהל, תוך הסתכנות לא–מעטה, הוא תוהה, ב–1 בספטמבר 1942: "מדוע בכלל הייתה המלחמה הזאת צריכה לקרות?" וזאת תשובתו:
משום שהאנושות הייתה צריכה לראות לאן מוביל אותה חוסר האמונה באל... ההתנכרות הזאת לדיברות האלוהיים מובילה לכל שאר ביטויי החמדנות — התעשרות עצמית בלתי צודקת, שנאה, רמאות, מתירנות מינית שסופה חוסר פוריות, והידרדרות העם הגרמני. אלוהים מרשה לכל זה להתרחש... כדי להראות למין האנושי כי בלעדיו אנחנו רק חיות במאבק, המאמינות כי עלינו להשמיד זו את זו. אנחנו איננו מוכנים לשמוע בקול הציווי האלוהי: "אהבו איש את רעהו"... ולכן היה עליהם למות, אשמים וחפים מפשע כאחד.
הוזנפלד הסתכן לא רק בכתיבה ביומנו. הוא גם סיכן שוב ושוב את חייו כדי להציל אחרים, יהודים ופולנים, ממוות. ניצולים אלו, ושפילמן ביניהם, ניסו לאחר המלחמה להביא לשחרורו של הוזנפלד ממחנה עבודה סובייטי, אך מאמציהם עלו בתוהו והוא מת שם ב–1952.