לקראת יהדות משותפת

דניאל פוליסר




חילוקי דעות חריפים בין יהודים אינם תופעה חדשה כלל ועיקר. ובכל זאת, בשיח הציבורי של השנים האחרונות, הן בישראל הן בתפוצות, מתפשט החשש כי העוינות ההדדית בין הזרמים השונים ביהדות הולכת ומחריפה ואף יוצאת מכלל שליטה. את הדרך אל התפיסה הזאת — המתבססת במהירות כמוסכמה — סלל לא מכבר גל של חיבורים הטוענים כי החיים היהודיים מתאפיינים היום בפלגנות פנימית הגובלת במלחמת אחים.

טענה זו זוכה לביטוי קיצוני בספר יהודי נגד יהודי: המאבק על נשמתה של יהדות אמריקה (2000), פרי עטו של סמואל ג' פרידמן, מרצה לתקשורת באוניברסיטת קולומביה. וכך הוא כותב:
מרחובותיו של גרייט נֵק [פרבר של ניו יורק] ועד לרגלי הכותל המערבי, הייתי עד למאבק על נשמתה של יהדות אמריקה. המאבק הזה מעמת חילונים עם דתיים, קהילה עם קהילה, גברים עם נשים, ליברלים עם שמרנים, שוחרי המסורת עם חסידי המודרניות... זהו מאבק אשר שיסע משפחות, בתי כנסת וקהילות... התסיסה שהולידה את מלחמת האחים הזאת נמשכה אמנם כמעט יובל שנים, אך היא הגיעה לנקודת השיא רק בשנים האחרונות של האלף.
התחושה כי קיים קרע רעיוני בלתי ניתן לאיחוי בין יהודים מזרמים דתיים שונים התחזקה עוד יותר עם פרסום עם אחד, שני עולמות: דו–שיח נוקב בין רב רפורמי לרב אורתודוקסי (2002), חליפת מכתבים בין עמיאל הירש, ראש אגודת הרפורמים הציונים באמריקה, ויוסף ריינמן, מחברם של מחקרים על סוגיות בתלמוד, המקורב לישיבת 'לייקווד' החרדית בניו ג'רסי. במשך שנה וחצי ליבנו שני הרבנים את נקודות המחלוקת ביניהם, ובתוך כך מילאו יותר משלוש מאות עמודים של דין ודברים בשאלות שונות, כגון עצם היכולת לרדת לחקר האמת, טבעו של האלוהים, תביעותיהן המתנגשות של מצוות האל והאוטונומיה האנושית, מידת הגמישות של ההלכה ומקומן הראוי של נשים ביהדות. למרות שהמאמץ המשותף נועד להמחיש דווקא את האפשרות לקיים דיאלוג, הייתה תוצאתו בפועל הפוכה מן המקוּוה: הקורא אינו יכול שלא להשתומם לנוכח חילוקי הדעות הקוטביים בין שני האנשים הללו — ובמשתמע, בין רפורמים לאורתודוקסים בכלל — כמעט בכל עניין מהותי. ריינמן, שכתב להירש על "התהום העצומה והבלתי ניתנת לגישור המפרידה בינינו", הדגיש את הנקודה במכתבו המסכם: "בנימה אישית, עמי, אני מרגיש שזכיתי בחבר, אף על פי שאנו חלוקים בדעותינו כמעט בכל נושא הנוגע ליסודות היהדות".
עמדה קודרת אף יותר מאפיינת את החיבור מה אעשה לעם זה? היהודים והפוליטיקה הפלגנית של היהדות (2002), שבו מנסה העיתונאי מילטון ויורסט להתחקות אחר שורשי הפילוג בעולם היהודי. ויורסט מגולל בפני הקורא מסכת רחבת יריעה של מלחמות פנימיות, הנפרשת על פני למעלה משלושת אלפים שנה, ובמרכזה התנגשויות בין משה לבני ישראל, בין מכבים למתייוונים, בין תומכי מרד בר–כוכבא למתנגדיו, בין רציונליסטים למיסטיקנים בימי הביניים, בין חסידים למתנגדים, בין רפורמים לאורתודוקסים ובין ציונים לאנטי–ציונים. הספר מסתיים בתיאור המאבק הניטש בימינו בין ציבור דתי המצדד בחזון ארץ ישראל השלמה ובין חילונים שוחרי שלום. המסקנה שאליה מגיע ויורסט היא כי "שסע עמוק מפלג כיום את העם היהודי. לא זו בלבד שבניו הולכים לבתי כנסת שונים, הנבדלים זה מזה מבחינות מהותיות... הם גם מחזיקים בהשקפות קוטביות עד כדי עוינות של ממש — שהם מכתירים לא פעם כצו אלוהי — לגבי האופן שבו צריכים היהודים לנהוג איש ברעהו ובשכניהם". כתוצאה מכך, הוא מתריע, "היריבויות העכשוויות בינינו עלולות להגיע לממדים אפוקליפטיים, ולקרוע לגזרים את המארג של תרבותנו בת ארבעת אלפים השנים".
ראוי לציין, בהקשר זה, גם את הספר יהודים אמיתיים: חילונים נגד חרדים והמאבק על הזהות היהודית בישראל (2003) מאת נוח עפרון, הטוען כי לצד מלחמתה של ישראל בפלסטינים, "הוכרזה מלחמה נוספת. היא מכונה לעתים 'קוּלטורקאמפּף', מלחמת תרבות, ולעתים מלחמת אחים, לעתים מלחמה על דמותה של המדינה, ולעתים, כפי שתיאר אותה באוזניי אחד הפעילים, מלחמת בני–אור בבני–חושך". עפרון, מרצה להיסטוריה ולפילוסופיה של המדע באוניברסיטת בר–אילן, ביקש להבין את עוצמת השנאה שרוחשים חילונים לחרדים. הספר נכתב אחרי מערכת הבחירות של שנת 2003, שבה נחלקו רבע מן המושבים בכנסת בין מפלגת שינוי החילונית ומפלגות החרדים. עפרון רואה בהתפתחות זו ראיה לכך שהפור נפל: "תהא אשר תהא השתלשלות העניינים הפוליטית, המלחמה האחרת של ישראל כבר יצאה לדרך ועברה — למרבה הטרגדיה, כנראה — את נקודת האל–חזור".
חיבורים אלו משקפים נאמנה את העובדה כי החיים היהודיים מתאפיינים באווירה של איבה הדדית, ולפיכך מוטב שלא נתעלם מאות האזהרה שהם משמיעים. יחד עם זאת, ראוי להעמיד בסימן שאלה את נקודת המבט הפסימית הבאה לידי ביטוי בחיבורים אלו: למרות ש"פוליטיקה פלגנית" היא עדיין חלק מחיי הציבור היהודיים, ההתפתחויות המשמעותיות ביותר של השנים האחרונות מצביעות דווקא על מגמה של צמצום הפערים. יהודים המשתייכים לתנועות שונות הולכים ומתקרבים לגיבוש מכנה משותף סביב כמה מן הסוגיות המרכזיות שפילגו את העם במשך קרוב למאתיים שנה. ואמנם, אם נבחן את ההתפתחויות הללו בראייה רחבה, ניווכח כי הן יוצרות הזדמנות חסרת תקדים לשיתוף פעולה כלל–יהודי ולחידוש המאמץ לאחדות לאומית אמיתית. 
אחת הדוגמאות הבולטות ביותר למגמה חדשה זו היא ההתקרבות למסורת המאפיינת את התנועה הרפורמית בעת האחרונה. תהליך זה הגיע לשיאו בשנת 1999, עם אישורו של מצע רעיוני חדש בידי הוועידה המרכזית של הרבנים האמריקנים, ארגון הגג של רבני התנועה בארצות–הברית. פרוגרמות מקיפות כל כך התקבלו רק שלוש פעמים קודם לכן בתולדות היהדות הרפורמית באמריקה: מצע פיטסבורג בשנת 1885, מצע קולומבוס בשנת 1937, ומצע סן פרנציסקו בשנת 1976. המפורסמת שבהן הייתה הראשונה, שהכריזה על התנתקות מעיקרי היהדות המסורתית. בהחלטתה של הוועידה המרכזית לחזור לפיטסבורג בשנת 1999 היה אפוא מן הסמליות: כפי שהוסבר בפרשנות הרשמית שצורפה לעקרונות החדשים, צעד זה נעשה "בתקווה כי השם 'פיטסבורג' יהיה מזוהה מעתה ועד עולם עם מסמך המראה עד כמה השתנתה התנועה מאז שנת 1885".
כדי להבין את מלוא משמעותם של השינויים האלה, חשוב לזכור עד כמה הרחיק לכת מצע פיטסבורג המקורי — שהמנהיג הרפורמי אייזק מאיר וייז כינה "הכרזת העצמאות" של היהדות הליברלית באמריקה — בהתנתקות מן הפרטיקולריזם היהודי ובהעדפת אוניברסליזם קוסמופוליטי ורציונלי. סעיפי המפתח במצע החליפו את התפיסה היהודית המסורתית של אלוהים ב"רעיון אל" מופשט; הם קיבלו "אך ורק את חוקי המוסר" של היהדות ודחו באופן גורף נהגים כמו שמירת כשרות, "שקיומם בימינו נוטה דווקא לשים מכשול בפני התעלות רוחנית מודרנית במקום לקדם אותה"; קבעו שהיהודים הרפורמיים "רואים בעידן המודרני של תרבות הלב והשכל האוניברסלית את התגשמותה הקרֵבה של הציפייה המשיחית הגדולה של עם ישראל"; והצהירו ש"איננו רואים עצמנו עוד כאומה, אלא כקהילה דתית, ולפיכך איננו מצפים לשיבה לפלשתינה... ואף איננו מצפים להשיב על כנו שום חוק מן החוקים הנוגעים למדינה היהודית".
במרוצת יותר ממאה השנים שלאחר מכן עתידה הייתה התנועה הרפורמית למתֵן כמה מעמדותיה אלו, אך אף אחד מן התיקונים הללו לא התקרב לרעידת האדמה שהתרחשה עם קבלת עקרונות פיטסבורג בשנת 1999. השינוי החשוב מכל הוא שהמצע החדש החליף את מחויבותה של הרפורמה לעקרון האוטונומיה האישית — שהעניקה לפרט יד חופשית בבחירת האמונות והמנהגים ההולמים את טעמו — בקביעה ש"העם היהודי קשור אל אלוהים בברית עולם". משמעותה של התפנית הזאת הובררה בפרשנות הרשמית:
אם "אוטונומיה" הייתה מילת המפתח במצע סן פרנציסקו, "דיאלוג" היא מילת המפתח בעקרונות פיטסבורג. בעוד שמצע פיטסבורג משנת 1885 נשען על עולם המושגים של... קאנט (המעלה על נס את "רעיון האל" ומייחס מעמד מחייב רק לחוקי המוסר), עקרונות פיטסבורג משתמשים בשפת הדיאלוג (בהשראת הפילוסוף היהודי הגרמני מראשית המאה העשרים פרנץ רוזנצווייג).
קבלת השקפתו של רוזנצווייג הובילה למסקנות חדשות בנוגע ללימוד התורה ולקיום מצוותיה, שכן, כפי שמוסבר בהמשך דברי הפרשנות, "אם אלוהים עומד עימנו בדיאלוג, אפשר שאנו שומעים את מצוותיו כאילו קורא לנו אלוהים... וממתין לתשובתנו". הרבנים הכריזו אפוא בשם תנועתם כי:
על ידי לימוד התורה אנו נקראים למצוות, הלוא הן האמצעים שדרכם אנו מקדשים את חיינו. אנו מחויבים ללימוד מתמשך של מלוא קשת המצוות ולקיום אותן מצוות הנוגעות לנו כפרטים וכקהילה. היהודים הרפורמים כבר מקיימים מקצת המצוות הללו; מצוות אחרות, עתיקות ומודרניות כאחת, מצריכות בחינה מחודשת בשל ההקשר הייחודי של זמננו אנו.
בקריאה ללימוד כלל המצוות פתחו עקרונות פיטסבורג פתח לאפשרות של חיים יהודיים מסורתיים יותר, ובפרשנות הרשמית מוזכרים באופן ספציפי כשרות, טלית, תפילין וטבילה במקווה "כדי להמחיש את העיקרון שאף מצווה אינה מחוץ לתחום לגבי יהודים רפורמיים". הפרשנות חוזרת ומדגישה את חשיבות המפנה הזה בהבהירה כי הוא משקף את "הסטייה החשובה ביותר ממצע פיטסבורג. בנכונותם לקבל על עצמם את המחויבות ללמוד את כל קשת המצוות מאשרים היהודים הרפורמיים כי מצוות אלו בכללותן עשויות לקרוא לנו כשם שהן קוראות לכל היהודים..." 






פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות

מרלה ברוורמן

להציל את הקופסה הכחולה

יואל גולובנסקי, אריאל גלבוע

מערכת המשפט הישראלית כבר אינה מאמינה בהתיישבות יהודית

מאה שנה ל'מדינת היהודים'

יורם חזוני

מי זוכר היום את היסודות שעליהם קיווה הרצל להקים את המדינה היהודית?

החרדים: כתב הגנה

אהרן רוז

רואי השחורות לא רואים מעבר לשחור

מבצע "עופרת יצוקה" ותורת המלחמה הצודקת

אסא כשר

האם נהגה ישראל באורח מוסרי בפעולתה נגד ארגוני הטרור ברצועת עזה?


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017