האוטונומיה וגבולותיה

ביקורת מאת יוסף יצחק ליפשיץ




במהלך מסעו אל עצמו, השיל מעליו האדם המודרני רבות מחובותיו עתיקות היומין, ובראשן השיל את הדת. עולו של האל נראה מיותר כאשר המחשבה היא הוכחה מספקת לקיומו של האדם. המציאות של האדם המודרני היא זו הנובעת מתוכו, ממחשבתו; המחשבה המודרנית הובילה את כל אפיקי החיים להתמקדות ביחיד ובעולמו: האמנות הפכה יותר ויותר אימפרסיוניסטית, תודעתית, חסרת מסגרות, חופשית. גם החשיבה המדינית השתחררה מתלותה בסמכות הריבון, ויצרה שלטון מלא בלמים ואיזונים, המנסה לנטרל כל כוח ולהעביר את ניהול המדינה מידיהם של אנשי הסמכות לידי אנשי המקצוע. אף הדתות עצמן השתנו והתרכזו באדם היחיד, כדוגמת הנצרות הלותרנית שהשתחררה מן הכס הקדוש. הסמכות היא, אם כן, אויבתו המושבעת של האינדיבידואליזם.

הספר בין סמכות לאוטונומיה במסורת ישראל, לקט מאמרים שנערך בידי חוקרי היהדות זאב ספראי ואבי שגיא, מנסה להתמודד עם המתח הזה מפרספקטיבה יהודית דתית, אך במידה מסוימת אף הוא משקף את אותה ההנמכה של רעיון הסמכות. המצפה למצוא בספר דיון תיאולוגי יתאכזב. הספר מתעסק בעיקר במקור הסמכות בהלכה, וגם בנושא זה מיישרים רוב המאמרים קו עם תפישה תרבותית אינדיבידואליסטית - תפישה הממעטת בחשיבותה של הסמכות החיצונית, הנכפית על האדם, ומגדילה את משקל עמדתו האישית של הפרט כלפי חובותיו ואת משקלה של הסמכות "מרצון", כלומר זו שהפרט עצמו קיבל עליו מרצונו הוא. 

ה
מאמרים החשובים בספר הם מאמריהם של העורכים עצמם (למעשה, המאמרים הנוספים הם ברובם וריאציות על מאמרי ספראי ושגיא), אשר מעלים את האינדיבידואל כמקור סמכות הלכתית אל מעמד השווה למעמדו של כל מקור חיצוני. לדוגמה, בפרק המבוא, שכתבו אותו שני העורכים במשותף, המקורות הקלאסיים של החובה לציית לצו ההלכתי - התגלות האל, סמכות הרבנים והסכמת
העם - מוצבים מול הסמכות הנובעת ממאמציו של הפרט עצמו והישגיו האישיים. רק רמת הידע ההלכתי נותנת בידי האדם סמכות להכריע בענייני הלכה, ורק מתוך יכולתו האישית לשפוט את רמת הידע של זולתו מסוגל האדם לקבוע במי יכיר כפוסק הלכה עבורו. לטענתם, הן האדם הפרטי "מסמיך" את פוסקיו, והן הציבור או האל כופים על הפרט את סמכות הפוסק. לשניות זו אופי דיאלקטי, שכן המודל האחד עומד בסתירה לאחר; אך הנקודה החשובה אינה הדיאלקטיקה עצמה אלא המעמד שהאינדיבידואל נהנה ממנו ביחס לקביעת הסמכות ההלכתית - מעמד חסר תקדים בהגות האורתודוקסית.  

ע
יקרון זה בא לידי ביטוי באופן מלא ורחב יותר במאמרו של אבי שגיא "הלכה, שיקול דעת, אחריות וציונות דתית". שגיא משתמש בהבחנתם של ההוגים הליברליים ג'ורג' סירל וג'ון רולסבין שני סוגים של מערכות חוק, מערכת חוק מכוונת ומערכת חוק מכוננת. מערכת חוק מכוונת מניחה, כלשונו, את "קיומו של תחום נתון הקודם למערכת החוק", תחום שאינו מותנה בה כלל, ושמכתיב את המטרות שלשמן נקבעים החוקים. כך, למשל, תכליתה של מערכת חוקי התנועה היא להסדיר את תנועת הרכב בכבישים, ולכן היא מותנית בתחום הנתון הקובע את היעד הזה בלבד. ומשום שמערכת חוק מכוונת היא תמיד כלי מסייע להשגת תכלית, יש מקום להשוות מערכת חוק אחת לאחרת כדי לבדוק איזו מהן משיגה את מטרותיה ביעילות רבה יותר; כך למשל אפשר להשוות את מערכת חוקי התנועה בישראל לזו שבאוסטרליה, כדי ליישם כאן את יתרונותיהם של חוקי התנועה האוסטרליים. מערכת חוק מכוננת, לעומת זאת, אינה מניחה שקיים תחום נתון הקודם למערכת החוק אלא היא עצמה מכוננת, כלומר יוצרת, את תחום פעילותה של המערכת. הדוגמה הבולטת היא חוקיהם של משחקים למיניהם: המשחק נוצר רק מרגע שנקבעה מערכת החוקים שלו (ולכן היא "מכוננת"). מכיוון שכל מערכת חוק מכוננת יוצרת תחום פעילות משלה, אין מקום להשוואה בין מערכת חוק מכוננת אחת לאחרת. לדעתו של שגיא, שני הסוגים האלה של מערכות חוק עומדים ביסוד המחלוקת שבין הרב יוסף סולובייצ'יק וישעיהו ליבוביץ מחד, שסברו כי ההלכה היא מערכת חוק מכוננת, ובין רוב אנשי ההלכה (וביניהם, כפי הנראה, גם שגיא עצמו) - שלדעתם ההלכה היא מערכת חוק מכוונת. תוך הבאת מקורות מגוונים, מציג שגיא את ההלכה כמערכת שתפקידה אינו לכפות עלינו עקרונות או ערכים, אלא לכוון את מעשינו בלבד.
לכוון - אך לאן? כיצד מבין הפוסק את מטרות-העל של ההלכה, שעל פיהן הוא אמור לפסוק? שגיא מונה כמה מקורות שמהם ניתן לשאוב את המטרות, כמו הממסד הרבני והטקסט של התורה עצמה. אך מעל לכל מציב שגיא את שיקול דעתו האישי של הפוסק:
ההלכה אינה מערכת סגורה. אדרבה: יש הקשר ערכי מחוץ להלכה המנחה את הפוסק... ההלכה אינה מערכת נורמטיבית אקס-טריטוריאלית, מלכות האלוהים הטוטאלית המבטלת את מלכות האדם וערכיו. ההלכה כמערכת נורמטיבית יונקת ממערכת ערכים "חוץ הלכתית" רחבה ביותר: ערכים חברתיים, הכרה בצרכי האדם ומעל לכל ערכי מוסר. תוקפם של הערכים הללו אינו נובע מכך ש"ההלכה" מכוננת אותם. ערכי מוסר וחברה אינם תוצאות של הטקסט או הסמכות המוסדית. אדרבה, הפוסק קורא את הטקסט לאורם של ערכים אלו, ובאמצעותם הוא קובע את מעמדם של הגורמים הסמכותיים.
הפוסק, לדעת שגיא, מגיע למסקנה הלכתית על סמך המקורות שבידו - בין אם מקורות אלו הם "הלכתיים" ובין אם הם "חוץ-הלכתיים". בסופו של דבר, "הקביעה ההלכתית הסופית מהווה מראה לאמונותיו וערכיו של חכם ההלכה... לא הספר פסק כי אם הפוסק וערכיו". כסימוכין לדעה זו מביא שגיא את דבריו של ר' יעקב עמדין בשם אביו החכם צבי, ש"אין אדם רשאי להורות עד שיהא כוחו לעקור ולמחוק סעיף מן השולחן ערוך". שגיא ממשיך כאן את הקו של המאמר הפותח, שהעמיד את דעתו של הפרט במרכז הסמכות ההלכתית. כמעט מאליו יובן שהפעלת שיקול דעת בפסיקה הלכתית פירושה הכוונת ההלכה על ידי ערכים חוץ-הלכתיים, שמקורם בערכיו האישיים של הפוסק או בערכי החברה הסובבת.
תזה זו נוחה עד למאוד, שהרי לפיה אין לו ליהודי לחשוש שמא לימוד התורה יכפה עליו עקרונות שאין לבו חפץ בהם. קיים את מצוות התורה, וכפה אתה עליה את עקרונותיך, שכן העקרונות - מקורות רבים להם, לאו דווקא התורה עצמה. הֱיֵה בעל דעות אוניברסליות בביתך, ויהודי עם ציציות בצאתך. גם מאמר זה, כמאמר המבוא, יש בו שניוּת מהותית. מקורות שמן ההלכה או מקורות שמחוץ להלכה, אלה גם אלה הם חומר ביד היוצר. אך מהו הקריטריון שעל פיו ההלכה נפסקת? אין לכך כל התייחסות במאמר.  






האדם כיוצר עצמו

דוד הד

הביו־טכנולוגיה מאפשרת למין האנושי לממש את מה שעושה אותו לייחודי באמת

מבצע "עופרת יצוקה" ותורת המלחמה הצודקת

אסא כשר

האם נהגה ישראל באורח מוסרי בפעולתה נגד ארגוני הטרור ברצועת עזה?

הומאניזם אמיתי יותר

ליאון קאס

המדע העניק לנו מתנות רבות, אבל הוא אינו יכול להבטיח שלא נאבד בגללן את נשמתנו

מופע הקסמים של הקפיטל

אייל דותן

'בודריאר וסימולקרת הכסף' מאת אושי קראוס

ספר איוב כמדריך להארה

איתן דור־שב

פרשנות חדשה לחיבור החידתי ביותר במקרא


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017