האם איראן היא המודל היחיד למדינה יהודית?

דניאל פוליסר

היה מי שחלם על משהו אחר



 
 
 
 
ב-14 בפברואר 1999, התאספו בירושלים כרבע מיליון חרדים, כדי למחות נגד שורת החלטות של בית המשפט העליון בענייני דת ומדינה. היה זה הביטוי החריף ביותר לתחושת תסכול הולכת וגוברת בקהילה החרדית במהלך השנים האחרונות. הפגנה זו עוררה מתקפת-נגד אדירה מצד פוליטיקאים, עיתונאים ואקדמאים מן השורה הראשונה, אשר הפגנת הנגד שהתקיימה באותו היום הייתה רק חלק קטן ממנה. תגובה זו, כפי שנאמר באין ספור מודעות, נאומים וריאיונות, הייתה מיועדת להציל את הדמוקרטיה מפני מתקפת הדתיים. ברוח זו קרא רן כסלו מעיתון הארץ לרוב החילוני "לעמוד על רגליו האחוריות" ולהצטרף למאבק: "האמת היא, שמתקיים מאבק פוליטי בין שתי תפיסות מנוגדות של אופי המדינה. מדינת חוק דמוקרטית, דומה לרוב המדינות בעולם המערבי, לפי השקפה אחת, וגרסה יהודית של איראן, לפי התפיסה השנייה".
 
התבטאויות כמו אלה של כסלו מנציחות את אחד המיתוסים הרווחים ביותר בדיון הציבורי הישראלי: שהדמוקרטיה מנוגדת ביסודה לדת, וכי בסופו של דבר ייאלצו הישראלים לבחור בין "מדינת כל אזרחיה" אוניברסלית ובין משטר תיאוקרטי בסגנון חומייני. הנהנים העיקריים מן המיתוס הזה הם מנהיגיו של המחנה האנטי-דתי המיליטנטי, הכולל את מארגניה הראשיים של ההפגנה: מרצ, אשר מרבית מנהיגיה תוקפים זה זמן רב את המנהיגות הדתית בארץ, ותנועת "חוקה לישראל", שהעצרת הגדולה האחרונה שכינסה נשאה את הכותרת "לעצור את החרדים". כדי להכריע את הדיון לטובתם - ואין כל ספק שכרגע הכף נוטה באופן דרמטי לטובתם - הם מבקשים להעניק מעמד של מונופול לתפישה אחת של הדמוקרטיה. תפישה זו, שצמחה מן המהפכה הצרפתית, גורסת שמסורות דתיות מזיקות לאנושות באופן יסודי - ובתור שכאלה הכרח, ראשית כל, להרחיק אותן מכל השפעה על הממשל (ובדרך זו להביא ליצירת המדינה ה"חילונית"); ושנית, להרחיק אותן מכל השפעה על היחיד (ובדרך זו להביא ליצירת האדם ה"חילוני").
זרם זה של מחשבה מדינית הוא שהביא את עמנואל קאנט להכריז, שהדת האמיתית היחידה היא "דת התבונה", ובגללו הציע תומס ג'פרסון ליצור "חומה שתפריד בין הכנסייה למדינה". לפי מודל זה, הדוחה לא רק את המסורת אלא גם פרטיקולריזם מכל סוג, אין כל הצדקה למאמציה של ישראל לקדם את היהדות או את העם היהודי; מדינה דמוקרטית חייבת להיות נייטרלית בנושאים כגון אלה, כדי שתוכל להקדיש את משאביה אך ורק למילוי צורכיהם החומריים של אזרחיה. למרות שהשקפה זו עדיין אינה שלטת בישראל, אין ספק שהיא נמצאת במגמת עלייה, וזוכה לתמיכה בקרב מפיצי הרעיונות החשובים ביותר - אקדמאים, אנשי תקשורת ודמויות מובילות בעולם האמנות והספרות. מודל "מדינת כל אזרחיה" עדיין אינו דומיננטי באף אחת מרשויות השלטון בישראל, אבל יש לו תמיכה רחבה בתוך בית המשפט העליון, שאותה מוביל נשיא בית המשפט, הטוען כי את הביטוי "מדינה יהודית" יש לפרש "ברמה של הפשטה כה גבוהה שהוא ייעשה זהה לאופי הדמוקרטי של המדינה". כלומר, הוא סבור שכאשר אנו אומרים שישראל היא "מדינה יהודית", אנו מתכוונים לומר שהיא מדינה דמוקרטית, אלא שיש לנו דרך שבטית ומשונה במקצת לומר זאת. 

א
בל קיים במחשבה המערבית זרם מתחרה - תפישה שונה של הדמוקרטיה- והוא שולל את הדחף הרדיקלי, יליד המהפכה הצרפתית, להציג כל מסורת דתית ומחוייבות פרטיקולרית כאויבי ההשכלה והדמוקרטיה. מזוהים עם הזרם הרעיוני הזה הוגי דעות כמו אדמנד בֶּרק ואלקסיס דה-טוקוויל, ומנהיגים פוליטיים כמו ג'ורג' ושינגטון ואלכסנדר המילטון בארצות-הברית, ובנימין דיזראלי באנגליה. הם האמינו שמדינה דמוקרטית יכולה לשגשג לאורך הדורות רק אם אזרחיה חשים זיקה עמוקה למסורת ולערכים דתיים. בלי המשמעת העצמית והמחויבות לאומה המושרשות על ידי מסורות פרטיקולריות, יביאו חירויות דמוקרטיות לידי שחיתות וריקבון - ולהרס הרפובליקה שהעניקה את החירויות האלה. בשל סיבה זו הם האמינו, שהמדינה חייבת לתרום לטיפוח מסורות דתיות ולאומיות. תפיסתם הביאה ליצירת המודל של מדינת הלאום המודרנית, המקדמת את האינטרסים, הערכים והמסורות של עם מסוים; מודל זה היה הבסיס ללידתן של מרבית הדמוקרטיות האירופיות, החל במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה.
מודל זה היה גם הבסיס לחזון מדינת הלאום היהודית. בקונגרסים הציוניים הראשונים הכריזו חיים וייצמן ומרטין בובר, שעמדו בראש "המפלגה הדמוקרטית", מלחמה על בנימין זאב הרצל, בדרשם שהציונות תהיה "תנועה מודרנית אמיתית", כלומר יוסרו ממנה כל "סממניה הזעיר-בורגניים, השמרניים והקלריקליים המאוסים". אבל הרצל דחה את דרישותיהם, החל בימי ייסודה של התנועה הציונית ועד למותו כעבור שבע שנים, והעדיף ברית פוליטית שמרנית עם הרב יצחק יעקב ריינס ועם תומכי המסורת. לאחר הקמת המדינה אימץ דוד בן-גוריון את עמדתו של הרצל: כשדרשו רדיקלים כמו פנחס לבון שמפלגת העבודה תרכיב ממשלה עם מפ"ם בעלת הנטיות המרקסיסטיות, כאמצעי נגד "הציפורניים של הרבנים" מן המפלגות הדתיות, סירב בן-גוריון להיענות, ותחת זאת קיים ברית פוליטית שמרנית עם הדתיים, במשך כמעט כל שלוש-עשרה השנים שבהן כיהן כראש ממשלתה של המדינה היהודית.
על אף שלא ניתן בשום אופן לתאר את הרצל או את בן-גוריון כשומרי מצוות, הם מעולם לא ראו עצמם כ"חילוניים" במובן השגור בפינו כיום, הנובע מן המהפכה הצרפתית. שניהם היו אבות-מייסדים של מסגרות דמוקרטיות גדולות - התנועה הציונית ומדינת ישראל - ואף על פי כן לא הרגישו צורך לאחד את כל המפלגות ה"חילוניות" כדי "להגן על הדמוקרטיה" מפני הדתיים. להפך, לכל אורך הקריירה הפוליטית שלו נטה הרצל לצדד בעמדות הפוליטיות השמרניות ביחס לדת, ומעולם לא סטה מן האמונה שהמסורת הדתית היהודית היא אבן הפינה של הלאומיות היהודית, ושהיא תמשיך למלא תפקיד חיוני בקיום האהבה והחיבה למדינה היהודית לאחר שתוקם. גם בן-גוריון, כאשר נקרא לבנות מדינה, הלכה למעשה, העריך את חשיבותה של המסורת הדתית עד כדי כך, שבשנת 1958 הוא עודד את משרד החינוך לפרסם תכנית לימודים שמטרתה להורות לתלמידים במערכת החינוך הממלכתית את "האור הגנוז באחדים מן המנהגים שמהם מורכב אורח-החיים הדתי". למטרה זו ביקשה התכנית להפיץ מידע על "מנהגי שבת וחג...; המקורות המתארים את אורח-החיים היהודי הדתי והלאומי; מבנה הסידור והמחזור לימים הנוראים; תפילות ופרקי הלל; מעגל החיים הדתיים (כגון ספר התורה, סדר הקריאה בתורה, טלית ותפילין, מזוזה, בר-מצווה, וכיוצא באלה)".
מובן שמקימיהן של קואליציות שמרניות, כמו הרצל ובן-גוריון, הותקפו בגין עמדותיהם בידי מתנגדיהם האוניברסליסטים הרדיקלים. תמיד היו כאלה שטענו כנגדם, כי הם אינם די הומניסטים, או שהם רומנטיקנים מדי, או שהם מנצלים באופן ציני את אמונותיהם של ההמונים. אולם הטענה, שעמדות כגון אלה שנקטו הרצל ובן-גוריון מנוגדות לדמוקרטיה היא תופעה חדשה ומדאיגה במיוחד, מפני שהיא מאיימת להטביע על מצחו של כל רעיון שמרני ושל כל מנהיג שמרני אות קין של סכנה לדמוקרטיה, וכך לפסול אותם על הסף. אכן, המאמצים לגייס את הציבור, בשם הדמוקרטיה, נגד מבקריו השמרניים של בית המשפט, אינם אלא ניסיון לקבוע כי מודל מסוים של דמוקרטיה הוא המודל הלגיטימי היחיד, האפשרות היחידה הפתוחה בפני אדם נבון המבקש שהמדינה היהודית תהיה קצת יותר מושכת ממשטר האייאתוללות באיראן. 
 

י
שראל צריכה לשוב אל המסורת הפוליטית של הרצל ובן-גוריון, על ידי ההכרה בכך שרובנו מאמינים בלאומיות יהודית, ורוצים שישראל תמשיך לבנות ולשפר את עצמה כדמוקרטיה שמרנית - ולפיכך כמדינה יהודית. אין זה אומר, שתומכי הלאומיות צריכים לצדד בכל העמדות שאימצו לעצמם החרדים. ניתן בהחלט להתנגד למעמד הבלעדי שניתן לרבנות האורתודוקסית בישראל, לשיטת הפטרונות שמטפחות המועצות הדתיות, או לזכות הגורפת הניתנת לבחורי ישיבה לדחות את גיוסם, בלי ליצור ברית פוליטית שמטרתה לדחוק את רגלי הדתיים, ובלי לפסול כליל סדר יום פוליטי השואף לקדם את העם היהודי ומורשתו.
מה שנחוץ הוא קואליציה לאומית חדשה, שהמנהיגות והבסיס הפילוסופי שלה נובעים ממחויבות למודל השמרני של מדינה דמוקרטית: חוקה המשלבת את האישי והאוניברסלי עם היהודי והלאומי; מערכת חינוך הדוחה כפייה דתית, אך עוזרת לתלמידים להעמיק את היכרותם עם המורשת היהודית; ורשות מבצעת אשר תפקידה כולל דאגה לטובת יהודים ואינטרסים יהודיים, לא רק בישראל אלא בעולם כולו. מדינה כזאת תחשוף את השקר שבמסע הדמגוגיה האוניברסליסטית המתנהל כעת, ותממש את חזון המדינה היהודית, שהעמיד הרצל לפני מאה שנה.

 
דניאל פוליסר הוא המנהל האקדמי של מרכז שלם בירושלים ועורך בכיר בתכלת.
 
 






להציל את הקופסה הכחולה

יואל גולובנסקי, אריאל גלבוע

מערכת המשפט הישראלית כבר אינה מאמינה בהתיישבות יהודית

מופע הקסמים של הקפיטל

אייל דותן

'בודריאר וסימולקרת הכסף' מאת אושי קראוס

ספר איוב כמדריך להארה

איתן דור־שב

פרשנות חדשה לחיבור החידתי ביותר במקרא

התיאולוגיה הציונית של אליעזר ברקוביץ

דוד חזוני

על חשיבותה של המדינה במסורת היהודית

קיסר או קאטו

אסף שגיב


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017