הדפסה
גרסת PDFמניין צמח מצב הדברים הזה?
המשבר בגוף הפוליטי הישראלי יונק משני מקורות שונים למדי, אשר בהשתלבם יחד יוצרים השפעה מרחיקת לכת במיוחד. הגורם הראשון הוא מקומי מאוד - מפח הנפש שהנחילו לציבור דווקא שני המנהיגים הפופולריים ביותר שהכירה ישראל בעשרים השנים האחרונות, מפח נפש שהוליד תחושה של ציניות עמוקה כלפי הפוליטיקה.
המקרה הראשון היה זה של מנחם בגין בשנת 1979, בהסכמי קמפ-דייוויד. לא עצם ההסכם, ואפילו לא היקף הנסיגה, הם הנקודה החשובה לעניין זה, אלא העובדה שהמהפך המוחלט בהשקפה ובמדיניות של בגין נעשה כבדרך אגב, ללא השלכות פוליטיות של ממש. האיש שהיה מזוהה יותר מכל עם השקפת ה"אף שעל", ונבחר על בסיס השקפה זו לראשות הממשלה, מסר בבוקר בהיר אחד, בלי להניד עפעף וכאילו דבר לא קרה, את כל סיני למצרים, בלי שהותיר לישראל "אף שעל". היה זה רעם ביום בהיר ולא התפתחות הדרגתית, התייסרות ארוכה, או ניסיון להעמיד את השינוי בהשקפה למבחן הבוחרים. בגין לא ביקש להתפטר, והציבור לא ביקש זאת ממנו. המלך עצמו הכריז על בגדיו החדשים, ולאחר רגע קצר של תדהמה, רוב רובה של מפלגתו ה"אידיאולוגית" של בגין קיבל את המצב כעובדה מוגמרת. הכוחות שמחו נגד ההתפרקות המוחלטת מהשקפת עולם ארוכת שנים היו שוליים בהשפעתם ובמספרם, ויתר הישראלים הפנימו את השיעור שלימד אותם האיש הפוליטי שהיה גם בעיני יריביו סמל של אידיאולוגיה ועקביות: אפשר להשליך ביום אחד את כל העיקרים והעקרונות, ולהמשיך הלאה כאילו לא קרה דבר.
כארבע-עשרה שנים מאוחר יותר חזר יצחק רבין, פחות או יותר, על אותו מהלך. האיש שזוהה עם היד הקשה כלפי הטרור ועם הסירוב העקבי להכיר באש"ף - האיש שבשם כל אלה התמודד בבחירות וזכה באמון הבוחר - השליך ביום אחד את כל הדברים האלה, כלאחר יד, לפח האשפה. גם כאן לא היה מהלך פומבי של הדרגתיות, הבוחרים לא נתבקשו להביע את דעתם על המהפך המוחלט במדיניות הממשלה, וכמו בגין גם רבין לא ראה צורך להתפטר מתפקידו.
אין השאלה כאן אם הסכמי קמפ-דייוויד ואוסלו היו מהלכים נבונים וצודקים אם לאו, אלא באיזה אופן משפיעים שינויי כיוון אדירים ופתאומיים כאלה על אמונו של הציבור בפוליטיקה. לאחר שמנהיגים אהובים כמו בגין ורבין מעלו באמון הפוליטי של הציבור שבטח בהם, כיצד אפשר להאמין ברעיון פוליטי כלשהו? כיצד יוכל האזרח לתלות את תקוותיו לעתיד טוב יותר בדברי מנהיגיו? איש אינו אוהב להרגיש טיפש ומרומה, וגם הציבור בישראל כך. לאחר שהוטעו פעמיים, רבים מאזרחי המדינה אינם ממהרים להסתכן שוב.
הגורם השני למשבר הפוליטיקה הישראלית קשור לטענה אפנתית הנשמעת כיום בחוגים מסוימים במערב הדמוקרטי, ולפיה באה לעולם תקופה פוליטית חדשה ושונה בתכלית, שבה אין עוד משמעות למונחים כמו ימין ושמאל, והיא מבשרת את סופו של עידן האידיאולוגיות - טענה שממנה שואבות את השראתן אמרות כמו אלה של פוגל ולחיאני. הטוענים כך גורסים גישה פוליטית חדשה, המכונה לעתים "דרך שלישית" או "מרכז חדש", גישה משוחררת ממחויבות להשקפות הימין או השמאל, הנוטלת מזו ומזו כאוות נפשה. דוגמה לכך ניתן למצוא, למשל, בדבריו של אֶרוֶה דה-שָרֶט, ממנהיגי האופוזיציה של המרכז-ימין בצרפת, שאמר כי הפוליטיקה "כבר איננה שאלה של השמאל מול הימין אלא שאלה של נבחרת אחת בשלטון ואחרת המתכוננת להחליפה". ברוח דומה נבחר לא מכבר גרהרד שרודר הסוציאל-דמוקרט לקנצלר גרמניה, בחסות סיסמת הבחירות "המרכז החדש". בארצות-הברית, המושל הדמוקרטי החדש של קליפורניה, גריי דייוויס, הוא אחת הרכישות החדשות של חסידי "הדרך השלישית", ומאחר שאין כבר אידיאולוגיות, אין פלא אם תכניתו הפוליטית המעמיקה היא להיות מושל "קשוח דעת ורחב לב". דה-שרט, שרודר וגריי מצטרפים למגמה שנושאי דגלה הם טוני בלייר וביל קלינטון, המבטלת בעצם את חשיבותה של השקפת עולם סדורה, לטובת "דרך שלישית" פוסט-אידיאולוגית.
אך רעיון "קץ עידן האידיאולוגיה" אינו חדש כלל ועיקר. זהו רעיון העולה אחת לכמה עשורים, כשהמערכת הפוליטית ספוגה בתחושה של עייפות רעיונית. בתקופה שמיד לאחר מלחמת העולם השנייה, למשל, גאתה במערב התחושה כי עתה, לאחר שהוכרעה המלחמה האידיאולוגית הגדולה, נחוץ ממשל שמעל לאידיאולוגיות. כך ידעו מדינות כמו צרפת ואיטליה ממשלות ששותפו בהן שמרנים עם אנשי שמאל ואפילו קומוניסטים; ובארצות-הברית נפוצה האמונה כי ממשל הוא בעיקרו של דבר טכנאי המטפל בתחזוקה השוטפת, ואין הוא זקוק לאידיאולוגיה של ממש, עד כדי כך שבשנת 1947 נבחר מושל קליפורניה ארל וורן לתפקידו מטעם המפלגה הדמוקרטית והמפלגה הרפובליקנית גם יחד. תחושה דומה קיננה בלב רבים גם בתחילת שנות השישים, עת ראו אור בארצות-הברית ובאירופה כמה ספרים - המפורסם שבהם היה ספרו של דניאל בל משנת 1960, קץ האידיאולוגיה - שזכו לפופולריות בזכות טענתם כי תם עידן האידיאולוגיות במערב. ואולם, רק שנים ספורות לאחר מכן טולטל המערב במאבקים אידיאולוגיים חריפים, וחלו בו שינויים חברתיים ותרבותיים מרחיקי לכת, תחילה בהשפעת אידיאולוגיות שמאליות בשנות השישים, ואחר כך בהשפעת התחייה השמרנית בשנות השמונים. גם עתה, לאחר שנפילת הקומוניזם האירופי לפני כעשור הותירה את השמאל חסר-אידיאולוגיה ואת הימין חסר-אויב, החלה נהירה צפויה כמעט למרכז חסר-העמדות.
השילוב בין הציניות הגואה מבפנים לבין הרוח הרעה הפוסט-אידיאולוגית מחוץ מערער את התודעה הפוליטית הישראלית. וכאמור, בלי פוליטיקה, במובנה האמיתי, אין דמוקרטיה. שכן, בדרך כלל, דמוקרטיה אינה מתה בקול נפץ גדול, אלא בקול יבבה דקה, בשחיקה זוחלת והדרגתית הממסמסת את תכניה ומותירה אותה כקליפה ריקה. כך, כל הניסיונות לחזק את הדמוקרטיה על ידי כלים כמו אקטיביזם שיפוטי, שלטון טכנוקרטי או פריימריז, לא רק שאינם משיגים את מטרתם אלא גם מזיקים עוד יותר לגוף הפוליטי, משום שהם מטשטשים את התובנה שכדי לחזק את הדמוקרטיה יש לחזק את נשמת אפה - האידיאולוגיה, ההשקפה לפיה יש ערכים ורעיונות וכללי פעולה מאחורי ניהול ענייני הכלל.
הנהייה אחר גביע קדוש של פיתרונות "מקצועיים", טכנוקרטיים, לסוגיות הציבוריות, והבנת המונח "מינהל תקין" כהתנגדות למינויים פוליטיים ולמדיניות הנבנית על השקפות אידיאולוגיות פרטיקולריות היא דרך ללא מוצא, משום שלאמיתו של דבר ישראל זקוקה ליותר פוליטיקה ויותר אידיאולוגיה - לא פחות - פוליטיקה אמיתית שאינה רק ביטוי לאינטרס אישי אלא גם שילוב בין רעיונות, אנשים ומעשים. שהרי כאשר דמוקרטיות נקלעות למשבר אמון, בדיוק אז עולים הגורמים הטוענים כי דרושה מנהיגות ביצועית, טכנוקרטית, מקצועית, שהיא "לא ימין ולא שמאל" - וקרוב לוודאי שהטוענים כך אינם יודעים כי זהו בדיוק שמו של ספר מפורסם על מקורות הפשיזם.
אם כן, מה שדרוש לישראל איננו מפלגות ומועמדים לראשות הממשלה המציעים את עצמם כערובה לשלטון תקין, אלא כאלה המציעים מדיניות ברורה המבוססת על השקפת עולם ברורה; כאלה המנסחים פיתרונות פוליטיים שנראים עקביים ובני-ביצוע (גם למי שאינו מסכים עימם), ומציגים תכניות פוליטיות ברורות להתמודדות עם נושאים כמו יחסי דת ומדינה, המצב בלבנון, חוקה, מחירי הדיור ועתיד ההתיישבות.
תהליך התיקון אינו פשוט ואינו מהיר, אך הוא חיוני. עשורים נדרשו לקלקל כל כך לעומק, ויידרשו עשורים כדי לתקן עד תום. אולם הצעד הראשון ואולי החשוב ביותר ייעשה כאשר תתחיל להתפשט בציבור הישראלי ההבנה, כי על הנזק הפוליטי שנעשה ניתן להתגבר רק באמצעות תיקון פוליטי.
אופיר העברי,
בשם העורכים
אופיר העברי,
בשם העורכים
