הדפסה
גרסת PDFתחושה של אי-נחת כללית שורה על מערכת הבחירות הנוכחית בישראל. המועמדים והמפלגות אינם מעוררים התלהבות אצל הבוחרים, והרבה נאמר כל העת על משבר מנהיגות. למעשה, המנהיגים עצמם מצביעים על המשבר בעיסוקם האובססיבי משהו בנושא זה באמירות ובסיסמאות, החל ב"מנהיג חזק" של ראש הממשלה בנימין נתניהו, דרך "מנהיגות אמינה" של יושב ראש מפלגת העבודה אהוד ברק, וכלה ב"מנהיגות אחרת" של יושב ראש מפלגת המרכז יצחק מרדכי. כדברי המשורר, הגברת מוחה יותר מדי.
הבעיה אינה עניין של "מנהיגות", אלא של משבר עמוק ויסודי בהרבה, המכרסם כבר שנים בגוף הפוליטי הישראלי, ועתה אנו עדים לתוצאותיו החמורות. ההגדרה הנאותה ביותר למצב הדברים היא משבר אמון עמוק ביחסם של הישראלים כלפי המערכת הפוליטית. אין מדובר רק בתחושת מיאוס ביחס לפוליטיקאים או למאבק הפוליטי, אלא בהסתייגות הולכת וגוברת מכל עניין פוליטי במובנו האמיתי: העיסוק בניהול ענייני הקהילה, תוך שילוב של רעיונות, מעשים ואנשים.
השחיקה בהערכה שהציבור רוחש לפוליטיקה ניכרת בשורה ארוכה של תופעות: ההכשר שנותנת דעת הקהל למאמציו של בית המשפט העליון לנסח בפועל חוקים "לא פוליטיים" למדינה ואפילו חוקה, מבלי להבין שאלו הם תפקידיה היסודיים ביותר של המערכת הפוליטית; קריאותיהם של אישי ציבור "להוציא את הפוליטיקה" מתחומים הולכים ורבים, כמו החינוך, השלטון המקומי, המדיניות הכלכלית או שירות המדינה, באמצעות מסירת הכרעות פוליטיות לידי ועדות ומכרזים, ואיסור מתרחב על מינויים פוליטיים; והצהרות בזכות הפיכתם של תפקידים פוליטיים בהגדרה, כגון ראשות ערים, לאַ-פוליטיים. דוגמה אופיינית היא דבריו של דודו טופז - שנאמרו ברצינות גמורה - אשר הופיעו במודעת תמיכה במועמדותו של דן דרין לראשות עיריית תל אביב, בנובמבר 1998: "התלבטתי עבור איזה מועמד להצביע לראשות העיר שלי. היה לי ברור שדעות פוליטיות זה לא העניין. אין כל קשר בין דעותיו הפוליטיות של האיש לבין יכולתו לנהל עיר". הדברים הגיעו לידי כך שעצם המונח "פוליטי" הפך כינוי גנאי ממש המשמש לניגוח יריבים, ומושמע כמעט יום-יום בתקשורת, כמו למשל בתגובתה של לשכת אהוד ברק לידיעה על פרישתו של חבר הכנסת חגי מרום ממפלגת העבודה בינואר האחרון, תגובה ששללה את המעשה במילים "פרישה פוליטית".
כתוצאה ממצב עניינים זה התפשט של סגנון פוליטי חדש בחיי הציבור, סגנון שבו חוסר עמדות נחשב נכס. בעקבות זאת, ערפול עמדות וציניות בלתי מוסתרת היו לנוהג שהציבור הישראלי אינו מציין לגנאי, וגם אלה המתמודדים על התפקידים הרמים ביותר במדינה אינם נדרשים אפילו להעמיד פנים כאילו יש להם משהו למכור מלבד את עצמם. במצב כזה נראה טבעי שיצחק מרדכי יתלבט ללא בושה בין הישארות בליכוד ובין הצטרפות לאחת משתי מפלגות אחרות, המרכז או העבודה. במצב כזה אפשר שמתן וילנאי, שגם הוא התלבט בין שלוש מפלגות, לפחות, והחליט בסופו של דבר להצטרף לעבודה, יגיב על החשד כי יש לו השקפת עולם (הנוטה ימינה) בהכחשה נמרצת - לא רק לגבי הנטייה המסוימת של השקפת עולמו, אלא במשתמע לגבי עצם קיומה של השקפת עולם. ובזכות הדרך הזאת נבחר וילנאי לאחד המקומות הראשונים ברשימת העבודה לכנסת. גם פוליטיקאים בכירים ומנוסים יותר מודים כי הם מקבלים החלטות לא עוד על פי השקפותיהם אלא על פי סקרים. משה ארנס הצהיר כי הוא מתמודד על ראשות הליכוד לא בשל אי-הסכמה אידיאולוגית עם נתניהו, אלא מפני שסקרים מראים כי סיכוייו לנצח בבחירות גדולים יותר. את המגמה הזאת ממחישים יותר מכל ארבעת ראשי מפלגת המרכז, כל אחד מהם מועמד ראוי, בעיני עצמו, לראשות הממשלה, שדיוניהם בשאלת בחירת המועמד שלהם לראשות הממשלה לא עסקו בהשקפות ואפילו לא בכישורים, אלא בסיכוייו של כל אחד לנצח בבחירות, על פי סקרי פופולריות.
הסגנון החדש מגיע לשיאו כאשר אישי הציבור מן הזן החדש מנסים לנסח את מה שהם מכנים "מצע" או "מדיניות". דוגמה לכך היא מסיבת עיתונאים שכינס אחד מן המועמדים לראשות הממשלה ב-25 בינואר, כדי לפרוש בפני הנוכחים את "השקפותיו" ו"תכניותיו": הוא הבטיח "השקעה בחינוך", הוא קבע כי "השלום הוא מטרה אסטרטגית", הוא הטעים שתהיה אצלו "עמידה על ביטחון ישראל", הוא הבהיר כי תהיה התגייסות ל"הקטנת פערים חברתיים" וגם לא שכח לציין כי ייעשה מאמץ ל"קידום מעמד האישה".
מי היה המועמד: נתניהו, ברק או מרדכי?
האמת היא שאין זה חשוב כלל, מפני שברי כי אלה הם דברים שכל מועמד מכל מפלגה יכול היה לאמץ. האם יש מועמד חרדי, קומוניסט או איש איכות הסביבה שאינו תומך, לפי דרכו, ב"עמידה על ביטחון ישראל" או ב"קידום מעמד האישה"?
הבעיה בכל ההצהרות הללו היא, כמובן, שהן אמירות מופשטות, שאינן אומרות דבר על האופן שבו יושגו היעדים, על המחיר שנצטרך לשלם כדי להשיג יעד זה או אחר, ומעל לכל אין בהן אף מילה על סולם עדיפויות ועל סדר קדימויות, כלומר על המציאות שכולנו מכירים, שבה דבר אחד בא תמיד על חשבון דבר אחר. יש כמובן אי אלה אנשי ציבור וקבוצות פוליטיות אשר אינם מאמצים את הסגנון החדש, כמו בני בגין ויוסי ביילין, אך המקרים הבודדים האלה הם בבחינת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל - רוב רובם של המפלגות ושל המועמדים לראשות הממשלה אימצו מכבר את הסגנון החדש, ונתניהו, ברק, מרדכי ומחנותיהם מציעים בעצם אותה נוסחת פלא להגשמת כל מאוויינו: לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
וזוהי הבעיה של הדמוקרטיה הישראלית: התחום הפוליטי הפך חף מרעיונות וממחויבות לעקביות במעשה; לא נותר ממנו אלא מצעד של אישים. אהרן פוגל, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר, תיאר את המצב הזה באופן ממצה כשהצהיר לא מכבר ש"בפוליטיקה כבר אין שמאל ואין ימין - יש רק אנשים". שלמה לחיאני, הרכש החדש של "ישראל אחת", אמר דברים זהים כמעט כשהתייחס לאפשרות הצטרפותו לרשימת העבודה: "אין היום כבר הבדל בין ימין, מרכז ושמאל. יש חשיבות רק לאישיות של המנהיג". אך זהו מצב מסוכן ביותר למשטר דמוקרטי, שכן התפישה האומרת "הכל אישי" היא הפילוסופיה של איש המאפיה דון קורליאונה בסדרת סרטי "הסנדק". אם אין רעיונות ואין מדיניות אלא רק אישיות, זו כבר אינה פוליטיקה. ובלי פוליטיקה אין דמוקרטיה.
