לעורכים,

מאמרו החשוב של תומר פרסיקו, "המשיח האבוד של חב"ד" (תכלת 36, קיץ התשס"ט/2009), עוסק בעיקרו בשאלה הבאה: האם ראה עצמו רבי מנחם מנדל שניאורסון (להלן רממ"ש) כמשיח? פרסיקו משיב על כך בחיוב באופן חד-משמעי. אין לי אלא להסכים עם דבריו, שכן כבר עסקתי בנושא זה בעבודת הדוקטור שלי וכן בספרי שראה אור לאחרונה בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן, שכלתנות בלבוש חסידי: דמותו של הרמב"ם בחסידות חב"ד.

אני מזדהה במיוחד עם קביעתו של פרסיקו כי רממ"ש "נקט מאמצים מיוחדים ומודעים להתאים את מפעליו ל'הוראות' משנה תורה, בהנחה שבאופן זה יממש את ייעודו ויוכיחו קבל עם ועולם; אפשר להתרשם שהקריטריונים של הרמב"ם סיפקו לו תכנית עבודה, שאחריה עקב בדקדקנות". בספרי טענתי כי רממ"ש ניסה לחקות את דמותו של המשיח כפי ששורטטה בידי הרמב"ם וכי מנהיגותו היא פרשנות פרגמטית למשיחיות המימונית.

עם זאת, התקשיתי להסכים עם כמה נקודות המופיעות במאמר, ולהלן אתייחס לשתיים מהן. אקדים ואומר כי אף שאינני חסיד חב"ד, אני מוקיר את התנועה ומכבדה. רממ"ש הוא בעיניי אחד המנהיגים הדגולים שקמו לעם היהודי ומענקי הרוח שלו.

נקודת המחלוקת הראשונה שלי עם פרסיקו כרוכה בתפיסתו הרואה בלהט המשיחי בכלל, ובזה החב"די בפרט, עניין מסוכן העלול להוביל לאסון. הרקע לחששותיו מובן: האפיזודות המשיחיות לאורך ההיסטוריה של עם ישראל הותירו טראומות קשות והפכו את האמונה המשיחית לתופעה המהלכת עלינו אימים. המושג "משיח" הפך למרתיע, ויותר משאנו מחכים לבואו, אנו מדחיקים את קיומו. בשיח הציבורי, כל המבקש לסמן אידיאולוגיה מסוימת כמוקצית מחמת מיאוס נדרש רק לכנותה "משיחית".

אלא שדחיקת האמונה המשיחית מחיי הרוח והחברה של העם היהודי בדורות האחרונים לא הותירה חלל ריק. עם ישראל המיר את המשיחיות המסורתית במשיחיות מסוג אחר. המשיחיות מסמלת את השאיפה לתיקון ולשלמות; משנתרוקנו תוכני האמונה המסורתיים, באו במקומם תכנים לאומיים והתפתחה משיחיות חילונית בדמותה של הציונות. בשלב מאוחר יותר, כשהלאומיות הפכה גם היא למילה גסה, החליפוה במשיחיות אוניברסלית בדמות תנועות השלום. הלהט המלווה את פעילותן של תנועות אלה מסוכן לא פחות מכל להט משיחי אחר; גם כאן, כדרכם של מאמינים, האידיאולוגיה חזקה מן המציאות.

אחת ממטרותיו המרכזיות של רממ"ש הייתה להחזיר לעם ישראל את האמונה במשיח כיסוד מרכזי בתודעה ובאורחות החיים, וללמדו כי כדאי לחכות ולצפות לימות המשיח. יתר על כן, הוא ביקש ללמד כי אפשר להתכונן לימות המשיח ולקדמם. המשיחיות של רממ"ש היא אקטיבית, אך איננה אקטיביזם מסוכן. מחד גיסא, אין בה אקטיביזם הקורא למלחמה לשחרור חבלי מולדת או לפיצוץ המסגדים על הר הבית; מאידך גיסא, אין בה גם אקטיביזם הקורא להקרבת היישוב היהודי בארץ ישראל על מזבח השלום. רממ"ש השתמש בסיסמה "משיח עכשיו", אך מילא אותה בתוכן רוחני ומוסרי. הוא סבר כי אנו חיים בתקופה שבה כל צעד קטן ליהדות ולאנושות הוא צעד גדול לגאולה. קריסת הקומוניזם הייתה בעיניו דוגמה חיה לכך שתהליכים אוניברסליים משמעותיים אינם חייבים להתרחש בדרך של קטסטרופה או של מלחמה.

האמונה ברממ"ש כמשיח סייעה לשכך את הפחד מפני המשיחיות. חכמתו, טוב לבו ופניו המאירים הילכו קסם על יהודים ועל גויים כאחד. וגם אם אמונתם של חסידי חב"ד במשיחיותו של רממ"ש לאחר הסתלקותו נראית הזויה - אינני מוצא בה יסוד מסוכן. שליחי רממ"ש ממשיכים באותה הפעילות שעסקו בה בימי חייו. יתר על כן, פעילותם חובקת עולם ורבים מסתייעים בהם.

נקודת המחלוקת השנייה שלי נוגעת לחששו של פרסיקו פן חסידות חב"ד הולכת ונעשית דומה לנצרות וסופה שתינתק מן היהדות. היסוד לאותו חשש הוא העובדה שרבים מחסידיו של הרבי ממשיכים, כאמור, להאמין במשיחיותו גם לאחר הסתלקותו. מתוך דאגה כנה לעתיד התנועה מציע פרסיקו לחסידי חב"ד להתפכח ולהכיר בכך שרממ"ש הסתלק מן העולם ועמו נסתלקה משיחיותו. דווקא לאור הבקיאות המרשימה שגילה פרסיקו לא רק בכתבי רממ"ש אלא גם ביחס המיוחד שבין האדמו"ר לחסידיו, תמהני כיצד הוא מצפה מאותם חסידים להתייחס לאמונת רבם הנערץ כאל אשליה. אם כנה דאגתו לעתיד תנועת חב"ד, עליו להפנות את הקריאה לאלה המקדשים מלחמה נגד התנועה ומשווים אותה לנצרות.

מי שמתנגד לתנועת חב"ד אינו עושה כן בגלל אמונתה המשיחית. ההשוואה לנצרות משמשת כלי ניגוח עבור אלה הרוחשים יחס עוין לתנועה מסיבות אחרות. ליהדות הרי חשבון ארוך ונוקב עם הנצרות. קל לחפש קווי דמיון בין המשיחיות החב"דית ובין הדת הנוצרית כדי להכתים באופן דמגוגי את הלגיטימיות של התנועה ולהטיל ספק ביהדותה.

ישעיהו ליבוביץ נמנה עם אלה שביקרו במילים קשות את יומרותיו המשיחיות של רממ"ש. למרות התהום הפעורה בין ליובאוויטש לליבוביץ, השניים היו שותפים לתפיסה כי היהדות מתגלמת בשמירת ההלכה וכי חוקי הגאולה הם חוקי התורה. מסיבה זו דחה אביעזר רביצקי את הדמיון לכאורה בין המשיחיות החב"דית ובין השבתאות. בספרו הקץ המגולה ומדינת היהודים (1993), שואל רביצקי אם יש לראות בתסיסה המשיחית החב"דית ביטוי לחזרה בזעיר אנפין על הסערה המשיחית השבתאית. הוא עונה על כך בשלילה ועומד על ההיבטים העקרוניים המבדילים בין שתי התופעות. לדבריו, המשיחיות החב"דית אינה פורצת את גדרי התורה וההלכה, והתהליך המשיחי כפוף כולו להנחיות ההלכתיות שהציג הרמב"ם בספרו משנה תורה. נוסף על כך, התעוררות משיחית זו גם אינה מלווה במה שהגדיר רביצקי כשינוי משמעותי של סדרי החיים הארציים, הפוליטיים והכלכליים. חסידי חב"ד מבחינים בבירור בין התודעה המיסטית והלהט המשיחי המאפיינים אותם ובין הריאליזם הפרגמטי והפיכחון הפוליטי המנחים אותם בחיי היומיום.

האם לאחר הסתלקותו של רממ"ש סבורים עדיין חסידי חב"ד כי התהליך המשיחי כפוף לאמות המידה ולהנחיות ההלכתיות שקבע הרמב"ם במשנה תורה? לכאורה, התשובה שלילית, שהרי הרמב"ם פסק אפילו בנוגע למי שכבר נמצא במעמד של "בחזקת משיח" כי "אם לא הצליח עד כה, או נהרג בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים הכשרים שמתו" (משנה תורה, הלכות מלכים יא, ד).

אולם קריאה קפדנית מוכיחה כי רבני הזרם המשיחי בחב"ד אינם מפנים עורף לרמב"ם, אלא מפרשים אותו בדוחק; לטענתם, כאשר הוא קובע כי המועמד למשיחיות "לא הצליח עד כה" הכוונה היא שפעולותיו לקירוב עם ישראל לתורה נכשלו או נפסקו, וכאשר משתמש הרמב"ם במילה "נהרג" כוונתו היא למוות במלחמה. כיוון שפעולותיו של רממ"ש לקירוב עם ישראל לתורה נמשכות באמצעות שליחיו, ומאחר שהוא לא נהרג במלחמה, אין בדברי הרמב"ם כדי להפריך את משיחיותו של רממ"ש ואת הופעתו בעתיד כגואל. פרשנות זו, דחוקה ככל שתהיה, מלמדת על כך שרבני התנועה רואים עצמם מחויבים להלכה. עולמם של התלמוד ושל הספרות היהודית בכלל מורגל בפירושים מאולצים שנועדו להגן על עמדה הלכתית או פילוסופית כזו או אחרת, ובתנאי שהמפרש רואה עצמו מחויב לטקסט. אפשר להצביע בקלות על פירושים דחוקים רבים של הרמב"ם עצמו לפסוקי תנ"ך ולמאמרי חז"ל.

אכן, בשולי חסידות חב"ד ישנן תופעות שאסור להשלים עמן ושיש לדחותן בשאט נפש. שמעתי על כמה חסידים שהמירו את הקריאה "יחי אדוננו מורנו ורבנו" בהצהרה "יחי אדוננו מורנו ובוראנו". הכרזה כזו פוגעת באשיות המונותיאיזם וסותרת את עיקרי האמונה היהודית ויש להוקיעה בתוקף. גם בימי ראשית החסידות, במאה השמונה-עשרה, נודעו תופעות חריגות, שהיו בין המניעים להתנגדות רחבת ההיקף לתנועה החסידית ולחרם שיזם הגאון מווילנה. ההתנגדות יצרה גם כוח מאזן שריסן את התפשטותן של תופעות אלה. אפשר שגם בהתנגדות שקמה כיום למשיחיות החב"דית טמון כוח מאזן, שעתיד לרסן את גורמי השוליים שאינם מקובלים אפילו על הממסד החב"די ועל רבני התנועה.

יעקב גוטליב
אוניברסיטת בר-אילן

 

לעורכים,

מאמרו המעניין והקולח של תומר פרסיקו מציע ניסיון ראשוני לעמוד על תודעתו העצמית המשיחית של רבי מנחם מנדל שניאורסון (להלן רממ"ש). בהסתמכו על מחקרו של אלון דהן טוען פרסיקו ומוכיח כי לא רק חסידיו של רממ"ש האמינו כי הוא המשיח, אלא שאף הוא עצמו סבר כך. אולם לנוכח טענה זו יש לשאול בתוקף: אילו אכן סבר רממ"ש שהוא המשיח, מדוע לא הצהיר על כך גלויות קבל עם ועדה וקרא - "אני המשיח!"? מדוע לא חתם במכתביו כמלך המשיח, ומדוע לא הזדהה כך מפורשות בפני חוגים יהודיים נוספים מחוץ למעגל החב"די? מדוע לא קרא להחלת "הלכות משיח"? מדוע לא החל בפעילות פוליטית, צבאית ורוחנית בקנה מידה גלוי יותר ורחב יותר, כפי שעשה למשל שבתאי צבי? ויותר מכל - מדוע לא עלה רממ"ש יחד עם תלמידיו לארץ ישראל?

להלן אציג שתי הסתייגויות העשויות להעמיד את טענתו של פרסיקו בפרופורציות הראויות, ולהראות שרממ"ש אמנם האמין שהרבי של חב"ד הוא המשיח - אך בכך לא כיוון דווקא לעצמו.

במסגרת ההסתייגות הראשונה, אני מקבל את עמדתו של פרסיקו כי רממ"ש אכן ראה עצמו כמשיח, אולם אני סבור שלא הכריז על עצמו ככזה כיוון שהבין כי אין המשיח יכול להעיד על עצמו. בשפה ההלכתית מכונה הדבר "חזקת משיח" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים יא, ד). על פי המסורת, בכל דור יש אדם שהוא "בחזקת משיח"; זו גם הסיבה לכך שרבנים חשובים מחוץ למעגל החב"די לא חששו לחתום על הצהרה הקובעת כי רממ"ש הוא "בחזקת משיח". פירושו של דבר שרממ"ש האמין כי הוא אכן מועמד לתפקיד המשיח, אך גילויו תלוי בגורמים נוספים שאינם תלויים בו בלבד, כגון מוכנותו של העולם. באותה דרך אפשר לפרש גם את הזדהותו הפסיבית והאקטיבית עם רעיון משיחיותו, לצד מורת הרוח והתסכול הרב שהצטברו בו, כפי שעולה מאותה שיחה מפורסמת מכ"ח בניסן תשנ"א, שהזכיר פרסיקו במאמרו. רממ"ש הבין, ככל הנראה, שימיו קרבים לקִצם וכי ניסיונותיו לעודד "אתערותא דלתתא" הגיעו למיצוי; משום מה ה"אתערותא דלעילא" מתעכבת והבשורה מן הקב"ה על משיחיותו מבוששת לבוא. ייתכן שרממ"ש האמין שהוא אכן המשיח בפוטנציה (חרף ההסתייגות המשמעותית הנוספת שאציג מיד), אולם בשלהי חייו הכיר בכך שגדלים סיכוייו להיחשב ל"משיח בר נפלי" על פי הגדרת הרעיא מהימנא (זוהר, כי תצא, רעט ע"א).

ההסתייגות השנייה היא שכדי להבין את תודעתו העצמית המשיחית של רממ"ש יש לעמוד תחילה על טיב יחסיו עם חמיו ורבו, האדמו"ר הריי"צ. אינני מקבל את טענתו של פרסיקו שכאשר דיבר רממ"ש על התגלותו ועל משיחיותו של הריי"צ, התכוון לעצמו. ההפך הוא הנכון: כאשר רמז על משיחיותו שלו, התכוון פשוטו כמשמעו למשיחיותו של הריי"צ. העובדות מדברות בעד עצמן: רממ"ש מעולם לא דיבר על עצמו כעל משיח, ואילו על הריי"צ טען לא פעם כי הוא המשיח וכינה אותו "נשיא דורנו". כבר בראשית נשיאותו הצהיר רממ"ש כי הריי"צ הוא "עצמות ומהות [האל] הניתן בגוף" (לקוטי שיחות, ב, עמ' 444, 510-511), וכי מותו לא היה אלא הסתלקות זמנית: "אבל האמת שהרבי מעורר רחמים עלינו והוא באמת מנהיג את אנ"ש [=אנשי שלומנו] בפרט ואת העולם בדיוק כמו עד עכשיו ואף ביתר תוקף עוז. וכמו שעד עכשיו היה מונח אצל כולם שהוא יוליכנו לגאולה השלמה כך צריך לחשוב גם הלאה" (כפר חב"ד, כ"ה בשבט תשמ"א).

מסכת היחסים בין השניים הייתה מיוחדת במינה. כמעט מדי יום נהג רממ"ש להתבודד בציון אוהלו של הריי"צ ולשטוח בפניו את הפניות ואת הבקשות השונות שקיבל מהחסידים ומהמבקרים הרבים. את כל כוחותיו ראה כיונק מחמיו ורבו, היות שנשמתו של האדמו"ר הקודם שוכנת בנפשו: "כך גם על הרבי [הריי"צ] - איני אומר 'נשמתו עדן' אלא 'נשמתו בי'" (התוועדויות, תשי"א, חלק א, כרך ב, עמ' 326). רממ"ש היה קשור אפוא עמוקות לריי"צ וראה עצמו כממשיכו וכפועל מטעמו. הדבר מסביר כמה מהתנהגויותיו של רממ"ש. במקום אחר הצבעתי על ההשראה ששאב רממ"ש מהריי"צ בפעילותו למען נשים. יתר על כן, במבט ראשוני יש טעם בסברה כי כל תפיסת הנשיות של רממ"ש עוגנה בהערצתו לאשתו, חיה מושקא, בתו של הריי"צ, שהייתה החוט המחבר בין השניים ונהפכה בזכות בעלה לאייקון רוחני בקרב חסידי חב"ד.

רממ"ש סבר אפוא שהמשיח הוא הריי"צ, השוכן כעת בגופו שלו והוא זה שעתיד להתגלות: "ובימינו אלו מכיוון שנשיא דורנו כ"ק מו"ח [=כבוד קדושת מורי וחמי] אדמו"ר [הריי"צ] נמצא ב'עולם האמת' זקוק הוא שגם בעולם דלמטה יהיו לו 'רגליים' ו'ידיים' וכל שאר האברים שיעסקו בהפצת תורתו עד למעשה בפועל וכדי שכל זה יהי' בהצלחה צריך הדבר להיעשות באופן מאורגן ולכן ישנו אחד אשר 'עבד לעם הזה נתתיך' שתפקידו לארגן פעולות אלו, ומכיוון שכן הרי לא נוגע מי הוא כו' מה שנוגע הוא התפקיד דהמשך פעולתו ועבודתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו!" (תורת מנחם, תשמ"ה, חלק ג, עמ' 1695). אם כן, רממ"ש היה כה מחובר לרבו האהוב עד שחש כי התמזג עמו לחלוטין: "זהו אותו הרבי, עם אותן ההנהגות, אלא שהתלבש בלבושים אחרים - לבושים מאירים יותר… ואם כך, מה אכפת לכם, העיקר שזה אותו הרבי" (התוועדויות, תשי"ג, חלק א, כרך ז, עמ' 264).

יוצא אפוא כי הריי"צ הוא נשמת המשיח ורממ"ש הוא גוף משכנו. אין לזלזל בתפקידו המשיחי של רממ"ש כתבנית הגוף של המשיח הרוחני; הדבר נעוץ באידיאל החב"די שלעתיד לבוא ייזון הגוף מן הנשמה. זו הסיבה לכך שרממ"ש עודד את העיסוק האובססיבי של חסידי חב"ד בתמונתו, וכך אפשר להסביר גם את קלטת הווידיאו, המוזכרת במאמרו של פרסיקו, שבה נראה רממ"ש כשהוא שר: "לראות עֻזי וכבודי" (שלי, רממ"ש) ולא "לראות עֻזך וכבודך" (של הקב"ה).

בקצרה אומר שכדי להעמיק ב"הבנת הרעיון המשיחי בישראל", בלשונו של גרשם שלום, יש לעמוד על תופעת הרב והתלמיד ועל המרקם האינטימי שנוצר ביניהם. על רקע זה יש להתבונן בדמויות משיחיות שונות שהופיעו על בימת ההיסטוריה היהודית. בשיחה שנערכה בח' באדר תשמ"א הקביל עצמו רממ"ש ל"יהושע", תלמידו של "משה", הלוא הוא הריי"צ. רממ"ש טען באותה שיחה שרק למראית עין נדמה כי יהושע פועל לבדו מרגע הסתלקותו של משה, אך למעשה הוא פועל לאור נוכחות רבו באמצעות ההוראות שהעביר לו טרם הסתלקותו. התלמיד אינו אלא מוציא לפועל של "המשה שבדור", המזוהה עם המשיח. זיהוי זה של משה כמשיח, ושל תלמידו כמוציא לפועל של משיחיותו, מצוי כבר בכתבי האר"י. כפי שטען יהודה ליבס, זיהוי זה עומד ביסוד חוויותיהם ותודעתם המשיחית של האר"י ותלמידיו, ובייחוד של רבי חיים ויטאל.

סיכומו של דבר, רממ"ש ראה עצמו כהמשכו בצורת בשר ודם של הריי"צ, המשיח העתיד להתגלות. במובן זה, רממ"ש הוא מימוש התפיסה האקוסמיסטית החב"דית והוא תמצית ה"דירה" - אותה דירה שהתאווה הקב"ה לעשות בתחתונים. לצערי, פרסיקו חשף במאמרו את זהותו הפיזיולוגית של המשיח החב"די אך לא עמד על זהותו הנפשית האמיתית.

אלדד וייל
המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

תומר פרסיקו משיב:

אלדד וייל תוקף בתגובתו המחכימה כמה נקודות שהתייחסתי אליהן רק בקצרה במאמרי, והוא מוסיף דברים ראויים לציון. הנקודה החשובה ביותר היא השאלה מדוע רממ"ש לא הכריז במפורש שהוא המשיח. בעניין זה כתבתי בקצרה שאף כי הרבי בוודאי ראה עצמו "בחזקת משיח", הוא המתין כפי הנראה לסימן כלשהו כדי להכריז על כך בגלוי, אלא שהאות מיאן להגיע. וייל מדגיש בהסברו שאין המשיח יכול להעיד על עצמו, וכן שיש לקשור את העניין לשאלת תודעתו העצמית של הרבי ביחס לחמיו וקודמו, הריי"צ. כאן מעלה וייל סברה מעניינת ביותר, שלפיה הרבי גרס למעשה שהריי"צ הוא-הוא המשיח העתיד להתגלות, וכי גופו שלו, של רממ"ש, הוא מעין "דירה בתחתונים" לנשמתו של רבו. וייל אף מביא תימוכין לדבריו, ואין לי אלא לקבל בשמחה את האפשרות הפרשנית הזו. כזכור, הצעתי במאמרי שבפעמים הרבות שבהן דיבר רממ"ש על חמיו כעל המשיח הוא פשוט התכוון לעצמו, כלומר שנעשה כאן שימוש במעין צופן בינו ובין חסידיו. למדתי זאת לא רק משיחה עם חסידים ששהו במחיצת הרבי בסוף ימיו, אלא גם מפירוש דבריו של רממ"ש עצמו. עם זאת, הצעתו של וייל לא רק אפשרית, אלא אף מתוחכמת ויפה יותר משלי. אכן, דרוש מחקר נוסף כדי להבין לעומקה את מערכת היחסים התיאולוגית בין שני האדמו"רים הגדולים הללו.

בתגובתו המעניינת מעלה יעקב גוטליב את שאלת היחס הראוי כלפי התופעה המשיחית בכלל וכלפי ביטוייה בחב"ד של ימינו בפרט. גוטליב מצביע על כך שכאשר האמונה בביאתו הקרובה של המשיח נדחקת מן השיח הציבורי, החלל שנותר מתמלא במשיחיות מסוג אחר - לאומית או אידיאולוגית. לדברי גוטליב, רממ"ש ניסה להחזיר את העם היהודי אל האמונה במשיח, ובכך לשוב אל משיחיות שאינה מסוכנת, משום שאין בה אקטיביזם מימין או משמאל.

אני בהחלט מסכים עם גוטליב שקץ האמונה במשיח אינו מבשר את קץ המשיחיות. ואמנם, גם כיום קיימת משיחיות חילונית, הן בימין והן בשמאל. אולם אני חולק על טענתו שהמשיחיות שקידם רממ"ש אינה מסוכנת. אמת, חסידי חב"ד לא רק שאינם אלימים, הם אף ידועים בתרומתם החיובית לציבור היהודי בארץ ובעולם. עם זאת, תורתו של הרבי בהחלט ניתנת לפרשנות פוליטית, כפי שעולה, למשל, מתגובתו המרתקת של אריה מורגנשטרן למאמרי (ראה תכלת 38, חורף התש"ע/2010). ממילא, סכנה נמדדת לא רק בנזק לגוף אלא גם בפגיעה בנפש. עם כל אהדתי לחסידי חב"ד ולכוונותיהם הטובות, הם שבויים כיום באשליה ואבודים בפרויקט משיחי חסר תוחלת. הסכנה איננה שישתמשו בכוח כדי להגשים את חזונם המשיחי (שהרי במקרה הזה, כוח פשוט לא יעזור), אלא שבניגוד מוחלט לאתוס המרכזי של היהדות לדורותיה הם עלולים להעתיק את מרכז הכובד של החיים מן העולם הזה ומן הזמן הזה (תוך מבט דו-כיווני אל העבר ואל העתיד) אל עולם דמיוני שבו המשיח כבר הגיע, אנו יודעים את שמו (ואת שם חסידיו), וכל כתבי היהדות מתגמדים אל מול תורותיו.

הסכנה שמפניה אני מתריע נשקפת לא רק לנפשותיהם של החסידים, אלא גם לרעיון המשיחי עצמו. אם גוטליב כותב ש"אחת ממטרותיו המרכזיות של רממ"ש הייתה להחזיר לעם ישראל את האמונה במשיח כיסוד מרכזי בתודעה ובאורחות החיים", הרי הוא אמור להבין כי המופע המשיחי שמעלה חב"ד, חיזיון שהציבור הרחב רואה אותו כפולחן אישיות מופרך וצעקני, רק מרחיק את רובו של עם ישראל מן האמונה במשיח כיסוד מרכזי בתודעה ובאורחות החיים.

כאן ראוי לציין את ספרו החשוב של אליוט וולפסון על הרבי, סוד גלוי (Open Secret), שראה אור לאחר שפורסם מאמרי. וולפסון מציע בספרו תזה מרחיקת לכת, שלפיה תורתו של הרבי לא עודדה ציפייה משיחית כהמתנה לאדם מסוים, אלא כמצב תודעתי גאולתי. בין הרהוריו האקדמיים מציין וולפסון, כבדרך אגב, שמרבית היהודים איבדו כיום את היכולת לצפות למשיח כאדם (אולי משום שרעיון זה, כך אוסיף אני, נראה להם מעט פרימיטיבי). הבעיה, טוען וולפסון, היא שבכך הם גם איבדו אמון בכל צורה של גאולה - אפילו כזו המתרחשת בפנימיות האדם (כפי שאפשר למצוא בתורותיהם של מיסטיקנים יהודים, מאברהם אבולעפיה ועד הבעש"ט). הסכנה באובססיה המשיחית של חב"ד, אם כן, טמונה בהתרחקותם - על כנפי הציפייה ל"התגלותו" של הרבי - מן האפשרות של גאולה דתית אותנטית, שייתכן שאף הרבי כיוון אליה.

נקודה נוספת שמעלה גוטליב היא השאלה בדבר המשך דרכם של חסידי חב"ד כחלק מובן מאליו של יהדות זמננו. זו שאלה חשובה, אבל בהיותה קשורה לעתיד אין היא ניתנת להכרעה. אני מקבל בהחלט את דבריו של גוטליב על מחויבותם השלמה של חסידי חב"ד להלכה, ואף הדגשתי זאת במאמרי, ואינני מערער על כך שיש הבדל עצום בין רממ"ש לשבתאי צבי. עם זאת, בל נשכח שאנו ניצבים רק בתחילתה של התופעה. לנצרות נדרשו יותר ממאתיים שנים כדי להתנתק לחלוטין מן היהדות, וידוע לכל כי בראשיתה נחשבה לזרם יהודי נוסף, וכי רבים מחסידיו של ישו שמרו מצוות באדיקות. אני מקווה, כמובן, שזוהי השוואה נטולת בסיס, אולם חוששני שלא כך המצב. ימים יגידו אם הציר שעליו נעה חב"ד מקביל לצירים של שאר צורות היהדות בזמננו, או סוטה במקצת - סטייה שכעת אולי אינה מורגשת, אבל עלולה להוביל את התנועה ברבות השנים להתרחק עוד ועוד מרוב מניינה ובניינה של היהדות. נקווה שלא כך יהיה.