לעורכים,

אסף שגיב מסכם את מאמרו המלומד על השמאל הרדיקלי בישראל במשפט המעיד על כך שלמעשה, למרות המחשבה הרבה שהקדיש לנושא והניתוח המעניין שהוא מציע לטקסטים פרי עטם של אנשי מחנה זה, הוא לא הבין דבר. "אם דבר מה אינו כשורה בהתנהלותה של החברה הישראלית, כי אז יש לעמול על תיקונו", כותב שגיב. במשפט זה מובלעת ההנחה שעיקר הביקורת של השמאל הרדיקלי מכוונת כלפי החברה הישראלית - צביר בני אדם מורכב ומגוון מאין כמותו, המשולל כל כוח מעשי להתנהל בצורה אחידה כזו או אחרת. אולם למעשה, הביקורת השמאלית האמיתית מכוונת בראש ובראשונה כלפי מוסדות המדינה ובעלי האינטרסים המכתיבים את שימור המצב הקיים. אין זו טעות מקרית. הזיהוי הפטישיסטי של החברה עם המדינה רווח מאוד בארצנו, וגורם לכך שכל ביקורת עניינית, מבית או מחוץ, על התנהלות המדינה וזרועותיה מתפרשת כאיום אישי ממש על כל פרט בחברה, ולכן היא מתויגת מיד כמופרכת, בלתי לגיטימית ולעתים אף אנטישמית. על כך כתב ישעיהו ליבוביץ כבר בשנת 1984, במאמרו "דרך הלאומניות אל החייתיות", שפורסם בעיתון הארץ: "אם הלאומיות - בצורה של ממלכתיות - מעלה את המדינה לרמת תכלית, שחובת האדם כלפיה היא מוחלטת, כאן הכל - ובכלל זה כל מעשי האדם - נידון ונערך מבחינת התאמתו לצרכים ולאינטרסים, האמיתיים או המדומים, של המדינה, שהיא נעשית התגלמותו של העם, ורמתו וגדולתו של העם נתפסות כפונקציות של עוצמת המדינה, ועוצמה זו נמדדת בממדים של ריבונותה ושליטתה במרחב".

אם כן, השמאל הרדיקלי - שאף שאני נמנה עם שורותיו לא אתיימר לייצג את כולו - מפנה את עיקר ביקורתו כלפי המדינה וכמה גורמים נוספים. ומהי אותה ביקורת? שגיב מתייחס ל"דבר מה [ש]אינו כשורה בהתנהלות". ובכן, כאשר במשך כל שנות קיומה מחילה מדינה המתיימרת להיות דמוקרטית משטר צבאי על בסיס אתני-דתי על מאות אלפי אזרחים - אם לא על מיליונים; כאשר במשך יותר מארבעים שנה משטר זה מופעל על אזרחים בשטח כבוש המשוללים זכויות אזרח בסיסיות, וכשפעם אחר פעם בוחרת המדינה להתעלם מהצעות שלום העשויות להביא לסיום מצב החירום והלוחמה התמידי - אין מדובר בתקלה שולית או בשגיאה שיש לתקן. מדובר בשיטה המוסיפה - למרות כל הצהרותיה ואמירותיה - לחלק את העולם לפי מפתח גזעני של יהודים מול ערבים, שולטים מול נשלטים. בניגוד לטענתו של שגיב, בוודאי כל בר דעת מודע להבדלים בין מצבם של הפליטים בגולה ובין מצבם של תושבי הגדה, עזה, מזרח ירושלים או אלה החיים בגבולות ישראל. הבדלים אלה הם קריטיים מבחינה פוליטית, והם גם קובעים את מגוון הפתרונות שאפשר להציע. ואף על פי כן, המחשבה הבסיסית הניכרת בחקיקה, במשפט, בתקשורת, בחינוך, בשיח הפוליטי בכנסת וברחוב, בהתנהגותו היומיומית של כל חייל, שוטר או מאבטח - היא מחשבה גזענית אחידה ומסוכנת. אנחנו חיים במציאות פוליטית קיצונית שמתקיים בה שיח פוליטי קיצוני, ורק מתוך השיח הזה אפשר לפרש כהזויות או כקיצוניות את עמדותיו של השמאל הרדיקלי - שכל דרישותיו הן שלום של צדק, שוויון אמיתי ודמוקרטיה.

וכאן אנחנו מגיעים לטיעונו המרכזי של שגיב, החוזר לאורך המאמר ומתומצת שוב במשפט המפתח שהוזכר לעיל: השמאל הרדיקלי שקוע, לדבריו, בייאוש טהרני ובעוינות לסביבתו, המונעים כל פעולה קונסטרוקטיבית לתיקון הדבר ש"אינו כשורה". לא אכחיש, אכן מייאש להיתקל בהתנגדות כה חריפה מצד רוב הציבור היהודי בישראל. בזמן המלחמה האחרונה בעזה, למשל, אחרי שנים של מבצעים צבאיים חוזרים ונשנים ושל מצור חונק, אחרי יותר משלושת אלפים הרוגים פלסטינים בעזה לבדה מאז סוף שנת 2000, היה זה בלתי נסבל לעמוד לנוכח השכחה של כל אלה בשיח הישראלי, לנוכח האמונה החזקה בכך ש"שמונה שנים אנחנו חוטפים קסאמים ומבליגים", ולנוכח ההצדקה והגיבוי המוחלט שמעניק הציבור לכל פעולה של הצבא, תהיה אשר תהיה. כך גם מייאש לראות את הגזענות העמוקה הניכרת מהתנהלותם של חיילים בשטחים, המקבלים כמובנות מאליהן את ההוראות הקובעות שעליהם להגן על יהודים - גם אם אלה עוברים על החוק - מפני הפלסטינים - גם כשאלה מותקפים או מנסים להגן על אדמותיהם. מייאש שרוב היהודים בישראל בוחרים שלא לדעת מה קורה בשטחים, לא לשמוע ולא למחות.

הייאוש הזה מוביל למחלוקות לא מעטות בקרב אנשי השמאל הרדיקלי. יש הבוחרים, בייאושם, לעזוב את הארץ, יש הבוחרים להשקיע את כל מאווייהם במאבק לצד השותפים הפלסטינים ואינם מנסים עוד לפנות אל הציבור היהודי בישראל, ויש המתעקשים להמשיך ולהציע גישה אחרת - בין מתוך האמונה שהשינוי אמנם אפשרי, כבר בטווח הקרוב, ובין מתוך השאיפה להכין את הקרקע לשינויים שבוא יבואו ביום מן הימים, אולי רק בעקבות לחץ בינלאומי.

אנשי קבוצה אחרונה זו, שאני שמח להימנות עמם, מנסים ללא הרף להדגיש כי אנו חלק מן החברה בישראל וכי אנו שואפים לתרום לבניית עתיד טוב יותר למענה. מסיבה זו אנו משתתפים במאבקים שונים בתוך ישראל ומתגייסים לטובת נשים המופלות לרעה, עובדים הסובלים מניצול או אנשים המפונים מבתיהם לרחוב. כך אנו נפגשים עם אחינו האזרחים ומדברים על המצב, מספרים על מעשיה של ישראל בשטחים ומשוחחים על החלופות האפשריות למציאות הנוכחית. אנחנו מדברים בבתי ספר, במכינות קדם-צבאיות, באוניברסיטאות ובמכללות, וגם עם אנשים ברחוב. זה לא קל - משרד החינוך אוסר על סרבני גיוס להרצות בבתי ספר, תקנות הביטחון מונעות סיורים לחלקים גדולים מן השטחים, ורוב הישראלים חוששים להפר את חוקי ההפרדה. אבל לפעמים אנחנו נוחלים הצלחה. חברים, בני משפחה, שותפים ללימודים ולעבודה וגם זרים מוחלטים מצטרפים לסיורים שמקיימים חיילים משוחררים בחברון, מבקרים בשייח ג'ראח, מתחילים להציץ בנעשה בצדי כבישי האפרטהייד וחוזים באלימות הגלומה במחסומים ובהתנחלויות. לעתים הם אף מעזים ומצטרפים לאחת ההפגנות נגד הגדר, ומתוודעים לשיתוף פעולה ערבי–יהודי שתמיד לימדו אותנו שאינו יכול להתקיים. מי שמגיע פעם אחת, אינו יכול עוד לראות את המציאות כפי שראה אותה קודם. מי שמגיע מבין, בראש ובראשונה, שחייבים להכיר ביחסי הכוח בין כובש לנכבש, ושהמאבק למען חברה צודקת, חופשית ובטוחה חייב להיות משותף ליהודים ולערבים, לטובת כולנו. אין זה דבר פעוט או פשוט, אבל הוא הכרחי ביותר.

שגיב טוען שתמיכת השמאל הרדיקלי בסירוב לשרת בצבא מעידה על כך שאנו נמצאים "מחוץ למעגלי ההשתתפות בחברה הישראלית". אין ספק כי בפוליטיקה מיליטריסטית שבה השירות הצבאי הוא תנאי לאזרחות מלאה, סירוב הוא בחירה בהדרה. אלא שכיום יותר ממחצית מן האזרחים אינם מתגייסים או אינם מסיימים ולו שנה אחת של שירות צבאי. וידוע לכולנו שגם בקרב המתגייסים, חיילים לא קרביים ונשים סובלים מהערכה פחותה בזירה הציבורית. הבחירה לסרב לתמוך אקטיבית במדיניות הכיבוש והמלחמה של ישראל היא אפוא גם בחירה להשפיע על החברה כולה לטובת אזרוחה - לטובת כינון שיח חדש שבו שירות צבאי קרבי אינו תנאי לאזרחות ושבו האזרחים כולם שווים מתוקף אזרחותם.

שגיב ממשיך וטוען כי התמיכה בהפעלת סנקציות וצורות של חרם על ישראל מעידה אף היא על דפוס פעולה "מבחוץ". אלא שהתמיכה בצעדים אלה, הנעשית בתיאום עם המאבק הפלסטיני, מתקיימת בד בבד עם ניסיונות השכנוע והעבודה המשותפת כאן, לא במקומם, מתוך תחושה עמוקה שאחרי שנים כה רבות של מאמץ מבפנים, דרוש גם לחץ חיצוני. תחושה זו מתחזקת לנוכח הדיכוי שמפעילה ישראל לא רק כלפי פעולות של לוחמה נגדה, אלא גם נגד מפגינים לא חמושים.

בלשון רפה מוסיף שגיב שהשמאל הרדיקלי תומך בטרור. כאן לא נותר לי אלא להצטער על כך שהוא מוצא לנכון להעלות טענה כזו נגד אנשים המוחים ופועלים במשך שנים נגד כל צורה של פגיעה באזרחים באשר הם.

לסיכום אגיש הצעה קונסטרוקטיבית, מן הסוג ששגיב טוען שאיננו מסוגלים להציע. אציע לקוראים לנסות ולראות את החברה שבה אנו חיים כחברה אחת, המורכבת מיהודים ומערבים גם יחד. בחברה הזו שוררת אפליה קיצונית, מופעלת אלימות רבה ביותר, מונהג שלטון של קבוצה אחת על רעותה, ועלינו כאזרחים (ובעיקר כמי שמשתייכים לקבוצה השלטת) מוטלת החובה לנקוט עמדה. אנו יכולים לבחור בהמשך השליטה והדיכוי - לשאת במחיר הכבד וההולך ומאמיר של מלחמות, אלימות חברתית ונידוי מן הקהילה הבינלאומית; ואנחנו יכולים לבחור בסולידריות ובפעולה משותפת למען עתיד של צדק ושוויון. אין זו בחירה פשוטה, והכוחות הפועלים נגדנו הם רבים, אבל אסור לנו להתייאש. העתיד בידיים שלנו.

חגי מטר
תל אביב-יפו

 

פרופ' יואב גלבר מבקש לעגן את הדיון בשמאל הרדיקלי בהקשר היסטורי רחב יותר ומצביע על זיקתו להתנגדות שבה נתקלה הציונות מצד חוגים רחבים בעם היהודי עוד כשהייתה בחיתוליה. אני מסכים שאי-אפשר לגבש תמונה שלמה בנושא בלי להביא בחשבון את ההקשר הזה. עם זאת, מטרתי במאמר הייתה צנועה הרבה יותר: לעקוב אחר הלוגיקה הספציפית המאפיינת את טיעוני השמאל הרדיקלי כיום ולבדוק לאן היא מובילה.

בחינה כזו, כך אני סבור, מצביעה בכל זאת על הבדל יסודי בין הגישות שבהן החזיקו מתנגדי הציונות היהודים לאורך עשרות שנים ובין העמדות המאפיינות את ממשיכי דרכם כיום. פרופ' גלבר מציין את השפעתו של הפוסט-מודרניזם, אך מסייג וקובע כי מצע תיאורטי זה הוא רק "כלי" במאבק נגד ישראל. נדמה לי שהוא מקל ראש בחשיבות התזוזה הסיסמית שחלה בתמונת העולם הרדיקלית, הן תחת המטרייה הפילוסופית הפוסט-מודרנית והן מחוצה לה. המעבר הדרמטי מן המשיחיות הפוליטית של המרקסיזם על שלוחותיו לעבר פסימיזם גורף, כמו-גנוסטי, אינו בעל חשיבות שולית בלבד להבנת הקובלנות שמשמיע השמאל הרדיקלי נגד המדינה היהודית; הוא מגדיר ומכונן את הפרמטרים שבמסגרתם נהגית ומובעת הביקורת הזו. אכן, כפי שגורס פרופ' גלבר, מדובר ב"מאבק שהוא מיוחד לנסיבות, לזמן ולמקום", אולם אי-אפשר להבינו במנותק מזרמי עומק מסוימים ששינו את פני המחשבה הרדיקלית בכללה מאז שנות השישים, וביתר שאת לאחר קריסת הגוש הסובייטי.

פרופ' גלבר אינו מקבל את טענתי כי השמאל הרדיקלי לוקה בייאוש. היכן שאני רואה תוגה הוא מזהה התפנקות. אחרי הכל, האקדמאים הרדיקליים נהנים לא רק מחופש פעולה אלא גם מתמיכת הממסד שאותו הם מבקשים לקעקע, כמו גם מגילויי הוקרה באוניברסיטאות במערב ובקרב ארגונים שונים המזדהים עם דעותיהם. תיאור המצב שמציע פרופ' גלבר אינו מופרך, ובכל זאת עליי להבהיר כי בדברי על ייאוש איני מתכוון למצב מנטלי דווקא; אינני פסיכולוג ומעולם לא התיימרתי להציע דיאגנוזה קלינית לחוג כזה או אחר של אנשים. הייאוש שבו דנתי במאמרי הוא סוג של אידיאולוגיה, תפיסת עולם, מטפיזיקה - וחסידיו עשויים להיות גם אנשים שהחיוך אינו מש מפניהם.

פרופ' גלבר סבור שקביעתי כי "אין ספק שלא קל להיות איש שמאל רדיקלי בישראל" היא מוזרה, וכי ההפך הוא הנכון. ייתכן שאני נאיבי, אבל אני מוכן בהחלט להאמין שחלק ניכר מן הפעילים הרדיקליים הם אנשים בעלי תודעה מוסרית מפותחת, החשים מצוקה של ממש לנוכח מה שנתפס בעיניהם כרוע נתעב ההולך וסוגר עליהם מכל עבר. איני מקבל את ניתוח המציאות שלהם ואני מבקר בחריפות את שיטותיהם, אבל אני מסרב להאשימם באופן גורף בצביעות. נדמה לי שזוהי דרך קלה מדי לפטור את הטיעונים כבדי המשקל שהם מעלים.

דוד מרחב מתמקד במכתבו במה שהוא מכנה "הרדיקליזם הליברלי", המבקש להחליף את מדינת הלאום בהסדר המבוסס על תפיסה אוניברסלית של אזרחות, שאין לה דבר עם הגדרה עצמית יהודית בארץ ישראל. יש ללא ספק אינטלקטואלים ואקטיביסטים יהודים ופלסטינים המחזיקים בגישה כזו, המתמצה בביטוי "מדינת כל אזרחיה", אולם איני סבור כי נכון יהיה להציגה בתור המכנה המשותף האידיאולוגי של השמאל הרדיקלי לנגזרותיו. השיח הליברלי הטהרני שאותו תוקף מרחב הוא רק חלופה אחת לרעיון הציוני; אופציות אחרות, הזוכות לתמיכה נמרצת לא פחות בחוגים הרדיקליים, קוראות לכינון מדינה דו-לאומית או מדינה רב-תרבותית. הסדרים אלה מכירים בזהויות קולקטיביות ומכבדים אותן; ההבדל העיקרי בינם ובין העמדה הציונית הוא שלילתם את האפשרות להעניק העדפה פוליטית, משפטית ותרבותית לקבוצה לאומית אחת - היהודים - על פני הקבוצות אחרות. כציוני אני מוצא את הוויכוח עם חסידי האפשרויות הללו מרתק ותובעני לא פחות מן הפולמוס עם מצדדי האידיאה האזרחית האוניברסלית, אולם חשוב להבין כי מדובר בעמדות שונות, התובעות דיון נפרד.

מאמרי, עליי להבהיר, לא התיימר לנהל דיון עקרוני כזה, אלא להסב את תשומת לבו של הקורא לעובדה שהרדיקלים כבר אינם נשמעים משוכנעים במיוחד כאשר הם מתפנים לשרטט את תוואיה העתידיים של החברה הישראלית ה"מתוקנת". להתרשמותי, הם מודעים היטב לנימה האוטופיסטית התלושה המאפיינת את דבריהם בסוגיה, ואינם משלים את עצמם כי החזון האזרחי או הדו-לאומי אמנם יקרום עור וגידים בעתיד הנראה לעין. לכל היותר, הם מציגים אותו כאסימפטוטה מוסרית, שבהשוואה אליה מתחדדות העוולות שמייצר המצב הקיים. הייאוש הרדיקלי שמפניו אני מתריע מתגלה אפוא בשתי נקודות קריטיות: בתחושתם של הרדיקלים כי החברה הישראלית כה נגועה, כה רקובה מבפנים, שאין מנוס מפנייה לערכאות זרות כדי שאלה תכפינה את מרותן עליה; ובהבנתם כי הישועה, בסופו של דבר, לא תגיע - ששום דבר לא ישתנה "באמת".

דוד מרחב, חוששני, עדיין מזהה את הצבע האדום הבוהק במקום שבו אפשר למצוא, לכל היותר, גוון אפור דהוי.

מכתבו של חגי מטר, אקטיביסט זקוף קומה, מאשר, כמדומה, חלק ניכר מן הטענות שהעליתי במאמרי. הוא מבקר בחריפות את מה שהוא רואה כאי-הבחנה מצדי בין עמדתו השלילית של השמאל הרדיקלי ביחס להתנהלותה של המדינה ובין יחסו לחברה הישראלית, שהיא "צביר בני אדם מורכב ומגוון מאין כמותו, המשולל כל כוח מעשי להתנהל בצורה אחידה כזו או אחרת". דא עקא ששורות ספורות לאחר מכן הוא טורח לתאר את ההתנהלות האחידה להפליא של אותו "צביר בני אדם". "המחשבה הבסיסית הניכרת בחקיקה, במשפט, בתקשורת, בחינוך, בשיח הפוליטי בכנסת וברחוב, בהתנהגותו היומיומית של כל חייל, שוטר או מאבטח - היא מחשבה גזענית אחידה ומסוכנת", הוא כותב.

ככלל, איני יכול להאשים את חגי מטר בייאוש. נראה שהוא מבקש לשמור על תקווה, או לפחות על אופטימיות מדודה. הוא מתגאה בהצלחות הקטנות של מסע המחאה נגד עוולות הכיבוש והמדינה היהודית, ומסיים בקריאת העידוד הנאיבית-משהו: "העתיד בידיים שלנו". באקלים של פסיביות משתקת וציניות ממארת, אני מתפעל מאידיאליזם נלהב אפילו כאשר הוא מופנה נגדי ונגד הערכים היקרים ללבי. עם זאת, סבורני כי המגמות שעליהן הצבעתי במאמרי גדולות יותר מחגי מטר ומקומץ חבריו הצעירים, וסופן שתגרופנה גם אותם אל החור השחור של מיאוס וחוסר אונים. ההפסד, אני חושב, יהא של כולנו.