עד שנות השישים, לכל הפחות, אנשי החינוך בישראל ראו זאת כמובן מאליו שתפקידם העיקרי הוא אכן "חינוך" במשמעות הבסיסית של המושג - דהיינו טיפוח אישיותם של בני הנוער. התפיסה הזו באה לידי ביטוי מובהק כבר בספר הראשון על אודות החינוך העל-יסודי שראה אור בארץ ישראל בשנת 1939.⁹ מחברי המאמרים המופיעים באסופה מאוחדים בדעה שתפקידו של בית הספר התיכון הוא "חינוך המידות" ו"חינוך השכל" (כלשונו של עורך הקובץ, הפרופסור לפילוסופיה חיים יהודה רות). אם ב"חינוך השכל" הכוונה היא ללימודים האמורים לפתח את יכולתו השכלית של הנער, כמו מתמטיקה, הרי שה"חינוך למידות" אמור להפכו לאדם בעל תודעה אזרחית ומוסרית. אלכסנדר דושקין, פרופסור לחינוך ומייסד בית הספר התיכון שליד האוניברסיטה בירושלים, פתח את מאמרו בקביעה ש"הכל מודים להלכה כי תפקיד יסודי הוא פיתוח אופי החניך וטיפוח אישיותו".¹⁰ על השאלה "מהו טיפוס אדם המעלה שלנו?" השיב כי על האדם הזה לשלב באישיותו את "כל חמשת הטיפוסים הקלאסיים שלנו" - התלמיד החכם, החסיד, המשכיל, הציוני והחלוץ.¹¹

דברים נכוחים בזכות "חינוך למידות" השמיע גם ההיסטוריון יעקב כ"ץ, שניהל עד 1950 סמינר למורים. בהרצאה שנשא ב-1954 בכנס שערך איגוד בתי הספר התיכוניים בישראל הסביר כ"ץ כי "בסופו של דבר לא יועיל שום דבר לחינוך האזרחי, אם לא יימצאו בני אדם בעלי תכונות חיוביות, המוכנים לקיים את האידיאל האזרחי ששמו לנגד עיניהם". "חינוך למידות", הוסיף, "פירושו שדרישות מוסריות שמופנות בעצם לחברה כולה תיהפכנה על ידי החינוך המוסרי לתכונות אישיות מושרשות אצל היחידים, שחינוכם יצליח".¹² המטרה הנכספת, הטעים כ"ץ, אינה יצירת אזרחים שומרי חוק גרידא, אלא עיצוב בני אדם בעלי שיעור קומה מוסרי של ממש, העושים כל שביכולתם לתרום לשיפור פני החברה שבה הם חיים. החינוך, אמר, שואף "להביא את החניך לעשות 'לפנים משורת הדין', שהרי החברה אינה יכולה לקבוע לגבי הכלל אלא מינימום של דרישות, ואילו מיחידי סגולה, שאנו רוצים לראות בהם בעלי מידות, נדרוש יותר. על שורת הדין כופים את כל בני החברה. את 'לפנים משורת הדין' אנו מחייבים לגבי יחידים, והיחידים בעלי הרמה מחייבים את עצמם לכך. ריבוי המספר של אותם היחידים הוא התפקיד של החינוך המוסרי".¹³

תוכנו הספציפי של החינוך המוסרי והאזרחי, שבשבחו דיברו המחנכים, שימש נושא לדיון ערני. דעה רווחת גרסה כי על החינוך להעניק לתלמיד את הכישורים הנחוצים לאזרחות טובה בחברה חופשית. בהקדמה לאסופת הרצאות שערך בנושא כתב רות כי על האזרח הטוב להפגין כבוד כלפי הזולת, לשאוף לשלום בין האומות, ובעיקר "לדעת את דרכי השלטון ולקחת בו חלק פעיל. שהרי סיסמתה של הדמוקרטיה היא: אין שלטון אלא שלטון עצמאי".¹⁴ על תרומתו של החינוך לביסוסה של הדמוקרטיה הצביע גם עקיבא ארנסט סימון, מחשובי החוקרים וההוגים בתחום, במאמר שפרסם באותו הקובץ. "האמצעי הבדוק ביותר להוציא מן הכוח אל הפועל את התכונות המכשירות את האדם לשליטה על עצמו ולשלטון עצמי הוא החינוך", כתב.¹⁵

המלומדים ואנשי הציבור שהשתתפו בדיון על אודות החינוך לטיפוח המידות הדגישו גם את הצורך להעלות את הרמה התרבותית והמוסרית של בני הנוער באמצעות מה שכונה אז לימודים "קלאסיים" ו"הומאניסטיים". בהרצאה שנשא בפני מנהלי בתי ספר תיכוניים ב-1952 אמר שר החינוך, ההיסטוריון בן-ציון דינור, כי "אנחנו הננו עם קלאסי, זאת אומרת, עם אשר הגותו, מחשבתו, מחשבת היחיד והציבור בתוכו מצאה לה דמות לשונית וספרותית מושלמת. שהייתה במשך דורות למופת, לדוגמה, למרכז של חיקוי. אנחנו עם קלאסי גם מבחינה אחרת. השכלנו, עמנו בתחושתו ההיסטורית השכיל, ליצור סגנון חיים משלו וגם להעלות דמות אדם משלו".¹⁶ השכלה הומאניסטית, הסביר רות, פירושה לימוד "היסוד המעולה" שבאדם כפי שהוא משתקף בעבודות קלאסיות - היצירות המובחרות שהעמידה האנושות.¹⁷ ואמנם, ללימודה של ה"קלאסיקה", הן זו היהודית והן זו שמקורה בתרבויות גדולות אחרות, נודעה בעיני כל השפעה מכרעת על עיצוב איכויותיהם המוסריות של התלמידים.

בתקופה זו רווחה ההכרה בחשיבותו של החינוך ההומאני גם במערכת הפוליטית. בדו"ח שחיברה ועדת החינוך של מפא"י בשנת 1963 נקבע כי מפלגת הפועלים מברכת על הקִדמה הטכנולוגית שתשחרר את העובדים מן העמל הגופני המיותר. עם זאת,

מובן שטיפוח המידות לא נועד לדחוק הצִדה את הצורך בהקניית מקצוע. הניסיון למצוא את השילוב הנכון בין חינוך המעניק לתלמיד כלים להצלחה אישית ומקצועית ובין חינוך שנועד לעשותו לאדם "טוב" יותר העסיק, לדוגמה, את יוסף בנטואיץ, מנהל בית הספר הריאלי העברי בחיפה ומחנך רב-פעלים. בספר שחיבר בנושא גרס בנטואיץ כי מטרתו העיקרית של בית הספר העל-יסודי היא "חינוך האדם". מובן, כתב, שלצד מטרה זו יש כיום צורך גם בהכשרה מקצועית, כיוון ש"צעיר בריא רוצה להגיע לאי-תלות כלכלית", ואולם, "יש להבין 'הכשרה מקצועית' במשמעות רחבה, הכוללת גם לימודים כלליים, כגון מתמטיקה ושפות זרות".¹⁹ מאחר שהתלמיד טרם קבע את מסלולו בחיים, יש לתת בידו את האמצעים שיאפשרו לו לבחור בין חלופות מקצועיות שונות. עם זאת, לצד הברכה הטמונה בה, "אין להתעלם מן הסכנות של הבלטת המטרה המקצועית", ובעיקר מן החשש כי תאפיל על "חינוך האדם". בנטואיץ קבע כי הנוער צריך להיזהר "מפני הנטייה לראות את ה'הצלחה' בחיים כמטרתו הראשונה", ובכך התייחס לדברים דומים שאמר דוד בן-גוריון בהקשר להצלחה.²⁰

דומה כי המצב המאפיין כיום את מערכת החינוך מוכיח כי חששם של בן-גוריון ושל בנטואיץ היה מוצדק - אף שספק אם היו מעלים בדעתם כמה דרמטית תהא התמורה שתחול לא רק בסולם הערכים של התלמידים, אלא גם בסדר העדיפויות של מחנכיהם.