הדפסה
גרסת PDFויזה מציין שפעמים אחדות במהלך חייו הודה יונס כי הוא מאמין בקיומו של אלוהים. מובן שעמדה כזו יכולה ללבוש צורות רבות, בפרט כשמדובר באמונתם של פילוסופים. אבל נראה לי שמשעה שמכירים בקלישותו של הקו המפריד את התיאולוגיה מן המטפיזיקה, אפשר וצריך לראות ביונס הוגה דעות בעל אוריינטציה דתית ואף יהודית. כאשר הוא טוען לקיומן של תכונות כמוסות בחומר, או כאשר הוא מדבר על "עליונות התכלית בתור שכזו על פני העדרה של תכלית", הוא בוחר, כפי שאמר לא אחת, "בחירה מטפיזית" - והבחירה הזו מסגירה למעשה את הכרתו הדתית בדבר מקומה של האנושות ביקום. יונס עצמו, כך נראה, הודה בכך במכתב שכתב לחברו ארנסט סימון:
העובדה שאני עצמי אדם מאמין עשויה להסביר את הנטייה הזו [להשתמש בשפה דתית], אבל אינה יכולה להצדיקה מבחינה פילוסופית, כיוון שהפילוסופיה - כפי שאני מבין אותה - חייבת להתנהל על בסיס של אי־אמונה. אבל לטעון ששום "חילון" אינו יכול להרחיק לכת עד כדי כך שנתנער מן המודעות לטרנסצנדנטיות או מן התחושות הטרנסצנדנטיות שנעשו נגישות בזכות הדת - הרי זו תובנה פילוסופית לכל דבר.
הבנתו של יונס את אותן "תחושות טרנסצנדנטיות" הייתה קרובה ברוחה ליהדות באופן גלוי ומפורש. כהמחשה לכך מצטט ויזה את המובאה הבאה מתוך הרצאתו של יונס, "מדע ואתיקה":
כיצד אנו יודעים שהאדם נברא בצלם אלוהים? התשובה היא שאין אנו יודעים - אנו מאמינים. מדוע שנאמין במשהו שאיננו יודעים? משתי סיבות. האחת היא שהידוע לנו אינו אלא חלק קטן ממה שישנו… ויש טעם נוסף לקבל את הקביעה המקראית על הבריאה ועל חובו של האדם למשהו שמעבר למצבו הטבעי - והוא שיש לנו סיבה לצניעות... וכאן צריכה היהדות לעזור לנו להשיב איזון הולם למסורת. אינני טוען שאת כל מה שאומרת המסורת יש לקבל כמחייב באופן חמור, אלא שבאופן כללי, כפי שהיהדות יכולה לעזור לנו להשיב תחושה של הדרת כבוד ויראה כלפי הטבע וכלפי המהות הסופית שלנו, כך יש ביכולתה לסייע לנו להשיב תחושה של הדרת כבוד וענווה כלפי המסורת. אדם המתנכר למסורת שמתוכה מדבר קול האלוהים מצוי במצב ניהיליסטי - [זהו] אדם החושב שהוא יודע הכל ואינו צריך להקשיב עוד לאותו דיאלוג ארוך בין האדם ובין אלוהים, הקרוי "הברית". בכל הנוגע לשימוש בכוחה של הטכנולוגיה המודרנית, אני סבור שהיהדות יכולה לומר לנו דבר אחד: אל תהיו בטוחים כל כך, אל תהיו מודרניים כל כך.
טקסט זה מציג חלק מן הטיעונים המטפיזיים השזורים לכל אורך עבודתו של יונס. בקווים כלליים, הטיעונים הללו הם כדלקמן: א. הטבע תכליתי; ב. התכלית כשלעצמה עדיפה על חוסר תכלית; ג. החיים קדושים; ד. קיומנו הוא מסתורין, ועלינו להתייחס אליו בענווה; ה. ענווה זו, בתורה, דורשת הדרת כבוד. אפשר לומר, כפי שגורס ויזה, שטענות אלה קיימות גם במסורת היהודית - גם אם יונס מבסס לכאורה כל אחת ואחת מהן על רציונליזם שנגזר מתפיסה נטורליסטית של הביולוגיה ושל האתיקה. סבורני שהסייג לכאורה נחוץ כאן, מאחר שגישתו הנטורליסטית של יונס מעוגנת, כפי שראינו, בהנחות מוקדמות מסוימות. אולי אי־אפשר להימנע מהנחות מוקדמות, אבל יונס אינו מתמודד ישירות עם השאלה מדוע זה כך, כלומר עם בעיית אי־הוודאות של הידע. לו היה נותן עליה את דעתו, היה אולי מציע הבנה עשירה יותר של הדת, ומעל הכל - של הצורך בה.
ניסיונו הפרובוקטיבי ביותר של יונס לדיון תיאולוגי היה הרצאתו "מושג האלוהים אחרי אושוויץ". בהרצאה זו ביקש להציע מענה לבעיית הרוע, שבה ראה את קריאת התיגר העיקשת ביותר על האמונה באל מיטיב וביקום מוסרי. בדומה להוגים יהודים רבים לפניו ואחריו, גם יונס חש צורך למקם את הדיון בהקשר של השואה, ולהתמודד עם השאלה: איזה מין אֵל יכול היה להניח לזה לקרות? יונס סירב לוותר על האתגר, ואמר כי "מי שאינו רוצה פשוט להרפות ממושג האל - ואפילו לפילוסוף יש זכות לא לרצות בכך - חייב, כדי לא להיאלץ לזנוח אותו, לחשוב אותו מחדש".
"החשיבה מחדש" של יונס הייתה לא־אורתודוקסית במובהק. הוא טען ש"בתחילה, מסיבה לא־ידועה, החליט יסוד ההוויה האלוהי למסור את עצמו ביד המקרה, בידן של התעוזה והרבגוניות האינסופית של ההתהוות… על מנת שהעולם יתקיים, ויתר אלוהים על הווייתו שלו". אלוהים זה, שיונס מתאר כ"סובל" ו"דואג" - "אל שנשקפת לו סכנה", כדבריו - איננו כל־יכול, בניגוד גמור לתפיסה היהודית המסורתית של האלוהות. אחרי אושוויץ, "אלוהות כל־יכולה - או שאינה טובה באופן מוחלט או שהיא לחלוטין בלתי מובנת" - ואת זאת לא היה יונס מוכן לקבל. האל שלו "ויתר על כל כוח התערבות במהלך הפיזי של הדברים"; אל שבחר לשתוק לנוכח בריאה שבה סוכלו כוונותיו.
אף שגישתו של יונס בנקודה זו מזכירה השקפות גנוסטיות ונוצריות, הוא התעקש שדיוקן האלוהים שהתווה אינו חורג מגבולות היהדות. הוא הדגיש בעיקר את הדמיון בין תפיסתו בדבר "אקט של ויתור עצמי אלוהי" ובין הדוקטרינה הקבלית של ה"צמצום". כך או כך, גם אם מושג האלוהים של יונס לא עלה בקנה אחד עם האמונה היהודית האורתודוקסית, הרי שהיה בוודאי תוצר מובהק של החוויה היהודית - של הניסיון לתפוס את ממדי הקטסטרופה של המאה העשרים, שהעם היהודי היה אחד מקרבנותיה הראשיים.
בנכונותו להתמודד חזיתית עם סוגיות אלה, ובהתעקשותו לעשות כן דווקא מנקודת המבט הפרטנית שלו עצמו ושל עַמו, היה יונס הוגה דעות יהודי עד מאוד. נכון, הקטגוריה של "הוגה יהודי" או של "פילוסוף יהודי" היא מעורפלת; לא נוכל למצוא בעבודתו של יונס כל זכר למסורת ההלכה, למשל. ואף על פי כן, יש ערך להתעקשותו של ויזה על ההיבטים היהודיים במחשבתו של יונס.
במישור האישי יותר, אין ספק שיונס מעולם לא התנכר ליהדותו. הוא נותר מעורב כל חייו במסורות ובטראומות היהודיות, היה רגיש לכבוד הלאומי של עַמו ורחש רגשות עזים למדינת ישראל. אהדתו לציונות אף תקעה טריז בינו ובין חנה ארנדט, שעמה התיידד ב־1924 כשלמדו יחדיו במרבורג. אחרי המלחמה הצטלבו שוב דרכיהם בניו יורק והם חידשו את ידידותם, אבל יונס, שאמו נספתה באושוויץ, הסתכסך קשות עם ארנדט בעקבות המאמרים שהפכו ברבות הימים לספרה אייכמן בירושלים. יונס "הזדעזע" מן הדרך שבה תיארה ידידתו את משפטו של הפושע הנאצי, ובפרט מן הנימה ה"אנטי־ציונית" ומ"בורותה במה שנוגע לעניינים יהודיים". הבורות הזו, כך טען, כללה גם את התורה, "שאותה ארנדט לא הכירה וכנראה מעולם לא קראה". במכתב שכתב לארנדט ב־1963, הרואה אור לראשונה בזיכרונות, הכריז יונס ללא־רחֵם שקרא את הספר "בחלחלה" ומצא אותו "מגונה" ומלא "עיתונאות בזויה". ואולם, הקרע בין השניים לא נמשך זמן רב; כעבור שנתיים, בלחצהּ של אשתו, הוא חידש את הקשר עם ארנדט.
ויזה מצרף לזיכרונותיו של יונס משנות המלחמה חומרים שטרם פורסמו, השופכים אור על עומק מחויבותו לציונות ולעם היהודי. קריאתו "חלקנו במלחמה זו: פנייה לגברים יהודים", שנכתבה כאמור בירושלים בספטמבר 1939 ושקראה להקמת לגיון יהודי בחזית המערבית, מרשימה במיוחד בעוצמתה ובלהטה המוסרי:
זו שעתנו, זו מלחמתנו… עלינו ללחום בה בשמנו שלנו, כיהודים, שכן תוצאתה חייבת להשיב לנו את שמנו הטוב… אנו יריביהם המטפיזיים של הנאצים, קרבנם המיועד למן הימים הראשונים ממש, ולא נדע שלווה עד שהעיקרון [הנאצי] הזה או לחלופין עמנו שלנו לא יהיו עוד… מלחמה זו היא גם במובן סמלי מלחמת הדת הראשונה בעידן המודרני. ההיבט הרוחני עולה על כל חישוב פוליטי… ונגזר מעצם הגדרתם של שני הצדדים… מדובר בהתנגשות בין שני עקרונות, שאחד מהם, בדמות ההומאניזם הנוצרי־המערבי, מייצג גם את מורשתו של עם ישראל, והשני מייצג את שלילתה המוחלטת של מורשת זו, את כת הכוח הבָּזה לערכים אנושיים.
זה שנים היה הנס יונס בן נשכח לדור של אינטלקטואלים יהודים־גרמנים ידועי שם, דוגמת ליאו שטראוס, ולטר בנימין, חנה ארנדט, גרשם שלום ורבים אחרים. עבור רבים מן ההוגים האלה שימשה היהדות נקודת התייחסות מתמדת, אף שלא אחת הם עצמם לא היו מודעים לכך. אפשר רק להצטער על שעבודתו של יונס לא זכתה לתשומת הלב שלה היא ראויה מצד חוקרי ההגות היהודית; אחרי הכל, היא מציעה שילוב ייחודי בין תכנים יהודיים למשנה פילוסופית שאפתנית. לא נותר אלא לקוות ששני הספרים המצוינים שלפנינו יגבירו את העניין ביונס בקרב חוגים רחבים ויבטיחו את מקומו בפנתיאון של מחשבת ישראל ושל ההגות הכללית במאה העשרים.
סטיבן גרוסבי הוא עורך עמית בתכלת ופרופסור במחלקה לפילוסופיה ולמדעי הדתות באוניברסיטת קלמסון.
