נדמה לי שיש מקום להשוות תופעה זו לחוויית השיעמום של הדור הקודם. שני הרגשות, הגלמודיות והשיעמום, קשורים מאוד זה לזה, וגם אופיינים מאוד למודרניות. הפרבור, שסילק מחיינו לא רק את החברותיות של חיי הקהילה הכפריים והעירוניים אלא גם את החיוניות המרעננת שלהם, החמיר את הנטייה לשני הרגשות הללו. אבל עידן השיעמום הגדול החל לדעתי רק עם הטלוויזיה, ודווקא מפני שמדיום זה נועד להמתיק את החוויה. השיעמום איננו תוצאה הכרחית של אפס־מעשה - הוא רק התחושה השלילית הנלווית לעתים למצב זה. הטלוויזיה מיגרה בנו את הצורך ללמוד איך לנצל חוסר מעש והיא מונעת מן האדם לגלות כיצד ניתן להתענג עליו. אדרבה, היא הופכת את הבטלה למשהו מפחיד ואת האפשרות שתתממש לבלתי נסבלת. אתה מבועת מפני האפשרות שתשתעמם, ולכן מדליק את הטלוויזיה.

אני מדבר מניסיון. גדלתי בשנות השישים והשבעים, עידן הטלוויזיה. אומנתי להשתעמם; השיעמום טופח בתוכי כמין יבול יקר־ערך (אמר מי שאמר שהחברה הצרכנית רוצה להתנות אותנו לשיעמום מפני שהשיעמום יוצר שוק לגירוי). שנים עברו עד שגיליתי - ומערכת העצבים שלי עדיין לא הסתגלה לגמרי לרעיון; אני עדיין צריך להיאבק בשיעמום ומבחינה זו נגרם לי נזק חסר תקנה - שלא כל כך נורא אם אין לי מה לעשות. החלופה לשיעמום היא מה שוויטמן כינה בטלה: היפתחות פאסיבית לקליטת העולם.

הוא הדין בחוויית הלבדיוּת של הדור הנוכחי. זו בדיוק ההכרה המובלעת ברעיון הבדידות, המתייחס אל הגלמודיות כפי שהבטלה מתייחסת אל השיעמום. הגלמודיות איננה העדר חברה, אלא הצער שאנו חשים על העדר זה. הכבשה האובדת היא גלמודה; הרועה אינו גלמוד. אולם האינטרנט הוא מכשיר אדיר לייצור גלמודיות ממש כשם שהטלוויזיה היא מכשיר אדיר להפקת שיעמום. אם שש שעות צפייה בטלוויזיה ביום מולידות בנו את הנטייה לשיעמום, את אי־היכולת לשבת בשקט, מאה מסרונים ביום יוצרים את הנטייה לגלמודיות, את אי־היכולת להישאר לבד. עלינו לצפות למידה מסוימת של שיעמום וגלמודיות, במיוחד בקרב צעירים, לנוכח האופן שבו הידלדלה הסביבה האנושית שלנו. אבל הטכנולוגיה מעצימה את הנטיות הללו. בתקופה שבה התבגרתי יכולתי לטלפן לחברים מהכיתה, אך לא יכולתי לעשות זאת מאה פעמים ביום. כשלמדתי בקולג' יכולתי להיפגש עם חברים, אך לא יכולתי לעשות זאת כל אימת שחשקתי בכך - מן הטעם הפשוט שלא תמיד יכולתי למצוא אותם. אם השיעמום הוא הרגש בה"א הידיעה של דור הטלוויזיה, הגלמודיות היא הרגש בה"א הידיעה של דור האינטרנט. אנחנו איבדנו את היכולת להישאר בשקט, את יכולת הבטלה; הם איבדו את היכולת להישאר לבד, את יכולת הבדידות.

 

ומה אבד להם לצד הבדידות? בראש ובראשונה, היכולת להתבוננות פנימית, אותה בחינה של העצמי שהפוריטנים, הרומנטיקנים והמודרניסטים (וגם סוקרטס, בעצם) הציבו במוקד החיים הרוחניים. תורו כינה אותה דיִג "באגם היער של נפשם", והפיתיון שבחכותיהם היה החשיכה.⁹ אבדה גם היכולת, הקרובה ברוחה, לקריאה ממושכת. האינטרנט החזיר את הטקסט לעולם הטלוויזואלי, אלא שהוא השיב אותו בתנאים שאותו עולם מכתיב - דהיינו, באמצעות מיפוי מחדש של טווח הריכוז שלנו. קריאה כיום פירושה דילוג ורפרוף; שהייה של חמש דקות באותו אתר אינטרנט נחשבת לנצח. אין זו הקריאה כפי שמרילין רובינסון תיארה אותה - המפגש עם עצמי שני בדומיית הבדידות המנטלית.

אלא שאיננו מאמינים עוד בנפש המתבודדת. אם לרומנטיקנים היה את יוּם ולמודרניסטים היה את פרויד, המודל הפסיכולוגי של ימינו - ואיש לא יופתע מכך - הוא הנפש המרושתת או הנפש החברתית. הפסיכולוגיה האבולוציונית מלמדת אותנו שמוחותינו התפתחו כדי לפענח אותות חברתיים מורכבים. הפרשן דייוויד ברוקס, רגיש כתמיד לרוח הזמן החברתית־מדעית, כותב שמחקרים קוגניטיביים מלמדים אותנו ש"תהליכי קבלת ההחלטות שלנו מושפעים מאוד מן ההקשר החברתי"; מדעני המוח סבורים שיש לנו "מוחות חדירים" המתפקדים, חלקית, באמצעות תהליך של "חיקוי עמוק"; הפסיכולוגים מבשרים לנו כי "ההתקשרויות שלנו הן הגורם המארגן בחיינו"; הסוציולוגים יודעים שהתנהגותנו מושפעת מ"כוחן של רשתות חברתיות".¹⁰ משמעות הדבר, בחשבון הסופי, היא שלא קיים מרחב מנטלי שאיננו חברתי (מדעי החברה בימינו משתלבים כאן עם התיאוריה הביקורתית הפוסט־מודרנית). דרכי ההתקשרות בין הצעירים כיום מראות - וזוהי תופעה ראויה לציון - שהם אינם מאמינים עוד, כמדומה, ב"חשיכה" של תורו.

הדף של מיי־ספייס, על הטיפוגרפיה הצעקנית שלו ודימוייו הרעשניים, החליף את כתב העת ואת המכתב כאמצעי ליצירה ולתקשור של תחושת העצמי. מה שאנו למדים מכך על התקשור הזה הוא שהנמען שלו יכול להיות העולם בכללותו ולא רק האדם עצמו או הקרובים אליו; שאפשר לבטאו בצורה גרפית ולא מילולית, בצורה פרפורמטיבית ולא נראטיבית או אנליטית; ואולי חשוב יותר - שהוא עשוי להיות טוטלי. דומה כי הצעירים בימינו מרגישים שהם יכולים להתערטל לחלוטין זה בפני זה. דומה שחסרה להם היכרות עם המעמקים הפרטיים שלהם ועם החשיבות שבהסתרתם מעין זרים.

אלמלא הרגישו כך, היו מבינים שהבדידות מאפשרת לנו לא רק להתעמק בעצמי אלא גם להבטיח את שלמותו. מעטים ידעו להראות זאת יפה יותר מווירג'יניה וולף. בערך באמצע עלילת מרת דאלוויי, בעיצומה של המהומה האורבנית וההמולה החברתית, עולה גיבורת הספר, קלריסה, כ"נזירה פורשת" לעליית הגג שלה.¹¹ כנזירה, היא חוזרת למצב שאותו היא תופסת כמעין בתוליות. אין פירוש הדבר שהיא מתחסדת: הבתוליות היא סימן חיצוני קלאסי של טוהר רוחני, של עצמי שלא חולל בידי העולם, של נפש שהצליחה לשמור על שלמותה מפני שסירבה להתפלש בתוהו ובפלגנות של יחסים מיניים וחברתיים; היא מסימני ההיכר של הקדוש ושל הנזיר, של היפוליטוס ואנטיגונה וז'אן ד'ארק. הבדידות היא הדימוי החברתי של אותו מצב וגם האמצעי המאפשר לנו לבטא אותו בקירוב. הדימוי העילאי לאצילותה של הבדידות מופיע בספר מרת דאלוויי בדמות הזקנה שרואה קלריסה מחלונה. "הרי לכם חדר", היא חושבת, "הרי אחר".¹² הרי איננו יצורים חברתיים ותו לא. כל אחד מאתנו הוא גם ישות נפרדת, כל אחד מאתנו הוא גם מתבודד, כל אחד מאתנו נמצא לבדו בחדרו, כל אחד מאתנו הוא באורח פלא העצמי הייחודי שלו, וכל אחד מאתנו מוכל באופן מסתורי באותה עצמיות.

כשאנו זוכרים זאת, כשאנו רואים את עצמנו במנותק מן החברה, אנו מתחילים למצוא את דרכנו הייחודית. הבדידות, אמר אמרסון, היא חברתה הנוקשה של הגאונות. "המבקש להלהיב ולהנהיג את בני מינו חייב להתגונן מפני מסע בחברת נשמותיהם של אנשים אחרים, מפני הצורך לחיות, לנשום, לקרוא ולכתוב תחת העול היומיומי, המרופט, של דעותיהם".¹³ על האדם להתגונן מפני המומנטום של הקונצנזוס האינטלקטואלי והמוסרי - במיוחד, מוסיף אמרסון, בימי הנעורים. "אלוהים הוא בודד", אמר תורו, "אבל לא כן השטן; רחוק הוא מלהיות בודד; חברה עצומה יִראה לפניו; הוא גופו - אין־ספור!"¹⁴ האוניברסיטה ראויה לשבח, סבור אמרסון, ולו מפני שהיא מספקת לאנשיה "חדר משלהם ואש בוערת" - המרחב הפיזי של הבדידות.¹⁵ היום, כמובן, עושות האוניברסיטאות כל שלאל ידן כדי למנוע מן הסטודנטים שלהן להיות לבדם, פן יזיקו לעצמם ואולי גם ישתעשעו במחשבות לא־אפנתיות. אבל שום מצוינות אמיתית, אישית או חברתית, אמנותית, פילוסופית, מדעית או מוסרית, לא תוכל להופיע בלא בדידות. "הקדוש והמשורר מבקשים להם פרטיות", אמר אמרסון, "למען המטרות הציבוריות והאוניברסליות ביותר".¹⁶ הנה חזרנו אל הנביא המחפש תמרורים אל העתיד, בעודו שרוי בבדידות מזהרת.

 

הבדידות אינה קלה; היא לא נועדה לכל אדם. אין ספק שמאז ומתמיד הייתה נחלתם של מתי מעט. "מניח אני", אמר תורו, "כי בלבותיהם של בני אדם שוכנת עדיין בדרך כלל היראה מפני החשיכה".¹⁷ תרזה ותרזיאס יהיו תמיד היוצאים מן הכלל, או, במונחים רלוונטיים יותר, הצעירים - והם עדיין קיימים - המעדיפים לטפח את נפשם בחוסר מעש, המבכרים לצעוד לקצבו של מתופף אחר. אבל אם הבדידות נעלמת כערך וכמושג חברתי, האם יהיה עוד מקום ליוצאים מן הכלל? ועדיין, אין בכוחו של האדם להחזיר את מהלכה של התרבות לאחור. האדם יכול להציל רק את עצמו - ויקרה אשר יקרה, הוא תמיד יוכל לעשות זאת; אך לשם כך נחוצה הנכונות להיות בלתי פופולארי.

דבר אחרון אפשר לומר על הבדידות: היא איננה מנומסת ביותר. תורו ידע שה"כפילות" שמטפחת הבדידות - היכולת לעמוד מן הצד ולצפות בחיים בקור רוח - עלולה לגרום לנו להיות מעט בלתי נעימים לעמיתינו, שלא לדבר על העלבון המובלע בהימנעות מחברתם. אלא שהוא עצמו לא הוטרד יתר על המידה בענייני אדיבות. הוא הסתייג אפילו מן החובה לשוחח עם אנשים שלוש פעמים ביום, בשעת הארוחה; ונוכל רק לתאר לעצמנו מה היה חושב על שליחת מסרונים. אנחנו, לעומתו, הפכנו את האדיבות - החיוך הקלוש, העניין המנומס, ההזמנה המזויפת - לסגולה מרכזית. הידידות אולי נשמטת מאחיזתנו, אבל הידידותיות היא אוניברסלית. תורו הבין ששוה לשלם את מחיר רגשותיהם הפגועים של כמה אנשים כדי להבטיח את יכולת השליטה העצמית. שכניו אולי נרתעו ממנו, אבל הוא, לפחות, היה בטוח בעצמו. מי שמבקש למצוא בדידות - אל לו לחשוש לעמוד לבדו.

 

ויליאם דרסיביץ הוא מסאי ומבקר ספרות. המאמר פורסם באנגלית בכתב העת The Chronicle Review בינואר 2009.