דמוקרטיה ללא ברק בעיניים

מרלה ברוורמן




במקרים מעין אלה, הפניית עורף לאישיות גדולה אינה מעידה בהכרח על כפיות טובה. אפשר לראות בה גם סימן של בגרות, של הבנה כי הבכורה צריכה להינתן למדיניות ולא למדינאים. יותר מכל, גישה זו חיונית לשימור החירות, שעליה מבוסס הסדר הדמוקרטי. אף שגם דמוקרטיות עשויות ללכת לעתים שבי אחר פוליטיקאים "גדולים מהחיים", המקרינים כריזמה ומנהיגות חזקה, הן גילו בדרך כלל מודעות בריאה לאיום הטמון בעלייתו של אדם כזה לפסגות הכוח. האתונאים הקדומים, אזרחיה של הדמוקרטיה הקלאסית, נהגו להצביע באמצעות פיסות חרס (אוסטרקונים) על הגלייתם של אישים מסוימים מן העיר לתקופה של עשר שנים. ההיסטוריון פלוטרכוס הסביר ש"הנידוי לא שימש עונש למעשי תועבה, והוא נקרא בלשון נקייה השפלת היקר והכוח וקיצוצו". הוא המשיך ותיאר את הנסיבות שהובילו לגירושו של אריסטידס, מדינאי ומנהיג צבאי שזכה להערכה רבה בזכות צניעותו וצדיקותו:
מספרים שכשכתבו אז האזרחים על חרסים, הושיט איש אחד, בור גמור שלא ידע ספר, את החרס שלו לאריסטידס, שחשבו לאדם מן השוק, וביקש ממנו שיכתוב עליו את שמו של אריסטידס. הלה תמה ושאלו מה רעה עשה לו אריסטידס. "שום רעה", השיב האיש, "ואף איני מכירו בכלל, אלא שלטורח הוא לי לשמוע בכל מקום את כינויו צדיק". כששמע זאת אריסטידס לא ענהו דבר, כתב את שמו על החרס והחזירו לו.
האתונאי האנונימי המוזכר בסיפור נהג אולי בקטנוניות, אבל ספק אם הוא ראוי לגינוי יותר מן ההמונים שהערצתם למנהיגיהם מסמאת את עיניהם. שהרי גורלה של כל דמוקרטיה תלוי ביכולתם של אזרחיה לחשוב בצורה ביקורתית. הביקורתיות היא תכונה חיונית, למשל, לאותו מעשה פרדיגמטי של החובה האזרחית - ההצבעה בקלפי. כאשר האזרחים נדרשים לבחור בין מועמדים שונים, שכל אחד מהם טוען לעליונות על יריביו, אל להם לקבל את טענות הפוליטיקאים בלי בדיקה. עליהם להיות מסוגלים להבחין בטיעונים סותרים, במניעים לא־לגיטימיים או בהצהרות מופרכות. גם בתקופות שבין בחירות נחוצה מידה מסוימת של אי־נחת ציבורית כדי שזו תניע את האזרחים להציג תביעות לנציגיהם ולהעלות הצעות ופתרונות משלהם - בקצרה, להיות חברים פעילים בקהילה הפוליטית. זאת ועוד, אזרחים ספקניים נוטים יותר ליזום התארגנויות אזרחיות הפועלות לרווחתם ללא מעורבות השלטון, ובכך מצמצמים את הצורך במדינה פטרנליסטית - שטוקוויל כבר הזהיר מפני נטייתה לפעול כעריצות "נוחה".
אך הספקנות לא נועדה אך ורק להגנה על החירות. האזרחים הלוא אינם מסתפקים בהגנה על זכויותיהם, אלא מצפים ממנהיגיהם להצליח גם בתחומים אחרים - החל בהתנהלות כלכלית, דרך מדיניות חוץ וכלה בהגנה על הסביבה. לטיפול בסוגיות כה מורכבות אין די בפוליטיקאים בעלי יכולת; דרושים אנשים המסוגלים גם לצמוח, להשתפר, לבקר את עצמם. עליהם להיות מודעים לחולשותיהם ולתור בנחישות אחר הדרכים לגבור עליהן. לא תהיה להם ברירה אלא לחשוף לעיני כל את הסדקים בשריונם ולוותר על אשליית השלמות. בבחירות האחרונות בישראל, למשל, ניסתה מפלגת העבודה לאמץ אסטרטגיה מקורית המבוססת דווקא על הודאה בפגמיו של העומד בראשה, אהוד ברק. מודעות הקמפיין שלה הכריזו ברבים כי ברק אינו "סחבק", אלא "מנהיג". תוצאות הבחירות לימדו כי רוב ציבור הבוחרים הסכים הרבה יותר עם חלקה הראשון של הטענה הזו מאשר עם הסיומת שלה.
 
מובן שיש להיזהר גם ממידה מופרזת של ספקנות פוליטית, העלולה להיות מסוכנת לדמוקרטיה לא פחות מאמון מוגזם במנהיג. גם בעניין זה ישראל היא דוגמה טובה. מבול האישומים הפליליים וההרשעות שניחת על צמרת ההנהגה והאכזבה הגוברת מנבחרי ציבור המפרים את הבטחותיהם חדשות לבקרים הניעו אזרחים רבים לנער את חוצנם מן הפוליטיקה מכל וכל. בבחירות האחרונות נרשם אחוז הצבעה של שישים וחמישה אחוזים בלבד מכלל בעלי זכות הבחירה - שיפור מזערי בהשוואה לשיעור ההשתתפות בבחירות לכנסת השבע־עשרה, שנערכו במרס 2006. יותר משליש מן הבוחרים נמנעו מלנצל את זכותם להצביע מתוך תחושה שאין הבדל של ממש בין המועמדים, ושאין ביניהם ולו איש ראוי אחד. ההתפכחות מן הפוליטיקה, כך נטען, היא גם אחד הגורמים להקצנה הגוברת בקרב "נוער הגבעות" מאז ההתנתקות מרצועת עזה ומצפון השומרון ב־2005: בני נוער אלה, שסברו כי אין בכוחה של הפוליטיקה הדמוקרטית לספק מענה לרצונותיהם ולתסכוליהם, דחו כליל את סמכות המדינה ואת רשויותיה - לעתים קרובות תוך פריקת עול אלימה והפגנת שנאה יוקדת כלפי כוחות הביטחון.
אין צורך להזכיר שדמוקרטיה אינה יכולה לתפקד ביעילות כאשר אזרחיה חושדים במנהיגיהם עד כדי כך שהם מאבדים כל עניין בפוליטיקה. דווקא בהקשר הזה - של אישוש תחושת הקשר בין האזרח ובין חיי הציבור - יכולה התקשורת למלא תפקיד מכריע. אין ספק כי התעסקותה בשחיתות, בשערוריות ובמשחקי כוח תורמת במידה רבה לשחיקת האמון שנותן הציבור בפוליטיקה הדמוקרטית. ועם זאת, בסופו של דבר, עיתונות ביקורתית חיונית לדמוקרטיה כאוויר לנשימה. הסיבה לכך פשוטה: כל עוד משמשים אנשי התקשורת כמבקרים הקשוחים ביותר של הפוליטיקאים הם מבטיחים שחשדותיהם של האזרחים יזכו להתייחסות - ואלה, בתורם, יכולים להעניק למערכת (אם לא לפוליטיקאים עצמם) את אמונם ואת תמיכתם.
על הסכנה הטמונה בהפרת האמון הזה מלמדת פרשת ההתנתקות מרצועת עזה. בשלהי כהונתו, תחת ענן של חשדות כבדים בשחיתות, יזם ראש הממשלה אריאל שרון נסיגה חד־צדדית ופינוי יישובים - מהלך מרחיק לכת ושנוי במחלוקת שקומם עליו את חוגי הימין והמתנחלים אך הקנה לו את אהדתה של התקשורת, הנוטה לצד השני של המפה הפוליטית. כך זכה ראש הממשלה, שנחשב פעם לאישיות מוקצה מחמת מיאוס בעיני מרבית העיתונאים, להגנה גורפת. הפרשן הידוע של מהדורת החדשות הנצפית בישראל, אמנון אברמוביץ', אף הצהיר בפני עמיתיו, במהלך דיון שנערך במכון ון ליר בירושלים, ש"צריך לשמור על שרון כמו על אתרוג. גם עם קופסה אטומה, גם עם ספוגית וגם עם צמר גפן". והתקשורת אמנם נהגה, ככלל, על פי עצתו של אברמוביץ': היא הציגה באור שלילי את מתנגדיו של ראש הממשלה והחלה לתארו כמנהיג חזק ובוטח שטובת עמו בראש מעייניו. התרגיל הצליח אולי בטווח הקצר, אך בטווח הארוך הדמוקרטיה הישראלית היא שיצאה נפסדת.
אין ספק שגם חברות דמוקרטיות זקוקות לעתים לאישים מורמים מעם. האמריקנים עדיין מתרפקים על זכרו של ג'ון פ' קנדי, שהתחבב על התקשורת, אך גם על אנשים מכל גוני הקשת הפוליטית, בזכות רוח הנעורים שלו, קסמו האישי, מראהו החיצוני ומשפחתו המצודדת. קנדי הפך לסמל של אחדות וביטחון, שהיו כה נחוצים לחברה האמריקנית המבוהלת בתקופה של סערה חברתית ושל חוסר ודאות. הנשיא אובאמה עשוי למלא כיום תפקיד דומה באמריקה, ואולי בעולם כולו - השרויים בעיצומו של המשבר הכלכלי החמור ביותר זה למעלה ממחצית המאה.
אלא שהנהגה דמוקרטית אמיתית אינה אמורה לשאוב את כוחה ואת הלגיטימציה שלה מכריזמה ומהערצת המונים, כי אם מן היכולת להקשיב, לשכנע, לפשר ולגבש מדיניות לטובת הכלל. למרבה האירוניה, תכונות אלה אפיינו דווקא את אחד מראשי הממשלה הפחות פופולאריים של ישראל, לוי אשכול. כפי שציין ההיסטוריון מיכאל אורן במאמרו "אשכול, הגיבור הנשכח" (תכלת 14, אביב התשס"ג/2003), אישיותו האפרורית של אשכול דנה אותו למקום שולי בזיכרון הקולקטיבי, אף על פי שהנהיג את ישראל באחד ממשבריה הקשים ביותר, מלחמת ששת הימים. אשכול היה איש צנוע, חסר יומרות, בעל הופעה פשוטה, משולל ניסיון צבאי או כישרון רטורי - ההפך הגמור מאישים דינמיים יותר כמו דוד בן־גוריון ומשה דיין. הוא הצטייר בעיני רבים כאדם לא־החלטי, שאינו מסוגל להתמודד עם האתגר השלטוני ובפרט עם הצורך להוביל את ארצו במלחמה. ואולם, כפי שמסביר אורן, אשכול "נמנע מלהכתיב את עמדותיו לאחרים והעדיף להקשיב קשב רב ליריבים ולבעלי ברית כאחד, תוך שהוא עמל קשות כדי לגבש הסכמה רחבה ביניהם לפני שהכריע בשאלות יסודיות". איכויות אלה, קובע אורן, מילאו תפקיד חיוני בהצלחתה של ישראל במלחמת ששת הימים. אשכול אמנם לא היה ג'ון קנדי, לא היה אפוף גדוּלה ולא שימש מקור השראה להמונים; אבל הוא היה המנהיג הנכון בזמן הנכון - וסוג המנהיג הנחוץ לדמוקרטיות הליברליות בכל עת.
בפברואר 2008 כתב ג'יימס וולקוט בבלוג שלו באתר של וניטי פייר כי הוא "מוטרד יותר ויותר מן הלהט המשיחי של מסע הבחירות של אובאמה, מן הקנאות האידיאליסטית המנותקת ממדיניות או ממטרה ספציפית ונישאת אך ורק על כנפי האופוריה… היומרות ההיסטוריות [של אובאמה] מגביהות עוף מעל הסחר־מכר והתמרונים הכרוכים בעבודת החקיקה; הכריזמה שלו מציבה אותו במישור נעלה יותר, אך אני אינני מחפש שגב בפוליטיקה". הזהירות הזאת צריכה להנחות אותנו על כל צעד ושעל. הפוליטיקה הדמוקרטית היא עניין מלוכלך במקצת ונטול זוהר. היא אינה הברית החדשה, המבשרת את ההתגלמות האלוהית בבשר. רוחה הולמת יותר את המקרא העברי, המתייחס בחשד עמוק לכל מנהיג ארצי ואינו חוסך את שבטו גם מהגדולים שבהם, כדי שלעולם לא נשכח שמדובר בבני תמותה. לאורך כל ההיסטוריה שלה הבינה אמריקה היטב את השיעור הזה. טוב תעשה אם לא תשכח אותו גם הפעם.

מרלה ברוורמן
שבט התשס"ט / פברואר 2009
 






שופטים ללא גבולות

אוולין גורדון

בפסיקה מעוררת פליאה, בית המשפט אוסר על הורים לתת עונש גופני לילדיהם

התיאולוגיה של הדבקות

יוסף יצחק ליפשיץ

המצוות כגשר בין האדם לאל

הדמוקרטיה באינטרנטיה

מרשל פו

'פולחן החובבן' מאת אנדרו קין ו'הנה באים כולם' מאת קליי שירקי

החיים היפים על פי הנרי ג'יימס

ראסל רנו

מאחורי הפרוזה התובענית של הסופר המודרני הגדול מסתתר מסר ערכי צלול ואקטואלי להפליא

פחדים ישנים, איומים חדשים

אוריה שביט

חששם של האירופים מן האיסלאם אינו נטול הצדקה


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017