מגדר בלי גבולות

ביקורת מאת מרלה ברוורמן

The Terror Dream: Fear and Fantasy in Post-9/11 America
by Susan Faludi
Metropolitan Books, 2007, 351 pages


מנקודת מבטו של הפטיש, אומר הפתגם, נראה העולם כולו כמסמר. ברוח זו נוכל להוסיף שמנקודת מבטן של הפמיניסטיות הרדיקליות נראה העולם כולו כפוליטיקה מגדרית - אפילו סוגיה הנדמית לכאורה כל כך לא־קשורה לעניין, כמו תגובת אמריקה לטראומת ה־11 בספטמבר.
כך עולה בבירור מספרה החדש של סוזן פאלודי, חלום הטרור: פחד ופנטזיה באמריקה שאחרי ה־11 בספטמבר. בספר טוענת העיתונאית זוכת פרס פוליצר שנוכח הצורך להתעמת פתאום עם עובדת פגיעותה ניסתה האומה האמריקנית לשכך את חרדותיה בדרך הנוחה, אם כי הלא־מודעת, של העלאת מחזה ישן ומוכר, מעין "דרמה מכוננת" מימי המערב הפרוע, שבו גברים היו גברים ונשים היו עלמות במצוקה. בעזרת כמה שכתובים קלים - נשיא בתפקיד הקאובוי, טרוריסטים מוסלמים בתפקיד האינדיאנים הפראיים, ואלמנות ה־11 בספטמבר בתפקיד הנשים חסרות האונים בקרוואנים - הצליחה חרושת התרבות האמריקנית להפוך את מתקפות הטרור לקריאת קרב, שנועדה לדחוק את רגלי הנשים מן הזירה הציבורית ולהשיבן אל המטבח, שם הן אמורות להסתפק בהכנת תבשילי קדרה למשפחותיהן או להרכין ראש לאות חרטה עמוקה על שהעדיפו את הקריירה על פני השעון הביולוגי.
פאלודי כבר עסקה בעבר בהלך הרוח המגנה נשים חזקות ובד בבד מעלה על נס את ערכי הבית והמשפחה; בספרה רב־המכר משנת 1991, תגובת נגד: המלחמה הלא־מוצהרת נגד נשים אמריקניות, היא טענה שבשנות השמונים השקיעו התקשורת, התרבות העממית והחיים הפוליטיים באמריקה מאמצים דומים בניסיון להחזיר את הגלגל לאחור ולבטל את ההישגים שהשיג הפמיניזם בעמל רב. כאז כן עכשיו, היא מפגינה שקדנות מרובה וסורקת מגוון רחב של כלי תקשורת - חלום הטרור כולל אפילו פרק על ספרי קומיקס - בחיפוש אחר דוגמאות לאפליה מגדרית, גלויה או סמויה. גם בספרה החדש ניכרת אותה נימה צורבת וטעונת ארס, וגם בו נחשפת אותה נטייה לכתיבת פרקים הנקראים כשטף בלתי פוסק של דוגמאות - שאינן מובילות לטיעון מתפתח.
אולם פאלודי אינה מסתפקת בחשיפת פניה המרובות והכעורות של הריאקציה, אלא מציבה לעצמה מטרה שאפתנית בהרבה: היא מבקשת להתחקות אחר מקורותיה ההיסטוריים של התגובה האמריקנית לאסון, לפתוח לרווחה את דלתות הארון שבו מסתירה האומה את שלדיה המיתולוגיים ולאלצה להכיר בקיומם. היא מתאמצת במיוחד להוכיח כי האופן שבו הגיבו האמריקנים למתקפות הטרור - לימין הבמה נכנסים ג'ון ויין ודוריס דיי ומשמאל יוצאות כל הפמיניסטיות - מהווה לאמיתו של דבר "שלמות לכידה ובלתי משתנית, מרכיבים המתגבשים ליצירת פנטזיה לאומית... מיתוס של חוסן [האומה] שנבנה בקפידה". במילים אחרות, אמריקה מתמודדת עם הטראומה "לא באמצעות בחינתה, אלא על ידי הסתגרות בתוך גולם הצלולואיד של ילדוּת הבייבי־בום" - כלומר, המערבון של שנות החמישים.
לשם כך, נוטלת אותנו פאלודי לסיור מודרך שראשיתו ב"גראונד זירו" וסופו בחוויה האמריקנית המקורית של מרחבי המערב, ומצביעה על המקבילות בין "פנטזיות ההצלה" שרווחו בכל תקופה ובין סוג הגברים והנשים שכיכבו בהן. התוצאה היא זווית ראייה מעניינת, גם אם פגומה עד מאוד, על אמריקה שאחרי ה־11 בספטמבר. פאלודי מפגינה אמנם יצירתיות ניכרת באבחונה של הפרעה נפשית קולקטיבית, אך מפגינה קוצר־יד משווע בכל הנוגע להצעה לטיפול אפקטיבי בתופעה. אם אפשר בכלל לראות בספרה הוכחה לדבר מה, הרי זה שהפמיניזם מן הזן הרווח באקדמיה, שהיא מדבררת במרץ, מתקשה להכיר במציאויות המורכבות של זמננו, לא כל שכן לספק להן מענה; תחת זאת, הוא מעדיף להשקיע את משאביו בייצור פרשנויות מלומדות - גם אם צפויות במידת מה - שאינן יותר מחומר קריאה מעניין.
 
זמן קצר לאחר ההתקפות על מרכז הסחר העולמי ביקש אחד העיתונאים את תגובתה של פאלודי לאירועים. היא מספרת שבתחילה הייתה נבוכה - שהרי קשה לראות בה מומחית לטרור - אך חיש מהר הבינה מדוע בחר לפנות דווקא אליה. "ברור שמה שקרה", התריס העיתונאי, "דוחק את הפמיניזם מן הזירה!" ואכן, כפי שמנסה פאלודי להוכיח במחצית הראשונה של ספרה, זה בדיוק מה שהתרחש. "מכל התגובות המשונות שייצרה תרבותנו לאירועי ה־11 בספטמבר", היא כותבת, "התגובה הבלתי ראויה ביותר הייתה, אולי, השאיפה לבלום את תנופתה של אוכלוסיית הנשים המשוחררות".
קרב הבלימה הזה לבש כמה צורות, ובהן, טוענת פאלודי, "פסילת דעותיהן של נשים, החרשת הקול הנשי והתכווצות כללית של הפרופיל הנשי". פאלודי מזכירה כי בימים ובשבועות שאחרי ה־11 בספטמבר בחרו עיתונים מרכזיים כמו הוושינגטון פוסט והניו יורק טיימס להרחיב את מדורי הפובליציסטיקה שלהם, אך באורח פלא הצטמצמו דווקא טורי הנשים הכותבות ונדחקו הצִדה. באותה רוח היא מתלוננת גם ששבעים וחמישה אחוזים מתכניות ה"טוק־שואו" של ימי ראשון לא כללו בין אורחיהם ולו אישה אחת במהלך ששת החודשים שאחרי המתקפות. ואותן נשים שהעזו בכל זאת להשמיע קול - שלא לדבר על אותן נשים שאזרו אומץ, בלשונה של פאלודי, "לקרוא תיגר על הקו המפלגתי" - נתקלו בזעם שוצף: אפשר להיזכר, בהקשר זה, במאמרה המפורסם של סוזן סונטאג בניו יורקר, שקבע כי "צעדים מסוימים שנקטה אמריקה" הביאו עליה את מתקפת הטרור, ובהצהרתה של בעלת הטור קתה פוליט בכתב העת The Nationכי הדגל האמריקני שביקשה בתה לתלות בחלון דירתם הוא מבחינה היסטורית סמל ל"נקמה ומלחמה". אמירות אלה, שחלק גדול מן הציבור ראה בהן הטפות מתחסדות לנוכח גורל טראגי, נתקלו ביחס מזלזל, לדעתה של פאלודי, בראש ובראשונה מפני שנשמעו מפי נשים בעלות גישה פמיניסטית.
זאת ועוד: לדברי פאלודי, כאשר התפנו כלי התקשורת האמריקניים משלילת זכות הביטוי מן הנשים בעמודי המערכת או בתכניות ה"טוק־שואו", הם היו טרודים בהכוונתן "להתפעל מחדש מסגולותיו הטובות של הקינון". בניסיון להפיח חיים באשליה של "אמריקה מיתית, שבה נשים זקוקות להגנת הגברים והגברים מצליחים לספק להן הגנה כזאת", הרעישו עיתונים וכתבי עת מחוף אל חוף את קוראיהם במאמרים על רווקים בודדים בערים הגדולות ועל "שובן" של מערכות יחסים ארוכות טווח. אך הביטויים הבוטים ביותר של אפנת הקינון, אליבא דפאלודי, היו אותם סיפורים על "מהפכת הפרישה" (opt-out revolution), שטענו כי יותר ויותר נשים משכילות ובעלות קריירה משגשגת מעדיפות לפתע אימהוּת במשרה מלאה על פני הצלחה מקצועית. העובדה שאף אחד מן הסיפורים האלה לא גובה בנתונים של ממש נדחקה הצדה נוכח הפופולאריות העצומה שלה זכו אחרי ה־11 בספטמבר.
הצורך לעצור את "הנשיות השתלטנית" נבע, לדעת פאלודי, מן התפיסה הקושרת את כישלונה של ארצות־הברית למנוע את הפיגועים עם תהליך ה"פמיניזציה" שעבר על החברה האמריקנית ועם התרככותה עקב היעלמו של עוז הרוח הגברי. לכל סיפור על "מהפכת הפרישה" נספחה אפוא איזו הערה על "הרנסנס הגברי", על קצו של עידן המטרוסקסואל הרגיש, הרך, המגולח ומרוט השערות, ועל שובו של "זכר האלפא". כך מצאה עצמה אמריקה - או לפחות אותו פלח מתוכה המיוצג על ידי כלי התקשורת הימניים - סוגדת פתאום לאלילים משונים דוגמת הנצים הטורפים דונלד ראמספלד ("הפין־אפ החדש של אמריקה"), רודי ג'וליאני ("מגדל העוז של אמריקה"), וכמובן הנשיא עצמו, שכונה "הפרש הבודד" של האומה בשל מלחמתו בכוחות הרשע הנכריים. האישים הללו, שהוצגו בעבר כפוליטיקאים עילגים ונמוכי מצח, רכשו בן־לילה את סגולת הדיבור הישיר והפעולה הנחרצת שהיו נערצות יותר מכל על הקאובויים מימים עברו.
אלא שמעט מאוד גברים זכאים לתואר "זכרי אלפא" יותר מן הכבאים של ניו יורק, שחודשים רבים אחרי ה־11 בספטמבר הועלו עדיין על ידי התקשורת לדרגה של קדושים; בשל פולחן הגבריות הזה, מתלוננת פאלודי, כל ביקורת לגיטימית על פעולות ההצלה (בגין מחדלים כמו העדרם של מכשירי קשר) הושתקה או זכתה לפרסום מועט. הוא הדין ב"גיבורי טיסה 93", שמנעו פיגוע התאבדות נוסף בעיר הבירה וושינגטון: פאלודי טוענת שהכבוד נפל בחלקם לאו דווקא בשל מאבקם בחוטפים אלא בגין תרומתם ל"מלחמה [הכוללת] נגד המחלה ההרסנית שהשתלטה, על פי החשד, על גברים מן המקצועות החופשיים... אנשי הצווארון הלבן של טיסה 93 שניסו לתקוף את חוטפיהם הטרוריסטים הבטיחו בכך לאחיהם כי החברה שעברה פמיניזציה יכולה בכל זאת לחזור לקדמותה". פאלודי אינה מופתעת אפוא מכך שגיבורות ה־11 בספטמבר - שש הנשים שהשתתפו בכוחות החילוץ ב"גראונד זירו", למשל, או הדיילות של טיסה 93, שתכננו לתקוף את החוטפים בסירי מים רותחים - לא זכו לשבחים דומים. הנשים שנתפסו כראויות לשבח היו "בתולות היגון המושלמות": האלמנות שביום האסון נותרו בביתן כדי לטפל בקן המשפחתי, וששאיפתן היחידה בעקבות הטרגדיה שפקדה את האומה כולה הייתה להלל את עוז רוחם של הגברים שאיבדו.






להציל את הקופסה הכחולה

יואל גולובנסקי, אריאל גלבוע

מערכת המשפט הישראלית כבר אינה מאמינה בהתיישבות יהודית

שיטה יחסית, כישלון מוחלט

אמוץ עשהאל

רק שינוי שיטת הבחירות יבלום את השחתתה של הפוליטיקה הישראלית

דמוקרטיה ללא ברק בעיניים

מרלה ברוורמן

האדם כיוצר עצמו

דוד הד

הביו־טכנולוגיה מאפשרת למין האנושי לממש את מה שעושה אותו לייחודי באמת

התיאולוגיה הציונית של אליעזר ברקוביץ

דוד חזוני

על חשיבותה של המדינה במסורת היהודית


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017