הבראה כלכלית, מאמץ לכינונו של שלטון חוק ותהליך של דמוקרטיזציה הם תנאים חשובים לשיקומה של החברה הפלסטינית - אולם אין בהם די.⁵⁷ עשרות שנים של מאבק, של השפלה, ובעיקר של הסתה ואינדוקטרינציה לשנאה הרעילו את התודעה הקולקטיבית הפלסטינית והצמיחו פולחן עממי מורבידי של טרור מתאבדים, שהעולם לא ידע כמותו. על הפלסטינים להבין שכל עוד יוסיפו לראות עצמם כקרבנות של רוע דמוני וכל עוד ימשיכו לגדל את צאצאיהם כשאהידים בג'יהאד נגד הציונות, לא תיפסק האלימות ולא יעלה בידם לבוא אל המנוחה ואל הנחלה. רביזיה מקיפה בתוכני החינוך הפלסטיני אינה רק אינטרס ישראלי אלא גם צורך מהותי של הפלסטינים עצמם. ישראל תתקשה ללחוץ עליהם לבצע שינוי כזה, אולם הקהילה הבינלאומית יכולה גם יכולה: חלק ניכר מן הסיוע המאסיבי שביקשו הפלסטינים מן המדינות התורמות בוועידת פריז בדצמבר 2007 מיועד להשקעה במערכת החינוך.⁵⁸ יתר על כן, ארגון אונר"א ('סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים פלסטינים של האו"ם'), הממומן בידי ארצות־הברית, האיחוד האירופי, קנדה ומדינות נוספות, מפעיל קרוב למאה בתי ספר ביהודה ושומרון.⁵⁹ מן הראוי שהסיוע המועבר בערוצים אלו יותנה, בין היתר, בהכשרת מורים שאינם מזדהים עם המאבק הטרוריסטי ובהכנת ספרי לימוד חדשים, המקדמים מודרניזציה, סובלנות והומאניזם, במקום נחשלות, קנאות ואיבה.

כמה מן הרפורמות המוצעות כאן יצאו כבר לדרך, חלקן מצויות עדיין בשלבים עובריים ומקצתן נותרו על הנייר. כדי שתישאנה פרי, יש לבצע אותן במקביל: אי־אפשר לנתק התייעלות כלכלית מאכיפת חוק וסדר, או מלחמה בטרור מדמוקרטיזציה והפסקת החינוך לשנאה. התהליכים הללו כרוכים זה בזה לבלי התר; והבשלתם מותנית בראש ובראשונה בנכונותה - או באילוצה - של ההנהגה הפלסטינית לעשות את הנדרש ממנה על מנת להציל את עמה מפני חורבן ודאי. כדי להבטיח זאת, על ארצות־הברית והמדינות התורמות לגבש "מפת דרכים" חדשה, שתקבע תנאים ברורים לשיתוף הפעולה שלהן עם הרשות ומנגנוניה. בעבר נהנו הפלסטינים מתמיכה עולמית ומסיוע כלכלי נדיב הגם שהפרו כל הבטחה ומעלו בכל התחייבות; המדיניות שננקטה מולם פשוט לא סיפקה להם תמריץ אמיתי לשנות את אורחותיהם. רק התעקשות בלתי מתפשרת מצד ישראל והקהילה הבינלאומית על עיקרון של Quid pro quo - תמורה בעד תמורה - עשויה להנביט את זרעי השינוי הנחוץ בקרקע הבוצית הזאת.

 
 

האסטרטגיה שהתווינו לעיל אינה מעוררת השראה או התלהבות; ספק אם יש בכוחה לסחוף המונים או לגרוף פרסים בינלאומיים יוקרתיים. היא תובעת שקדנות, ובעיקר סבלנות. אימוצה כרוך בוויתור על העכשוויזם ועל הלהיטות למצוא "פתרון" מיידי לסכסוך הישראלי־פלסטיני, לטובת גישה מעשית יותר, המתמקדת לעת עתה ב"ניהול" הסכסוך. הפרדיגמה החדשה אינה בהכרח שאפתנית פחות מקודמתה: גם היא חותרת להפסקת שליטתה של ישראל בפלסטינים ולבניית סדר חדש, יציב ובטוח יותר, ממערב לנהר הירדן, אולם היא מתחילה את מלאכת הקמתו של הסדר הזה מן היסודות - וממשיכה משם, בהדרגה ובזהירות, כלפי מעלה. היא נשענת על ההבנה - שנעלמה עד כה מבינתם של מדינאים ישראלים - שבמרחב הגיאו־פוליטי שבו אנו חיים, "המציאות היא היוצרת את ההסכמים", כדבריו של המזרחן גיא בכור, "ולא ההסכמים את המציאות".⁶⁰

במאמר זה הצבענו רק על פן אחד, קונסטרוקטיבי, של המדיניות שצריכה ישראל לאמץ ביחס לפלסטינים. הפן האחר תובעני יותר וחשוב לא פחות: ההתמודדות עם הטרור של האיסלאם הרדיקלי. הישות שהקים החמאס בעזה מאיימת הן על המדינה היהודית והן על הרשות הפלסטינית. עצם קיומה גורר את שני העמים להסלמה מסוכנת, שסופה מי ישורנה. אין בכוחם של אבו מאזן ואנשיו לנטרל איום זה או להכילו; משימה זו נופלת על כתפיה של ישראל. למרבה הצער, המנהיגות הישראלית של השנים האחרונות לא הפגינה נחישות מספקת בטיפולה בתופעה וביצעה שורה של משגים הרי אסון: ההתנתקות החד־צדדית מרצועת עזה, שהחריבה יישוב יהודי משגשג והציגה לעולם מדינה המצויה במגמת נסיגה והתקפלות תחת אש; הדחייה המתמשכת של המערכה הקרקעית נגד תשתית הטרור ברצועה, המאפשרת ללוחמי הגרילה הפלסטינים להתחפר ולהתחמש היטב לקראת העימות הממשמש ובא; ונכונותם של קברניטי המדינה לשלם מחיר מופקע תמורת שחרורם של חיילים חטופים, או אפילו החזרת גופות, המבהירה לפלסטינים - גם למתונים שבהם - כי דרך המאבק המזוין מפיקה בכל זאת תוצאות שההידברות הפייסנית מתקשה להשיג.

שום דיאלוג לא יצלח ושום רפורמה לא תעלה יפה כל עוד סוברים הפלסטינים - והערבים בכלל - כי אפשר להכניע את המדינה היהודית בכוח הזרוע. ההיסטוריון האמריקני דניאל פייפס כבר העיר, ובצדק, שהמניע לקיצוניות בקרב הפלסטינים אינו הייאוש מן המצב, אלא דווקא התקווה -האמונה שאפשר להביס את הישות הציונית.⁶¹ אם תהסס ישראל להפעיל עוצמה צבאית מוחצת נגד מורסת הטרור התופחת בעזה, יתרשמו אויביה כי כושר העמידה שלה הולך ומתרופף וכי אפשר לדחוק אותה אל הפינה. הרושם הזה מסוכן יותר מכל קטיושה או קסאם, ויש להפיג אותו במהרה; זה מאה שנים נאלצים היהודים היושבים בציון להוכיח מפעם לפעם כי אין הם חוששים להילחם, וספק רב אם יוכלו להניח את נשקם בעתיד הקרוב. היטב ניסח זאת ד"ר משה ביילינסון, במאמר שפרסם בעיתון דבר ב־23 ביוני 1936, בראשית מאורעות תרצ"ו—תרצ"ט העקובים מדם. בתשובה לשאלה "עד מתי?" החוזרת ונשנית מאז, כתב ביילינסון: "עד שהנלהב והנועז ביותר במחנה האויב, בכל מחנות האויבים באשר הם שם, ידע: אין אמצעי לשבור את כוח ישראל בארצו כי הכרח החיים אתו ואמת הקיום אתו ואין דרך בלתי אם להשלים אתו. זהו טעם המערכה".⁶²

הישראלים אינם צריכים לזנוח את שאיפתם לשלום אמיתי עם הפלסטינים. ארגונה מחדש של החברה הפלסטינית, על פי העקרונות והמתווה ששרטטנו, עשוי להניח את המסד להסדר עתידי שיממש חלק מן התקוות שנתלו באוסלו. אולם כדי שהסדר כזה, הכרוך בפשרות מכאיבות,⁶³ יהפוך ביום מן הימים מחלום למציאות, נדרשים שני תנאים מקדימים: האחד - הכרה פלסטינית חד־משמעית בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית; והשני - העמדת הממשל העצמי הפלסטיני על אדנים כלכליים, פוליטיים וביטחוניים מוצקים.

הדרך למטרה הנכספת הזאת עוד ארוכה, וברי שהמשך הנסיעה המקרטעת ברכבת שיצאה מאוסלו ושעברה דרך טאבה ואנאפוליס, לא יביאנו לשם. המסלול המדיני הנוכחי, המחייב את ישראל לוויתורים ולסיכונים ממשיים, ואת הפלסטינים רק להצהרות ריקות מתוכן, לא יוליד שלום כי אם מלחמה; לכל היותר, הוא ייצור אשליה של פיוס ושל התקדמות, שתתמוסס עד מהרה לקול ההתפוצצויות וירי המקלעים. כדי למנוע את התממשותו של התרחיש המוכר - מוכר מדי - הזה, חייבים הצדדים, מי מרצון ומי תחת לחץ, לרדת מן הקרון שאינו מוביל לשום מקום ולעלות, לשם שינוי, על הרכבת הנכונה.

 
 

רב־אלוף (מיל') משה יעלון היה ראש המטה הכללי של צה"ל בשנים 2005-2002, וכיום הוא עמית בכיר במכון אדלסון ללימודים אסטרטגיים במרכז שלם.