הדפסהשיתוף פעולה עסקי יכול להועיל ליחסי שני העמים, אולם ברי שמנוף ההשפעה העיקרי של ישראל על הכלכלה הפלסטינית הוא שליטתה במחסומים ובמעברי הגבול. להקלות מבוקרות על חופש התנועה של האוכלוסייה הפלסטינית תהיה השפעה מיידית מבורכת על תנאי החיים ביהודה ושומרון. מובן שישראל אינה יכולה להסיר את כל המחסומים ולהימנע כליל מהטלת סגרים; אם תפעל כך היא תביא על עצמה גלים נוספים של טרור מתאבדים רצחני. אבל יש באפשרותה לסלק מקצת מן המכשולים שהיא מערימה על דרכם של סוחרים ופועלים פלסטינים, להרחיב ולשכלל את המחסומים הממוקמים בנקודות מפתח, שבהן מתקיימת תעבורה ערנית של כוח עבודה וסחורות,50 ולהגמיש (או לפחות להסדיר) את רשימת הקריטריונים המנחים שעל פיהם היא מתירה תעבורה כזאת. כל הצעדים האלה תובעים זהירות יתרה, ובביצועם יידרשו הישראלים לעקוב בשבע עיניים אחר התנהגותו של הצד הפלסטיני ולהתאים את מהלכיהם לתגובותיו. יש להניח שארגוני הטרור ימהרו לנצל כל חרך וכל פרצה שמבעדם יוכלו להנחית מהלומות על המדינה היהודית. לפיכך, טוב תעשה ישראל אם תבהיר לפלסטינים שצמצום ההגבלות על תנועתם בשטחי הרשות ומחוצה לה מותנה במידה רבה בתרומתם הפעילה לנטרולו של האיום על ביטחונה.
כדי למלא משימה זו ביעילות, על הפלסטינים להמשיך במשנה מרץ בארגונם מחדש של כוחות הביטחון של הרשות, שבו החלו לפני זמן מה. אבו מאזן הודיע כבר ב־2005 על איחוד הכוחות השונים לשלושה מנגנונים: הביטחון הלאומי, האחראי על שיטור ועל הגנה אזרחית; ביטחון הפנים, העוסק בפעולות סיכול; וזרוע המודיעין. רפורמה הכרחית זו נתקלה בלא־מעט קשיים, בעיקר עקב התנגדותם של חלק מן המנגנונים הקיימים לשינויים המוצעים וסירובן של קבוצות חמושות להתפרק מנשקן.51 ועם זאת, הודות לשיתוף פעולה עם ארצות־הברית (שהפקידה על הטיפול בסוגיה את הגנרל קית' דייטון),52 האיחוד האירופי, קנדה וירדן, שנטלו על עצמם לממן את כוחות הביטחון הפלסטיניים ולאמנם, רשמו אלה לזכותם כמה הישגים מבצעיים בחודשים האחרונים. אלפי שוטרים פלסטינים שהתפרסו מחדש בערים ג'נין ושכם עצרו פעילי חמאס, סגרו מוסדות המזוהים עם ארגוני האיסלאם הרדיקלי, חשפו מעבדות להכנת חומרי נפץ והשיבו מידה של ביטחון לרחובות.53 אף שפעילותם לא הייתה נטולת תקלות, ואף שמוקדם עדיין להעריך את תוצאותיה בטווח הארוך, היא מעידה לכל הפחות על הרצינות שבה מתייחסת כעת הרשות לאכיפת חוק וסדר בשטחים הנתונים למרותה.
ישראל מילאה וממלאת תפקיד מכריע בהנעתה של הרשות לאמץ מדיניות של "חוק אחד, נשק אחד", שבלעדיה לא תהיה תקומה לחברה הפלסטינית - או רגיעה לאזרחי המדינה היהודית. עד כה השיבה מערכת הביטחון הישראלית בחיוב לפניותיהן של הרשות ושל המדינות שנחלצו לעזרתה ואפשרה לכוחות פלסטיניים לצאת לאימונים בירדן ולחזור לאחר מכן ליהודה ושומרון.54 היא גם התירה את ציודם של הכוחות האלה ברובים, בכלי רכב צבאיים ובאפודי מגן.55 זהו סיכון מחושב, אבל נדמה שאין ממנו מנוס. ביולי 2007 נקטה ישראל צעד נועז ושנוי עוד יותר במחלוקת, כאשר הודיעה כי היא נכונה להפסיק את המצוד אחר כ־180 מבוקשים מן התנזים וגדודי חללי אל־אקצה, בתנאי שאלה יחזירו את כלי הנשק שלהם לידי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ויתחייבו שלא לעסוק עוד בפעילות טרוריסטית.56 ההסדר נחל בינתיים הצלחה חלקית, ולא נותר אלא לראות אם הוא סולל את הדרך לצמצום משמעותי יותר במספר הפלסטינים האוחזים בנשק בלתי חוקי.
אבל הרפורמה הביטחונית של הרשות הפלסטינית אינה יכולה להתמצות רק באכיפה יעילה יותר של חוק וסדר. עליה לכלול גם שידוד מערכות בתחום המלחמה בטרור. לצורך זה צריכים מנגנוני הביטחון של הרשות לפתח יכולת מבצעית ניכרת בתחום איסוף המודיעין השוטף. הכוחות הפלסטיניים המתאמנים תחת חסות אמריקנית ואירופית עדיין אינם ניחנים ביכולת כזו, עובדה המגבילה את יעילותם ואת טווח פעילותם. זאת ועוד, אם הרשות רוצה להפגין רצינות במאבקה בטרור, עליה לערוך שינויים מקיפים במערכת המשפט הפלסטינית. שיטת "הדלת המסתובבת" ששילחה לחופשי מאות טרוריסטים הלמה היטב את מטרותיו של ערפאת, אך היא גם ערערה את שלטון החוק ברשות מן היסוד. על הפלסטינים להבין כי המאמץ לבלימת הטרור אינו מסתיים במעצרים ובהחרמת נשק; עליהם להעמיד רוצחים ומשלחי רוצחים בפני בית דין, לשפוט אותם ולהענישם. רשות שופטת עצמאית, המונחית בידי האות הכתובה של החוק ואינה מהססת להשית עונשים חמורים על טרוריסטים ועבריינים, אינה בגדר מותרות שאפשר לדחותם לאורך זמן; הפלסטינים צריכים לטרוח על ביסוסה ועל הרחבתה כאן ועכשיו - וישראל, יחד עם המדינות התורמות, חייבות לחזור ולתבוע זאת מהם.
חיזוקה של הרשות השופטת הוא נדבך חשוב בבנייתו של סדר פלסטיני המבוסס על נורמות של ממשל תקין. למרבה הצער, ישראל לא הכירה בעבר במלוא חשיבותו של תנאי זה ולא התעקשה על מימושו. אמירתו הידועה של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין כי הרשות הפלסטינית תוכל להילחם באפקטיביות בטרור מאחר שהיא נהנית מחופש פעולה, "בלי בג"ץ ובלי בצלם", ביטאה השקפה רווחת, המפקפקת ביכולתה של דמוקרטיה חוקתית לבלום כוחות פונדמנטליסטיים אלימים. אלא שרבין טעה לא רק נקודתית - הוא לא העריך נכונה את דבקותו של ערפאת בטרור - אלא גם עקרונית: משטרים אוטוריטריים מושחתים, המדכאים התנגדות בכוח הזרוע ומפרים דרך קבע את זכויות האדם, מסתכנים בהתפרצות געשית של זעם אצור, שקנאים דתיים יודעים לנצל היטב לצורכיהם. כך אירע, כידוע, באיראן של השאה, שנפלה כפרי בשל לידי האיאתוללות, וכך קרה גם - בהבדלים מסוימים ובאופן מרוסן בהרבה - בבחירות האחרונות למועצה המחוקקת הפלסטינית, שבהן זכה החמאס ברוב הקולות.
אין ספק שההתנסות האלקטורלית העגומה של ינואר 2006 עלולה לרפות את ידיהם של תומכי הדמוקרטיזציה בעולם הערבי בכלל ובחברה הפלסטינית בפרט. ועם זאת, יש לזכור שניצחון החמאס בבחירות הושג בהליך פגום מלכתחילה: עצם השתתפותו של ארגון טרור מזוין בבחירות היא תופעה שאינה מתקבלת על הדעת בממשל מתוקן (והאמריקנים טעו מרה כאשר התירו אותה). יתר על כן, הניסיון מלמד שחברה השומרת על נורמות דמוקרטיות לאורך זמן מפתחת גם בלמים יעילים יותר בפני קנאות. שלטון שהלגיטימציה שלו נשענת על הסכמה עממית רחבה יכול לטפל לא רק בגילויים החיצוניים של אלימות טרוריסטית, אלא גם בכוחות הפנימיים, התת־קרקעיים, המזינים אותה.
לשם כך יש למלא, כמובן, את המסגרת הפורמלית של הדמוקרטיה בתוכן - כלומר ב"רוח" הדמוקרטית. התנאים להתפתחותה של רוח כזאת דווקא מתקיימים בחברה הפלסטינית, שמסורת ארוכת שנים של התנגדות לישראל והיחשפות לאורחותיה הדמוקרטיים שיוו לה אופי תוסס ומרדני; גם ערפאת, המנהיג המיתולוגי שהכיר היטב את נפש בני עמו, ידע שלא יוכל לכפות עליהם עריצות גלויה. הקולקטיב הפלסטיני ניחן, אם כן, בתשתית המנטלית הנחוצה לכינונה של דמוקרטיה אמיתית, אבל עוד נותר לו לבנות על יסודה חברה אזרחית משגשגת, שבה מתקיימת פעילות חופשית של מוסדות ושל גופים וולונטריים אשר אינם כפופים לתכתיביו של השלטון. כמה ארגונים כאלה קיימים ביהודה ושומרון עוד מתקופת הממשל הצבאי הישראלי, אך חלק לא־מבוטל מהם מזדהה עם הטרור ועם האיסלאם הקיצוני. כדי לבלום את השפעתם ולהעמיד מולם אלטרנטיבה ראויה, חייבות ישראל והמדינות התורמות והמעורבות לעזור כמיטב יכולתן למוסדות ולאישים פלסטיניים המפגינים מחויבות אמיתית לערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם. גורמים אלו לא זכו בעבר לתמיכה ישראלית, אמריקנית או אירופית, משום ששימשו אופוזיציה לערפאת - "קבלן הביצוע", לכאורה, של אסטרטגיית אוסלו - ועל כן נחשבו למטרד; הביקורת החריפה שמתחו על הממסד הישראלי בהזדמנויות שונות בוודאי לא העלתה את קרנם בעיניו. כעת, על כל פנים, ברור לכל שפלסטיני המבקר את ישראל על סמך השקפת עולם מוסרית ופוליטית נאורה הוא בן שיח אמין לאין־ערוך מזה הנענה לחיזוריה או מבקש את קרבתה מתוך אינטרס מפוקפק.
