אילון עזב בינתיים במורת רוח את הארץ, וה"סגולה" שהוא מדבר בשבחה כבר הספיקה להשחית כל חלקה טובה במדינה היהודית. השובבות הצברית איבדה מזמן את חן הנעורים; בעידן הנוכחי, היא משמשת אמתלה קלושה לזלזול תהומי בכללים, בתקנות ובחוקים, שלו שותפים ישראלים מכל השכבות — פוליטיקאים וגנרלים, אנשי עסקים ושרברבים, מרצים באוניברסיטה ונהגי מוניות. רק באקלים כזה של הפקרות אישית וציבורית יכולה הייתה השרה רוחמה אברהם, הממונה על הקשר בין הממשלה לכנסת, להלין, בכינוס פעילי מפלגת השלטון, על ההמולה התקשורתית שהתעוררה בגין החקירה הפלילית המתנהלת נגד אהוד אולמרט. "מה קרה?" תמהה השרה. "נכון, זו לא החקירה הראשונה, וגם לא החקירה השנייה, וגם לא החקירה השלישית. וגם לא החקירה הרביעית, ואני לא יודעת אם זו תהיה האחרונה. אבל למה? למי זה מפריע בדיוק!?"

 

למרות המטען הבעייתי שהיא נושאת עמה עוד מימי ינקותה, ישראל אינה רפובליקת בננות או מדינה כושלת. היא הוכיחה את חוזקה כדמוקרטיה, למרות איומים ביטחוניים חריפים, משברים כלכליים וטלטלות פוליטיות. כלי התקשורת הפועלים בה מפגינים רוח לוחמנית, חושפים פרשיות שחיתות ומוקיעים נבחרי ציבור שסרחו. דעת הקהל עדיין דוחה גילויים קיצוניים של קלקול מידות בקרב מורמים מעם (אף שיש בדחייה הזאת יותר משמץ של צביעות). ואולי חשוב מכל: מערכת המשפט הישראלית, על שלוחותיה, אינה מהססת לפעול - גם אם בסרבול מתסכל להחריד - נגד עבריינים ומפרי חוק מכל הגדלים והסוגים.

אלא שהכיוון הכללי שאליו נושבת הרוח אינו מעודד. יותר ויותר ישראלים נתפסים לפאסיביות פוליטית, לאדישות אידיאולוגית וגרוע מכל - לקהות חושים מוסרית. האווירה העכורה מאפשרת לנורמות מפוקפקות להתפשט, כמעט ללא הפרעה, בכל שכבות החברה. העובדה כי מנהיגות המדינה, שאליה אמורים האזרחים לשאת את עיניהם, מסובכת עד צוואר בחקירות ובחשדות פליליים, אינה מותירה לכאורה מקום רב לאופטימיות.

נוכח המגמה המטרידה הזאת תולים רבים את תקוותם בבית המשפט כמעוז האחרון של שלטון החוק. ואמנם, מאז תחילת שנות השמונים הלכה הרשות השופטת והתעצמה, תוך שהיא מכרסמת בהתמדה בסמכותן של הרשויות השלטוניות האחרות. למרבה האירוניה, האקטיביזם השיפוטי הנמרץ, מבית מדרשו של אהרן ברק, לא חיזק כלל את מעמדו של המשפט בחברה הישראלית. בפועל, השפעתו ארוכת הטווח הייתה הפוכה: חתירתו של בג"ץ ללגאליזציה מקיפה של החיים בישראל נתפסה בעיני קבוצות ומגזרים רחבים כניסיון מקומם מצד אליטה מסוימת - אשכנזית, ליברלית, חילונית - לשמר את ההגמוניה החברתית והרעיונית שלה באמצעים משפטיים, לאחר שנואשה מן האפשרות לעשות זאת בכלים דמוקרטיים. תגובת הנגד לא איחרה לבוא: לאחר תור זהב בן שני עשורים, שבו זכה לעדנה וליוקרה חסרות תקדים, שרוי היום בית המשפט העליון בהתגוששות קשה עם מוקדי כוח אחרים בזירה הציבורית, הטוענים כי "שלטון החוק" שאותו הוא מעלה על נס אינו אלא שלטון השופטים.

למרות פגמיה ומעידותיה, מערכת המשפט הישראלית ראויה לגיבוי נמרץ במאבקה בשחיתות. ואולם, אם אי־הלגאליזם טבוע עמוק במסד הערכי והתרבותי שעליו ניצבת מדינת היהודים, כי אז המאבק הזה מחייב הרבה יותר מהתגייסות משטרתית ומשפטית; גם במערכה ציבורית רחבת היקף לטובת העניין (מן הסוג שניהל 'הוועד למען חוקה' בשנות השמונים והתשעים) לא יהיה די. כדי להתמודד עם הריקבון שפשה בכל הרבדים והענפים של המפעל הלאומי יש צורך במאמץ חינוכי אינטנסיבי בקנה מידה לאומי. כל המסגרות העוסקות בחינוך - המשפחה, בתי הספר, האוניברסיטאות, אפילו הצבא - צריכות להירתם למטלה זו ולהנחיל לדורות הבאים של הישראלים הצעירים תודעה אזרחית בריאה, שאינה מסתפקת ביראת החוק, אלא גם רוחשת לו כבוד אמיתי.

הדרך לשם מתחילה בחשבון נפש היסטורי נוקב. על הישראלים לבחון מחדש, בעיניים מפוכחות, מרכיבים מסוימים בזהותם ובמורשתם, ולתקן בהם את הראוי לתיקון. אין משמעות הדבר התנערות מן הציונות, אלא הנעתה קדימה, מעבר לשלב האדולסצנטי שבו היא תקועה כבר יותר ממחצית המאה. הצבר המרדני, יפה הבלורית והתואר, סיים את תפקידו ההיסטורי זה מכבר; ישראל צריכה סוף־סוף להתבגר.

 
אסף שגיב,
בשם העורכים