הדפסה
גרסת PDFעם תום מלחמת העולם השנייה, חִלחלה לפתע לתודעתם של האמריקנים ההכרה שאין הם יודעים כמעט דבר על אודות ברית־המועצות, בעלת בריתם במערכה נגד היטלר ומי שעתידה להפוך ליריבתם המרה במלחמה הקרה הממשמשת ובאה. פרט לעובדה שמעצמה זו מחזיקה בצבא איתן שהצליח להביס את גרמניה הנאצית במחיר כבד, הסתכמו השקפותיהם של האמריקנים בנוגע לברית־המועצות בקלישאות המוכרות על סלאבים ידועי סבל וקנאים קומוניסטים חמומי מוח. לפיכך, במהלך אמריקני פרגמטי טיפוסי, החלה ארצות־הברית בהכשרת מומחים שתפקידם יהיה חשיפת פניה האמיתיות של המעצמה הסובייטית.
אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים שהוליד הניסיון הזה היה ריצ'רד פייפס - איש אקדמיה ועובד שירות המדינה בארצות־הברית, שמילא תפקיד מכריע בחקר רוסיה מראשית ימיה של המלחמה הקרה. כהיסטוריון באוניברסיטת הרווארד בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, כמבקר הדטאנט בשנות השבעים, כחבר בממשל רייגן בשנות השמונים וכאינטלקטואל שמרן ודעתן בשנות התשעים, תרם פייפס במידה בלתי מבוטלת לעיצוב דעת הקהל והמדיניות האמריקנית כלפי רוסיה. הופעת שני ספרים פרי עטו, החיבור האוטוביוגרפי חייתי: זיכרונותיו של לא־שייך והמחקר ההיסטורי השמרנות הרוסית ומבקריה, מאפשרים לנו סוף־סוף לסקור ולנתח את הקריירה המרשימה שניהל לאורך יותר ממחצית מאה.
פייפס זכה לחיים ארוכים ומעוררי קנאה, אך ראשיתם הייתה רחוקה מלהיות מבטיחה. לרוע מזלו, הוא נולד לעם הלא־נכון, במקום הלא־נכון ובזמן הלא־נכון. רוב היהודים הפולנים שנולדו, כמותו, ב־1923, מצאו את מותם עשרים שנה אחר כך בידי המרצחים הנאצים; ואולם, פייפס ניצל מגורל מר זה הודות לאביו עתיר התושייה שהתברך ביכולת ראיית הנולד. בספרו חייתי מתאר פייפס - בלשון המעטה האופיינית לו - את סיפור הימלטותה עוצר הנשימה של משפחתו מפולין לארצות־הברית. למרבה הצער, רבים מקרוביו של פייפס לא שרדו את רצח ההמונים האידיאולוגי של שלהי שנות השלושים ותחילת שנות הארבעים. בשעה שמשפחתו נמלטה מפולין ב־1940, נרצח דודו מצד אמו, הרמן, תושב לנינגרד, בידי תלייניו של סטאלין. בשנים שלאחר מכן נפלו עוד רבים מבני משפחתו קרבן למכונת ההשמדה הנאצית. החוויות הטראומטיות האלה לימדו את פייפס הצעיר לקח ברור וחד־משמעי: כל קנאות אידיאולוגית, יהא תוכנה אשר יהא, בין שמדובר בקומוניזם בין בפאשיזם, היא תמיד הרסנית ורצחנית. מסקנה זו עתידה הייתה להשפיע עמוקות על השקפת עולמו.
פייפס, שנחשב מנעוריו לתולעת ספרים, נעזר מיד עם בואו לארצות־הברית במנגנון האמריקני היעיל ביותר לקידום המהגרים - ההשכלה הגבוהה. אופן קבלתו לקולג' מעיד על סגולותיה המבורכות של מערכת החינוך האמריקנית ועל תעוזתו של פייפס עצמו. פייפס שיגר גלויות לכמה קולג'ים אמריקניים ובהן תהה אם ייאותו לאפשר לו להתקבל אליהם אף שהאנגלית שבפיו אינה רהוטה ואף שאין ביכולתו לשאת בהוצאות שכר הלימוד. למרבה ההפתעה, ארבעה מתוך המוסדות שאליהם כתב ניאותו לקבלו. הוא בחר בקולג' מאסקינגאם באוהיו. הייתה זו בחירה מוצלחת, מפני שכאן, בחיבוקו החם של קמפוס קטן במערב התיכון, החל לפלס אט־אט את דרכו במולדתו החדשה ובספרות האמריקנית. ההוויה האקדמית, שאליה נקלט, תוסיף לשמש לו חממה כל ימיו.
על המהירות שבה השתלב פייפס בארצות־הברית מלמדת העובדה שבעקבות המתקפה היפנית על פרל הרבור הוא ביקש להתגייס לצבא, אך נענה כי בשל מעמדו כזר לא יוכל לעשות כן. אולם הוא לא נאלץ להמתין זמן רב כדי לשרת את ארצו, וכבר בינואר 1942 גויס לחיל האוויר האמריקני. הגם ששירותו הצבאי של פייפס היה קצר וחסר ייחוד, הוא החל להתעניין במהלכו בהיסטוריה הרוסית - נושא שעתיד להעסיקו ולהתוות את מסלול חייו מעתה ואילך.
משנוכח כי ייטיב לשרת את המאמץ המלחמתי של ארצו כאינטלקטואל ולא כחייל חמוש, נרשם פייפס לתכנית ללימוד השפה הרוסית באוניברסיטת קורנל. מאחר ששפת אמו הייתה פולנית, לא התקשה בלימוד הלשון החדשה. הייתה זו יריית הפתיחה הצנועה של המאמץ האמריקני להכשרת סובייטולוגים מומחים, והיא העניקה לפייפס הזדמנות לערוך היכרות ראשונה עם רוסיה ועם הרוסים.
אלא שההכשרה שלה זכה פייפס לא נשאה מיד פרי. הצבא, כדרכו, לא ידע כיצד לנצל את כישוריו הייחודיים, ולפיכך העביר את המומחה החדש לענייני רוסיה ממשימה משמימה אחת לאחרת. למזלו פינה לו הדבר זמן רב לקריאה, ואחד הספרים שנקרו בדרכו עתיד היה להשפיע על דרכו המקצועית החדשה לא פחות מן ההשכלה הרשמית שרכש: היה זה חיבורו של פרנסואה גיזו תולדות הציוויליזציה באירופה. ייתכן שפייפס חש קרבת נפש מסוימת לאותו היסטוריון צרפתי בן המאה התשע־עשרה, שחווה גם הוא על בשרו את תוצאותיהן הקטלניות של אידיאולוגיות קנאיות. אביו של גיזו הוצא להורג בידי תלייניה של המהפכה הצרפתית, ממש כפי שקרובי משפחתו של פייפס הצעיר נפלו קרבן למדיניותן הרצחנית של גרמניה הנאצית ורוסיה הקומוניסטית. כמי שחוו טרגדיות דומות על בשרם, הבינו גיזו ופייפס, כל אחד בדרכו, את חומרת הסכנה הטמונה ברעיונות מסוימים.
ועם זאת, אין ספק שגם סוג ההיסטוריה שכתב גיזו הצית את דמיונו של פייפס. סגנונו של גיזו כונה על ידי ההיסטוריונים של העת החדשה "היסטוריה ספקולטיבית", אך בימיו שלו זכה לתואר "היסטוריה פילוסופית". מחקרו התבסס על ההנחה שישויות היסטוריות הן אורגניות מטבען, כלומר, שהן מתהוות וצומחות כאורגניזמים, וכי כל אחת מהן היא תוצר ייחודי של מקורותיה ושל התנאים שליוו את התפתחותה. המתודולוגיה של ההיסטוריה הפילוסופית נשענת במידה רבה על ההזדהות הרגשית של החוקר עם נושא מחקרו; היעד הסופי של שיטה זו הוא הבנה רוחנית.
גיזו ושיטתו נתפסו בעיני פייפס הצעיר כמודל לחיקוי. השאלה המרכזית בכל מחקריו העתידיים הייתה איזו רוח מפעמת בציוויליזציה הרוסית; השיטה שבאמצעותה ביקש להשיב על השאלה - ניתוח היסטורי של התפתחותה האורגנית של רוסיה במהלך השנים. הן השאלה והן השיטה היו פילוסופיות במהותן.
המחקר הפילוסופי של ההיסטוריה הרוסית עתיד היה להניב פירות רבים, ולימים גם לעצב את האופן שבו נתפסה ברית־המועצות בקרב מי שאיישו את הדרגים הגבוהים ביותר בממשל האמריקני. ברם, פייפס עצמו עתיד היה לשלם מחיר אישי יקר על דבקותו בגישה הזאת. בעיני רבים מעמיתיו ההיסטוריונים, לרבות מומחים אחרים לרוסיה, נאמנותו של פייפס ל"היסטוריה הספקולטיבית" הייתה תמוהה. הם טענו כנגדו כי עמים אינם אורגניזמים, כי הבנה רוחנית אינה תחליף לשיטת מחקר, וכי "אופי לאומי" אינו אלא מיתוס ממאיר. הקולות המבקרים רק גברו ככל שהמגמות הדומיננטיות בהיסטוריוגרפיה האמריקנית נעשו יותר ויותר פוזיטיביסטיות ואמפיריציסטיות. פייפס, מצדו, בחר שלא להיות איש "מדעי החברה", המתמקד בפרטים סטטיסטיים ובהשוואת נתונים, והתעקשות זו דחקה אותו בהדרגה לשוליים של תחום עיסוקו. למרות זאת, נדמה שהוא עצמו מעולם לא הוטרד מכך.
אך כל זה עדיין היה צפון בחיק העתיד. לאחר שחרורו מהצבא ב־1946 התפנה פייפס ללימודי תואר שני באוניברסיטת הרווארד, אחד המקומות המעטים בארצות־הברית של אותם הימים שבהם אפשר היה ללמוד היסטוריה רוסית. התכנית ללימודי רוסיה בהרווארד הלכה והתרחבה עם התהפוכות שחלו אז בתחום היחסים הבינלאומיים, וחבריו ללימודים - ובהם לאופולד היימסון, מרטין מאליה, מארק רף, ניקולס ריאזונובסקי ודונלד טרדגולד - עתידים היו להכשיר חלק ניכר מן הסובייטולוגים בימי המלחמה הקרה. כנושא לעבודת הגמר שלו בחר פייפס בתורת הלאומים הבולשביקית. הבחירה שיקפה את שאיפתו לחשוף את מה שמצוי מתחת לפני השטח ולגלות את הרוח האמיתית של נושא מחקרו. פייפס ידע שהמרקסיסטים רואים בלאומיות אידיאולוגיה בורגנית שתכליתה הכשלת מלחמת המעמדות ודיכוי הפרולטריון. כיצד קרה אפוא שברית־המועצות הורכבה מרפובליקות לאומיות, ושהלאומיות הרוסית - בפרט - הייתה צו השעה בימיו של סטאלין? הבולשביקים היו אמורים, לכאורה, לשאוף להגביה עוף מעל לגבולות הלאום, אך בפועל עודדו במרץ תחייה לאומנית בתוך גבולותיהם. מה קרה שם באמת? תהה פייפס.
בעבודת הדוקטור שלו - ובספר שפורסם בעקבותיה תחת הכותרת היווצרותה של ברית־המועצות: קומוניזם ולאומיות, 1923-1917 - טען פייפס כי מצבה הנוכחי של ברית־המועצות איננו תוצר של האידיאולוגיה הבולשביקית אלא פרי פעולתם של כוחות המושרשים עמוק בהיסטוריה הרוסית. במהלכן של יותר מחמש מאות שנים הקימו הרוסים - בכוח הזרוע בעיקר - אימפריית ענק רב־לאומית. למרות הרטוריקה האנטי־אימפריאליסטית והאנטי־לאומית שלהם, שבו וחיזקו הבולשביקים הרוסו־צנטריים את האימפריה הזאת לאחר המהפכה, וגם הפעם הזאת נעשה הדבר באמצעות שימוש בכוחה האלים של המדינה. כתוצאה מכך, המשיכה ברית־המועצות את דרכה של האימפריה הרוסית המוכרת, שהייתה "בית כלא לאומות", אף על פי שהתקיימה בעידן שבו רעיון הריבונות הלאומית משל בכיפה. לניתוח של פייפס הייתה משמעות ברורה: ברית־המועצות, אימפריה בעולם של מדינות לאום, אינה אלא מגדל קלפים. המגדל התמוטט בעבר, וכך יקרה גם בעתיד. פייפס עתיד היה לחזור על נבואתו פעמים רבות בעשרות השנים הבאות, עד שבסופו של דבר תוכח צדקתו.
