המודרניות והאתגר החדש של הדת

פיטר ברגר

השמועות על מותו של אלוהים היו מוקדמות מדיי


יותר ממאה חלפה מאז הכריז ניטשה על מות האלוהים. רבים, הן אלה שקידמו בברכה את נבואתו והן אלה שגינו אותה, סברו שהיא מתייחסת לירידת קרנה של האמונה הדתית. אלא שברבות השנים גברו הפקפוקים בדבר אמיתותה של אותה עובדה. ואמנם, אין זה תיאור נאמן של ראשית המאה העשרים ואחת: הדת אינה נמצאת בסימן שקיעה. אדרבה, במקומות רבים בעולם התחוללה התפרצות רבת־עוצמה של האמונה הדתית.

מאז ימי הנאורות, אינטלקטואלים מכל סוג וגוון האמינו כי התוצאה הבלתי נמנעת של המודרניות היא דעיכתה של הדת. הסיבה לכך הייתה הסברה כי המודרניות מביאה עמה בהכרח רציונליות והתקדמות מדעית, אשר תחלפנה את האמונות התפלות של הדת. ניטשה לא היה חריג בתפיסתו זו; רבים מן ההוגים המודרניים בעלי ההשפעה סברו כך, ובהם מרקס, שכינה את הדת "אופיום להמונים", ופרויד, שראה בה אשליה.
שניים מאבות הסוציולוגיה הקלאסית, אמיל דורקהיים ומקס ובר, היו אף הם שותפים לאותה דעה. דורקהיים גרס כי הדת אינה אלא מטפורה לסדר החברתי, ואילו ובר האמין שהרציונליזציה - כך כינה את התגברות כוחה של השקפת העולם המדעית - תחסל את "גן העדן הקסום" של ההשקפות הקדם־מודרניות. מובן שעמדתו של כל אחד מהם ביחס לאותה תובנה הייתה שונה. דורקהיים, שהיה אתיאיסט נאור, ראה בחילוניות המודרנית קִדמה. ובר לא היה מאושר ממראה עיניו וסבר כי האדם המודרני כלוא ב"כלוב הברזל" של הרציונליות. כך או כך, הם היו תמימי דעים באשר למתרחש - התפשטות החילון ודחיקתה של הדת לקרן זווית.
ברם, אין לנו אלא לקבוע ששניהם טעו. המודרניות אינה תהליך מחלֵן מעצם טבעה, הגם שזו הייתה השפעתה במקרים מסוימים. אני סבור שהטעות הזאת נובעת מבלבול בין מושגים: אם יש למודרניות תוצאה בלתי נמנעת, אין היא החילון דווקא כי אם הריבוי. המודרניות יוצרת שפע הולך וגדל של דעות, ערכים והשקפות עולם בתוך חברה מסוימת. הריבוי הזה אכן מציב אתגר בפני כל המסורות הדתיות, הנאלצות להתמודד עם עובדת קיומם של "אחרים" - ולא בארץ רחוקה אלא ממש על מפתן ביתן. תיאוריית החילון, מצִדה, נדרשת להתמודד עם אתגר מסוג אחר.
אנו עדים כיום לשתי התפרצויות דתיות עזות במיוחד, המתרחשות בקנה מידה גלובלי - זו של האיסלאם וזו של האוונגליזם הפרוטסטנטי. תנועות איסלאמיות חדורות להט דתי זוכות לפריחה וצוברות כוח בכל רחבי העולם המוסלמי, מן האוקיאנוס האטלנטי ועד ים סין, וכן בקהילות המוסלמיות בארצות המערב. עלייתה של הפרוטסטנטיות האוונגלית אינה זוכה לתשומת לב רבה כל כך בקרב האינטלקטואלים, אנשי התקשורת והציבור המערבי, מכיוון ששמה לא נקשר מעולם לאלימות וכן משום שהיא קוראת תיגר על ההשקפות הרווחות של האליטה. דייוויד מרטין הבריטי, מן החוקרים המובילים בתחום הסוציולוגיה של הדת, מכנה אותה "מהפכה שלא הייתה אמורה להתרחש". אלא שהמהפכה מתרחשת, והאוונגליזם מתפשט במהירות רבה יותר ועל פני שטח גיאוגרפי גדול יותר מן התחייה האיסלאמית. זאת ועוד, האיסלאם משגשג בעיקר בקרב אוכלוסיות שהן מוסלמיות ממילא, ועל כן מדובר בהתעוררות דתית ולא בהמרת דת; הפרוטסטנטיות האוונגלית, לעומת זאת, חודרת למקומות שבהם לא הייתה מוכרת עד כה, והיא עושה זאת באמצעות המרות דת המוניות.
הפלח הדינמי והגדול ביותר של ההתפשטות האוונגלית הוא הזרם הפנטקוסטלי, שהחל את דרכו לפני מאה שנה בכמה מקומות בארצות־הברית, כאשר קבוצות קטנות של אנשים החלו לדבר באורח פלאי בלשונות נשכחות ולחוות ריפוי נִסי. הזרם הפנטקוסטלי ביקש מלכתחילה להרחיב את קהל מאמיניו. עשיית הנפשות התרכזה בעיקר באמריקה, אם כי כבר בשלב מוקדם היו לזרם שלוחות במקומות אחרים - אפילו, למרבה הפלא, בשבדיה. ואולם, ההתפרצות הפנטקוסטלית הגדולה החלה בשנות החמישים של המאה העשרים, בייחוד בארצות המתפתחות, ומאז היא הולכת ומתעצמת בהתמדה. גבולות הפנטקוסטליזם מעורפלים במקצת: זוהי תופעה רב־ממדית, שיש בה זרמים פנטקוסטליים מובהקים, קהילות פנטקוסטליות שאינן משתייכות לזרם מסוים וגילויים כמו־פנטקוסטליים בתוך כנסיות פרוטסטנטיות וקתוליות בעיקרן. אפשר לטעון שכל הקבוצות הללו נכללות ב"תנועה הכריזמטית", המונה על פי מחקר שנערך לאחרונה במכון המחקר פּיוּ (Pew) כארבע מאות מיליוני מאמינים.
ההתעוררות הדתית אינה נחלתם של האיסלאם ושל הזרם הפנטקוסטלי בלבד. הכנסייה הקתולית, הנתונה במצוקה באירופה, עושה חיל בחצי הדרומי של כדור הארץ. ברוסיה מסתמנת תחייה של הכנסייה האורתודוקסית. היהדות האורתודוקסית צומחת בקצב מהיר בארצות־הברית ובישראל. ההינדואיזם זוכה אף הוא לתנופה, והבודהיזם קונה לו נפשות לא רק באסיה אלא גם באירופה ובאמריקה.
 
מתברר, אם כן, שהמודרניות אינה מתאפיינת בהעדר אלוהים אלא בנוכחותם של אלים רבים. ועם זאת, שני חריגים אינם משתלבים בתמונה כללית זו של עולם דתי גועש וסוער. האחד הוא גיאוגרפי: מערב אירופה ומרכזה. החילוניות האירופית, על צורתה הנוכחית ועל הגורמים לה, היא אחת התופעות המעניינות ביותר בסוציולוגיה של הדת בזמננו. החריג האחר רלוונטי אף יותר לשאלת החילון, משום שהוא מגולם באליטה תרבותית בינלאומית, שנוצרה למעשה באמצעות הגלובליזציה של האינטליגנציה האירופית הנאורה. אף שהאליטה החילונית הזאת היא מיעוט בכל מקום שבו היא נמצאת, היא מחזיקה ביכולת השפעה ניכרת.
החילוניות מוצאת אפוא את עצמה מוקפת בהתעוררות דתית חובקת עולם, המציבה בפניה כמה אתגרים רבי־משמעות. בהקשר הכללי של דיוננו, מן הראוי להבחין בין שלושה סוגים של חילון.
ראשית, המונח "חילוניות" עשוי להתייחס לנכונות לקבל את השפעות הדיפרנציאציה המוסדית - המהווה מאפיין חיוני של המודרניות - על חיי הדת. פעילויות חברתיות שהתקיימו בחברות הקדם־מודרניות בתוך מסגרת אחת מתחלקות עתה בין כמה מוסדות. לדוגמה, בעוד שבעבר הוטל חינוך הילדים על המשפחה או השבט, הרי שכיום הוא נתון בידי מוסדות המתמחים בתחום. הצוות החינוכי, שלפנים כלל בני משפחה חסרי הכשרה מיוחדת, חייב עתה לעבור מסלול הדרכה במוסדות להכשרת מורים, המצמיחים בתורם מוסדות נוספים, כגון גופים המעניקים הסמכה מטעם המדינה ואיגודים מקצועיים של מורים. גם הדת עצמה עוברת תהליך דומה של דיפרנציאציה: מה שהיה בעבר פעולה משותפת של קהילה שלמה מאורגן כיום בידי המוסדות המיועדים לכך באופן ספציפי. למעשה, זמן רב לפני העידן המודרני הציגה הכנסייה הנוצרית את תכנית האב של הספציאליזציה הדתית והבחינה בין התחום החילוני של עיר האדם לתחום המקודש של עיר האלוהים. המודרניות רק הפכה את תהליך הדיפרנציאציה לרחב היקף ולמבוזר הרבה יותר.
אחד הביטויים הבולטים של התהליך הזה הוא הדת האמריקנית, המציעה ריבוי דמוי שוק חופשי של זרמים ומוסדות דתיים נפרדים וזמינים. הדוגמה האמריקנית מבהירה כי החילוניות, כאידיאולוגיה המקבלת את ההתמחות המוסדית של הדת, אינה כרוכה בהכרח באיבה לדתיות. גישה מתונה זו מולידה גם עמדה מתונה באשר להפרדת הדת מהמדינה. היא גורסת שהמדינה אינה צריכה להיאבק בדת אלא להימנע ממעורבות ישירה בעניינים דתיים ולהכיר במעמדם האוטונומי של המוסדות הדתיים.
הסוג השני של החילוניות אכן מתאפיין באיבה לדת, ובעיקר לתפקיד הציבורי שהיא ממלאת. התפיסה הצרפתית של המדינה, שהתגבשה מבחינה פוליטית במהפכה של 1789, צמחה מתוך העוינות שרחשה הנאורות האירופית לנצרות. ובכל זאת, סוג זה של חילוניות, הרואה בדת עניין פרטי לחלוטין, יכול להיות "סובלני" יחסית ביחסו אליה, כפי שהוא היום בצרפת. הסמלים הדתיים והפעולות הדתיות מורחקים בקפידה מן החיים הפוליטיים, אך הדת שהופרטה זוכה להגנתו של החוק.
הסוג השלישי של החילוניות אינו יכול להיחשב סובלני כלל וכלל; זהו החילון שהונהג בברית־המועצות ובמשטרים קומוניסטיים אחרים. מכל מקום, הן בגרסה הסובלנית והן בגרסה העוינת של המדינה החילונית, הדת מסולקת מן הזירה הציבורית ומוגבלת לתחום הפרט. בארצות־הברית הופיעו ארגונים שקידמו את הגרסה הצרפתית של החילון, כגון 'התאחדות אמריקנים להפרדת הדת מהמדינה' (Americans United for the Separation of Church and State) ו'האיגוד האמריקני לחירויות אזרחיות' (ACLU- American Civil Liberties Union). את השקפת העולם של האחרון אפשר לתמצת בבדיחה יהודית נושנה: אדם מבקש להיכנס לבית הכנסת בימים הנוראים. הגבאי עוצר אותו בפתח ואומר לו שהכניסה מותרת רק לאנשים שרכשו מקומות ישיבה. "אבל מדובר בעניין של חיים ומוות", אומר האיש. "אני חייב לדבר עם מר שפירו - אשתו אושפזה בבית החולים". "בסדר", אומר הגבאי, "אתה יכול להיכנס. אבל שלא אתפוס אותך מתפלל". שורת המחץ מתארת בדייקנות את עמדתו של ה־aclu בשאלה האם ועד כמה יש לספק למוסדות דתיים שירות מטעם הציבור, מהסעות לתלמידים ועד מתקנים רפואיים.
עמדנו אפוא על מגוון סוגים של חילוניות. את הגרסה המתונה מייצגת ההשקפה האמריקנית המסורתית בדבר הפרדת הדת מהמדינה. גרסה רדיקלית יותר, המגולמת ב־laïcité הצרפתי (המדינה החילונית), דוחקת את הדת למרחב הפרטי ובד בבד מעניקה לה הגנה חוקתית. הגרסה הקומוניסטית של החילוניות מבקשת לדכא את הדת. חסידיה של גישה זו עלולים להיות קנאים לא פחות מכל פונדמנטליסט דתי.






שופטים ללא גבולות

אוולין גורדון

בפסיקה מעוררת פליאה, בית המשפט אוסר על הורים לתת עונש גופני לילדיהם

ספר איוב כמדריך להארה

איתן דור־שב

פרשנות חדשה לחיבור החידתי ביותר במקרא

להציל את הקופסה הכחולה

יואל גולובנסקי, אריאל גלבוע

מערכת המשפט הישראלית כבר אינה מאמינה בהתיישבות יהודית

פחדים ישנים, איומים חדשים

אוריה שביט

חששם של האירופים מן האיסלאם אינו נטול הצדקה

הקוסם מלובליאנה

אסף שגיב

הפיתוי הטוטליטרי של סלבוי ז'יז'ק


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017