הדפסה
גרסת PDFחסידי הביטחון התעסוקתי טוענים, לעתים קרובות, כי קביעות במקום העבודה מגבירה את המוטיבציה של השכיר, בהעניקה לו תחושה של שותפות בהצלחת העסק.12 אבל הניסיון מורה אחרת. עובד היודע עד כמה קשה - כמעט בלתי אפשרי - לפטרו, לא יחוש מוטיבציה מיוחדת לשמור על רמת תפוקה גבוהה, להוציא מקרים שבהם קידומו מותנה בביצועיו. ברם, במקום עבודה שבו מונהגת קביעות, אפשרויות הקידום ממילא מוגבלות יחסית, משום שגם עובדים במשרות ניהוליות נהנים מהסדר זה ואינם ממהרים לפנות את מקומם.13
מבט חטוף במגזר הציבורי של המשק הישראלי מגלה מיד עד כמה הפכו הסדרי קביעות קרקע פורייה לחוסר יעילות ולאבטלה סמויה. בכתבה שהתפרסמה בעיתון הארץ באפריל 2003 מסביר חיים ביאור את הדינמיקה של התופעה:
מנהלים במגזר הציבורי אומרים כי תפוקת העובד עולה בדרך כלל בתקופה שמיד לאחר קבלת הקביעות, בממוצע למשך שנה אחת, שכן בתקופה זאת הוא חש מחויבות כלפי הממונה שהמליץ על מתן הקביעות והזדהות גדולה יותר עם מקום העבודה. ואולם לאחר שנה עד שנה וחצי שבה תפוקת העובד ומתייצבת, ואט אט היא מתחילה לרדת. תחושת הביטחון שמעניקה הקביעות גורמת לעובד אדישות מסוימת. לאחר שנים אחדות, אומרים המנהלים, הקביעות היא בבחינת גולם הקם על יוצרו.14
איש לא יופתע למקרא הדברים האלה. תלונות של מנהלים בשירות הציבורי על היעדרויות לא־מוצדקות ועל הרגלי עבודה שערורייתיים מתפרסמות חדשות לבקרים בעיתונות. יושב ראש רשות השידור, משה גביש, למשל, הוכה בתדהמה נוכח המצב השורר במקום עבודה מוכה תחלואים זה, שאליו הגיע מן המגזר הפרטי. בריאיון שהעניק למוסף דה מרקר ביולי 2007 סיפר:
יש פה טכנאים שיכולים להתחיל לעבוד ב־17:00 ולרשום שעבדו מ־8:00, וזה הרי מעוגן בהסכם השכר, הם לא סתם כותבים כך. אלה האנשים שגרמו לכך שכשהגיעו לראיין אותי, לפני שהייתי ברשות, היו מגיעים מרשות השידור שישה אנשים - בעוד שמהערוץ השני היו מגיעים שניים ומערוץ 10 אדם אחד. זה היה כורח של הסכמי העבודה שקודמיי חתמו כאן. הם קבעו שעיתונאי ברשות השידור עובד ארבעה ימים, ובימי חמישי ושישי הוא לא עובד אבל מקבל שכר - ועוד של שעות נוספות. אנשים הסכימו לא להכניס ציוד חדש, כי אז הטכנאים לא יהיו נחוצים.15
גם מי שהיה הממונה על השכר במשרד האוצר, יובל רכלבסקי, מתח ביקורת קשה על התנהלותם של עובדים במגזר הציבורי: "כל כך הרבה פיקציות הונהגו בעבודה הציבורית. והכל לאור יום, בלי בושה ובלי כלימה על היד הארוכה, החמדנית, שמחטטת בכיסו של הציבור".16 גילויים כאלה של חוסר יעילות, אדישות ועצלות, ולפעמים, כאמור, גם חמדנות, אינם רק מחזה מביש ומקור לא־אכזב של תסכול לאלה הנזקקים לשירותיו של המגזר הציבורי - כלומר, כלל אזרחי המדינה - אלא גם תופעה בעלת השלכות כלכליות מטרידות: ככלות הכל, ירידה במוטיבציה של עובדים גוררת פריון עבודה נמוך וגורעת מאיכות השירות הציבורי וכתוצאה מכך גם מכושר הייצור של המשק.
מובן שגם תחלופה מהירה של עובדים אינה חפה ממגרעות: קיצור משך הזמן הממוצע שבו עובדים שכירים בעסק מסוים, מונע מהם לצבור ניסיון מתמשך ומקטין את התמריץ של המעסיק להשקיע בהכשרתם. ועם זאת, חסרונותיה של המדיניות ההפוכה, המבצרת את מעמדו של העובד ומאפשרת לו להתחפר בתפקידו, עולים בהרבה על יתרונותיה. כך אפשר ללמוד, למשל, ממחקר מקיף במיוחד שפרסמו הכלכלנים אנדריאה בַּסַניני ודניאל וון בשנה שעברה.17 המחקר ניתח נתונים שנאספו במדינות 'הארגון לשיתוף פעולה כלכלי ולפיתוח' (OECD) בין השנים 1979 ל־2003, בניסיון לבדוק, בין השאר, את הקשר בין מידת קשיחותן של ההגנות המשפטיות על העובדים ובין הפריון הכולל בייצור.18 ואמנם, בסניני וּּוון מצאו שככל שהעובדים נהנים מהגנות חזקות ומקיפות יותר, כך קצב הצמיחה בפריון העבודה נמוך יותר.
מוטב להכיר אפוא באמת הלא־נעימה: עובד "משוריין" נהנה אמנם מביטחון, אולם הוא נוטה לנוע באטיות ומתקשה לסחוב אחריו את עגלת המשק. בעידן הגלובליזציה, סרבול כזה עלול לעלות למשק ולחברה ביוקר - וכפי שנראה, את המחיר הגבוה ביותר ישלמו דווקא אלה שידם אינה משגת.
נבחרי ציבור ופעילים המדברים בזכות ביטחון תעסוקתי מציגים את הקשחת ההגנות על העובדים כמדיניות חברתית המיטיבה עם החלשים והנזקקים. ברם, בבדיקה מעמיקה יותר מתברר כי מדיניות זו משיגה בדרך כלל את התוצאה ההפוכה: במקום ליצור הזדמנויות חדשות לתעסוקה ולרווחה כלכלית, היא מצמצמת אותן; במקום לשפר את מצבם העגום של דלי האמצעים, היא מנציחה אותו.
אין צורך בחישובים מסובכים כדי להבין את הבעיה: מאחר שהעדר גמישות ניהולית משפיע לרעה על יעילות הייצור, הוא מביא גם לפגיעה בתוצר וברווחת הציבור. למרבה הצער, את המכה הכואבת ביותר סופגות השכבות החלשות בחברה, שתלותן בפעולות הממשלה גדולה במיוחד. קצבאות ממשלתיות מהוות מרכיב חשוב בהכנסתן של שכבות אלו, ואין באפשרותן להשיג שירותים חיוניים כמו חינוך ובריאות במקרה שהמנגנונים הציבוריים אינם מתפקדים כיאות. צמיחה כלכלית בשיעור נמוך פוגעת בקצב העלייה של הכנסות הממשלה ממסים ולכן מחבלת ביכולתה של המדינה לספק שירותים ברמה גבוהה לציבור וקצבאות נדיבות לנזקקים.
אולם בכך לא מסתכם הנזק החברתי שגורמת מדיניות ההעסקה הקשיחה; נוסף על הקיצוץ באיכות השירות הציבורי למעוטי היכולת, היא גם חוסמת בפניהם את הכניסה לשוק העבודה. ככל שהליך הפיטורין מורכב, ארוך ויקר יותר, כך גם גובר חששם של המעסיקים הפוטנציאליים מנקיטת צעד זה בשל העלויות הכרוכות בו. הרצון להימנע מתשלום פיצויים גבוהים עלול להניא אותם מהעסקת עובדים נוספים ולהרתיע יזמים ממעורבות בפרויקטים שעשויים היו לייצר מקומות עבודה חדשים, לולא נחשבו ל"יקרים" מדיי במקרה של כישלון הגורר פיטורים המוניים. האטת תחלופת העובדים מקטינה, כמובן, את מספר המשרות המתפנות. עקב כך, נוצרות פחות משרות חדשות ופחות הזדמנויות תעסוקתיות עבור דורשי עבודה.19
ברי שמצב עניינים כזה מיטיב רק עם אלה הנמצאים זה מכבר במעגל המשתכרים. המגזרים החלשים יותר, לעומת זאת, נותרים מחוץ לחומות הברזל של הביטחון התעסוקתי ומתקשים למצוא לעצמם פרנסה הולמת. נשים השבות אל שוק העבודה, צעירים ומהגרים לא ימצאו כל נחמה בהגנות קשיחות על תעסוקה שלה כלל אינם זוכים; ההפך הוא הנכון. דוגמה מעניינת מספק מחקר של הבנק העולמי, שבדק את השלכות חקיקת חוק פיצויי פיטורין בצ'ילה, והראה באופן חד־משמעי כי הראשונים להיפגע ממנו הם הצעירים והעובדים הבלתי מיומנים: מאחר שתפוקתם נמוכה יחסית לשאר המגזרים וקרובה לשכר המינימום, הרי שעלויות הפיטורים הגבוהות הפכו את העסקתם ללא־כדאית, והביאו להיפלטותם ממעגל העבודה.20 אדריאנה קוגלר, כלכלנית מאוניברסיטת יוסטון שחקרה את ביצועי שוקי העבודה בארצות־הברית ובאירופה במהלך העשורים האחרונים, מדגישה כי
הגנה על התעסוקה מחוללת חלוקה מחדש של ההכנסות ומיטיבה עם המועסקים על חשבון המובטלים, עם הגברים בגיל העבודה על חשבון הנשים, עם העובדים המשכילים על חשבון העובדים הלא־מיומנים… המסקנה היא שביטול ההגנות על התעסוקה רצוי לא רק משיקולי יעילות, אלא גם לשם עידוד חלוקה מחדש של ההכנסה כך שנתחים נרחבים יותר ממנה יגיעו אל הקבוצות הפחות מוגנות.21
המחקרים האמפיריים הרבים התומכים במסקנה זו שומטים את הקרקע מתחת לטיעוניהם של דוברי הלובי החברתי בישראל, המגינים בלהט על ההסכמים הקיבוציים ועל הטבת הקביעות בשמו של אידיאל השוויון.22 ההסדרים הללו, הנהוגים במקומות עבודה שבהם פועל איגוד מקצועי חזק, רק מגבירים את המצוקה ואת התסכול של אלה אשר אינם נהנים ממטריית הגנה אפקטיבית כל כך. אפילו נציגי העובדים המאורגנים מודים שמוסד הקביעות פוגע בשכבות החלשות. יעקב זלוטניק, לשעבר יושב ראש האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות הלאומית, אמר בריאיון שהעניק לכתבת האתר Ynet בשנת 2001, כי "הבעיה היא שכיום מי שמשלם את המחיר על התנאים המשופרים של הוותיקים, הם העובדים החדשים, שנאלצים לחכות שנים לקבלת קביעות ותנאים".23
