הדפסה
גרסת PDFהסדרי הקביעות והעלויות הגבוהות של הפיטורין לא רק מצמצמים את זמינותן של המשרות הפנויות, אלא גם מניעים את המעסיקים לתור אחר חלופות זולות יותר. לעתים קרובות הם מוצאים את מבוקשם בשוק עבודה שניוני, שבו פועלים קבלני כוח אדם וחברות למתן שירותים. קבלנים אלו משכירים עובדים, המועסקים בשכר נמוך, ללא זכויות סוציאליות והטבות נלוות, לשם ביצוע מטלות מסוימות. שיטת העסקה זו, התורמת לגמישות היצע העבודה בטווח הקצר, הפכה נפוצה יותר ויותר בשנים האחרונות.24 היא נתפסת בעיני קובעי המדיניות כהסדר יעיל, המאפשר את האצת הצמיחה מבלי להפר את הסטטוס קוו מול העובדים הקבועים והוועדים החזקים המייצגים אותם. דא עקא, שמחירה החברתי של התופעה גבוה, גבוה מדיי.
ואכן, המחקרים מראים כי ההסתמכות הגוברת והולכת על עובדים זמניים עלולה להעלות את רמת האבטלה במשק במקום להפחיתה. מעסיקים יעדיפו לפטר עובדים זמניים ולשכור אחרים תחתם כדי שלא לשאת בעלויות הגבוהות של המשך העסקתם על תקן קבוע. במקרים אלו, התחלופה הגבוהה של העובדים מייצרת רק משרות זמניות, ומקשה על דורשי העבודה למצוא תעסוקה יציבה יותר.25 נוסף על כך, שוק העבודה השניוני נוטה להנציח את הפערים החברתיים הקיימים. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שמדיניות העסקה זמנית כרוכה בדרך כלל בהפחתת ההשקעה בהכשרת העובד וקיבועו בעמדה נחותה ולא־אטרקטיבית בעיני מעסיקים פוטנציאליים בעתיד. כדי להגביר את כדאיות העסקתם, נאלצים אפוא אותם עובדים להתפשר על שכר נמוך יותר על מנת שלא למצוא עצמם מחוסרי עבודה. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השכר הממוצע של עובדי קבלן בישראל עמד בשנת 2005 על כארבעת אלפים ושלוש מאות שקלים בחודש - כשישים אחוזים מן השכר הממוצע לשכיר, שעמד על כשבעת אלפים שקלים.26 הנפגעות העיקריות מן דפוס ההעסקה הזה הן האוכלוסיות החלשות - בעלי ההשכלה הנמוכה, עולים חדשים, בני־מיעוטים, צעירים ונשים - שלהן ייצוג־יתר בשוק העבודה השניוני בארץ, בדומה למצב בשאר מדינות העולם.27
למרבה הצער, השימוש בעובדי קבלן רווח לא רק בסקטור הפרטי במשק: בשנים האחרונות הוא נעשה נפוץ יותר ויותר במגזר הציבורי ובמשרדי הממשלה. מגמה זו היא בבחינת הוספת חטא על פשע. כאשר בוחרת הממשלה להעסיק את נותני השירותים עבורה באמצעות קבלני משנה וחברות כוח אדם, היא מכשירה, הלכה למעשה, את הפגיעה באותם מועסקים. בכך היא מועלת במחויבותה הבסיסית לשלומן של השכבות החלשות ומחריפה את הנזק שנגרם להן ממילא בגין מערך ההגנות הקשיח על העובדים הקבועים של המגזר הציבורי.
ההעסקה השניונית, על כל תחלואיה, היא תוצר לוואי מובהק של התאבנות שוק העבודה בהשפעת ההסכמים הקיבוציים, הסדרי הקביעות, מפגני הכוח של ועדי העובדים וחקיקת המגן שהפכה את הליך הפיטורין לסיוט עבור המעסיקים. למרבה האירוניה, הכוונות הטובות של שוחרי הביטחון התעסוקתי סללו את הדרך לצמיחתו של שוק עבדים מודרני, המתנהל בתנאים של הפקרות משפטית ומוסרית. נוכח המציאות העגומה הזאת, נדרשת ללא ספק רפורמה עמוקה בשוק העבודה הישראלי.28 ובעניין הזה, כמו בעניינים אחרים, אפשר ללמוד לא מעט מהצלחותיהם ומכישלונותיהם של אחרים.
אף שהתפתחותה ההיסטורית של הכלכלה הישראלית הושפעה במידה רבה מן ההיבטים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים הייחודיים של המציאות המקומית, הבעיות שעמן היא מתמודדת בתחום התעסוקה הטרידו ומטרידות גם מדינות מפותחות אחרות. למעשה, חלק גדול מן המשקים המתועשים של המערב, ובעיקר אלו של אירופה, נאלצו לחוות על בשרם, בשלב כזה או אחר, את ההשלכות השליליות של שוק עבודה קשיח יתר על המידה. בחינה רצינית של מאמציהם להתמודד עם התופעה - במגוון של אמצעים, אפקטיביים יותר ופחות - עשויה להנחיל לנו אפוא שיעור חשוב.
מובן שהמדינות המפותחות אינן נוקטות מדיניות תעסוקתית אחידה. אם נבקש לשרטט ציר שבו תמוקמנה כלכלות אלו בהתאם להיקף ההגנות שהן מעניקות לעובדיהן, נמצא בקצה האחד מדינות דוגמת פורטוגל, איטליה, גרמניה, ספרד, שבדיה ויוון, שבהן נהנים שכירים ממידה רבה של קביעות במשרותיהם, ובקצה השני את ארצות־הברית, בריטניה, אוסטרליה, קנדה, שווייץ וניו זילנד, שבהן מתקיימת תחלופת עובדים גבוהה.29 חלוקה זו משקפת את ההבדלים בין שני דגמים פוליטיים וכלכליים שונים: מחד גיסא, מדינת הרווחה האירופית, המבקשת להגן על העובדים ועל הציבור בכללותו מפני מצוקה ומחסור באמצעות התערבות ביחסי העבודה, ומאידך גיסא, כלכלת השוק, החורתת על דגלה את החתירה לשגשוג תוך עידוד התחרות והיזמה החופשית.
ארצות־הברית היא דוגמה מובהקת למשק מן הסוג השני, והיא מהווה גם מקרה קיצוני של מדינה מפותחת שבה אין העובדים נהנים מהגנה מקיפה על פרנסתם ורווחתם. גמישותו המופלגת של שוק העבודה האמריקני נובעת משילוב של גורמים: ראשית, משפט העבודה האמריקני מקל מאוד את הליך הפיטורין: הדוקטרינה המקובלת גורסת כי מעסיק יכול לסיים את העסקתו של עובד בכל עת על פי שיקול דעתו, אם אין ביניהם חוזה המונע ממנו לנהוג כן במפורש.30 שנית, המשפט האמריקני אינו מחייב את המעביד לשלם פיצויי פיטורין לשכיר שעבודתו הופסקה; מתן פיצויים כאלה מעוגן אך ורק בהסכם בין הצדדים.31 שלישית, אופציית הקביעות מונהגת בשוק העבודה של ארצות־הברית בצמצום יחסי והוותק הממוצע של העובד האמריקני נופל בהרבה מזה של עמיתו האירופי.32
יתר על כן, כדי לעודד חזרה למעגל העבודה, מוגבל משך הזכאות לדמי אבטלה בארצות־הברית לעשרים ושישה שבועות, והמבקש אותם נדרש לעמוד במספר תנאים: עליו להראות, למשל, כי נפלט ממקום עבודתו שלא באשמתו וכי הוא מחפש תעסוקה באופן פעיל. קווי המתאר של תכנית זו משורטטים ברמה הפדרלית על ידי משרד העבודה האמריקני, וקובעים רף עליון למשך הזכאות, שממנו רשאיות המדינות השונות לסטות רק כלפי מטה. גובה דמי האבטלה, כמקובל בשאר המדינות ובישראל, אינו זהה עבור כלל הפונים. התשלום בפועל מחושב לפי משכורתו של הפונה בחמישים ושניים השבועות שקדמו להגשת הבקשה, ולפי מספר הרבעונים שבהם היה מועסק במשרה מלאה. באופן זה, מי שהשתכר סכום נמוך בתקופה שלפני פיטוריו, יגלה כי רשת הביטחון שמקנים לו דמי האבטלה אינה רחבה מספיק, וכי אין הם תחליף - ולו זמני - לשכר המשתלם מעבודה.33
נתונים אלו מסבירים את התחלופה הגבוהה של העובדים במשק האמריקני, והם עשויים גם לזרות אור על הנסיבות שבהן נוצר פער גדול בין שיעור האבטלה בארצות־הברית, הנע בשנים האחרונות בין חמישה לשישה אחוזים, ובין השיעור הגבוה בהרבה המאפיין את מדינות אירופה.34 לאחר שבעשורים האחרונים של המאה העשרים סבלו החברות האירופיות ב־oecd מעשרה אחוזי אבטלה בממוצע, יזם הארגון בשנת 1992 מחקר מקיף שיברר את הסיבות לתופעה ויצביע על דרכים למזעֵרה. שנתיים אחר כך התפרסמו תוצאות המחקר בדו”ח שעורר תהודה ציבורית רחבת היקף. הדו”ח קבע כי האבטלה באירופה היא תופעה מבנית, הנובעת מקשיי הסתגלות לשינויים טכנולוגיים ולגלובליזציה. לצד רפורמות במערכות החינוך והרווחה, המליצו מחברי המחקר להגביל את היקפם של ההסכמים הקיבוציים ולהפחית את מידת ההגנה על העובד בחקיקה הקונבנציונלית, כדי שזו לא תחסום את יכולתו של שוק העבודה לקלוט מועסקים חדשים.35
אף שמדינות אירופה נקטו בשנים האחרונות שורה של צעדים כדי לצמצם את ממדי האבטלה ביבשת, הרפורמות שאותן הוציאו אל הפועל בתחום הביטחון התעסוקתי היו חלקיות ומהוססות למדיי. רפורמות אלו התמקדו בדרך כלל בהגברת הזמינוּת של משרות חלקיות וזמניות, אולם הותירו את הסדרי התעסוקה הקבועים על כנם. הסיבה לכך הייתה, לפחות בחלק מן המקרים, חששם של מעצבי המדיניות הכלכלית באירופה מפני תגובת ארגוני העובדים וציבור השכירים. דוגמה מאלפת לבעיה מספק לנו ניסיונה הכושל של ממשלת צרפת לצמצם את שיעור האבטלה הגבוה במדינה זו - העומד על כעשרים ושלושה אחוזים בקרב צעירים עד גיל עשרים וחמש - באמצעות הרפיית מקצת ההגנות מפני פיטורין.36 בתחילת 2006 יזם ראש ממשלת צרפת דאז, דומיניק דה־וילפן, חקיקת חוק המתיר סוג חדש של התקשרות בין עובד למעביד: "חוזה ההעסקה הראשונה". החוק אפשר למעבידים להעסיק עובדים צעירים (שגילם אינו עולה על עשרים ושש שנים) לתקופת מבחן של שנתיים ולפטר אותם במהלכה מבלי שיצטרכו לנמק צעד זה ומבלי שייאלצו לשלם פיצויים גבוהים בגינו. ההתנגדות הציבורית למהלך הייתה דרמטית. קואליציה של איגודי עובדים, ארגוני שמאל וסטודנטים פתחה במסע מחאה סוער שהוציא יותר ממיליון מפגינים אל הרחובות בכל רחבי צרפת. הלחץ האינטנסיבי של ההפגנות ההמוניות עשה את שלו: ב־10 באפריל 2006 הודיע נשיא הרפובליקה, ז'אק שיראק, על ביטולו בפועל של החוק ועל החלפתו ב"אמצעים אחרים" להתמודדות עם בעיית האבטלה בקרב האוכלוסייה הצעירה במדינה.37
