הדפסה
גרסת PDFבתחילת חודש נובמבר 2006 הפך נמל התעופה בן־גוריון - מקום לא־רגוע גם בימים שבשגרה - לסיר לחץ מבעבע של עצבנות, מרירות ותסכול. עקב שביתה ללא הגבלת זמן, שעליה הכריז ועד העובדים הארעיים של נמל התעופה, שותק בפועל השער האווירי למדינת ישראל: הסבלים, שהתבצרו באזור מיון המזוודות, סירבו לפרוק או להעמיס מטענים, טיסות רבות נדחו ואלפי נוסעים זועמים עוכבו שעות ארוכות במקום בהמתנה לכבודתם. עילת השביתה הייתה הודעת רשות שדות התעופה כי בכוונתה לפטר מאה ועשרים עובדים ארעיים, שמשך זמן העסקתם בנמל התעופה לא עלה על חמש שנים. בתגובה הודיע הוועד כי חבריו לא יחדשו את עבודתם אם לא תיענה דרישתו להעניק קביעות לעובדים הזמניים "הוותיקים" יותר. בהודעה שהוציא לעיתונות הכריז מנהיג המאבק, הפעיל החברתי ד”ר עמי וטורי, כי "אנו דורשים את מה שדרוש לכל אדם בישראל: פרנסה מכובדת, בטחון תעסוקתי וחיים של כבוד".1
שביתת הסבלים בנמל התעופה בן־גוריון, שהסתיימה מקץ ימים ספורים בהוראת בית הדין הארצי לעבודה, לא השיגה את מטרתה, אולם היא ממחישה היטב את עוצמת הכמיהה ל"ביטחון תעסוקתי" בקרב חלקים נרחבים מציבור השכירים בישראל. ההבטחה המגולמת בצמד המילים הזה היא פסגת מאווייהם של רבים, ולא בכדי: ככלות הכל, מקום עבודה קבוע מספק פרנסה לאורך זמן, וחשוב לא פחות - מעניק מידה של ודאות ושל רווחה נפשית, שערכה לא יסולא בפז. אין זה מפתיע אפוא שבסקר מטעם חברת המידע העסקי והשיווקי bdi והמגזין דה מרקר שהתפרסם במאי 2007, נמצא כי העובדים הישראלים מבכרים, ככלל, תעסוקה בטוחה על פני שכר גבוה.2
במשך תקופה ארוכה נהנו עובדים רבים בישראל מרמה גבוהה מאוד של ביטחון תעסוקתי. ביטחון זה נשען בעיקר על המבנה הריכוזי שאפיין את שוק העבודה הארצי בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה: ההסכמים הקיבוציים בין ההסתדרות וועדי העובדים ובין המעסיקים, ובראשם הממשלה, הקיפו חלק ניכר מן המשק והעניקו לשכירים הגנה מסיבית. הסכמים אלו, צווי ההרחבה שנלוו אליהם וחקיקת העבודה הישראלית הערימו קשיים על הליך הפיטורין והפכו אותו למסורבל, ארוך ויקר.3 נוסף על כך, מוסד הקביעות היה לנורמה במגזר הציבורי, עובדה שהעניקה למגזר זה יתרון, בעיני עובדים רבים, על פני השוק הפרטי; האפשרות לזכות במעמד חסין זה כעבור שנים ספורות של עבודה פיצתה, כמדומה, על תנאי שכר לא־מזהירים.4
מאז סוף שנות השמונים עברה הכלכלה הישראלית שינויים מרחיקי לכת, שהתבטאו, בין השאר, בצמצום היקף העבודה המאורגנת במשק.5 ואולם, אף ששיעורם היחסי של השכירים הנהנים מביטחון תעסוקתי ירד בהתמדה במהלך התקופה הזאת, הוא עדיין אינו מבוטל. במגזר הציבורי עובדים כשמונה מאות אלף שכירים,6 קרוב לשליש מכלל העובדים בארץ, שרובם המכריע - יותר משמונים אחוזים - מועסקים במסגרת הסכמים קיבוציים המבטיחים להם קביעות. מהסדר דומה (אם כי בהיקף נמוך בהרבה) נהנים גם אותם שכירים במגזר העסקי הפרטי, המועסקים בחברות ובמפעלים גדולים שבהם פעילים ועדי עובדים חזקים.7
התמורות שחלו בשוק העבודה הישראלי בעידן הנוכחי מעוררות, מטבע הדברים, דאגה רבה בקרב נציגי הלובי החברתי ופעיליו. נוכח דעיכת מבנה ההעסקה הישן, הממורכז והנוקשה של המשק הישראלי, מנהלים פעילים אלו מאבק עיקש על שימורם של אמצעי ההגנה המסורתיים על השכירים. רבים מהם מזהים עדיין ביטחון תעסוקתי עם ההסכמים הקיבוציים המעניקים לעובדים את פריבילגיית הקביעות ועם החוקים הכובלים את ידי המעסיקים בהליך הפיטורין;8 מנקודת מבטם, זניחת המנגנונים האלה פירושה הפקרת ציבור השכירים והפיכתו ל"אוכלוסייה ענייה, תלושה וחסרת הגנה", כדבריה של חברת הכנסת שלי יחימוביץ'.9
ברם, אף שיש גרעין של אמת באזהרות הללו - וראוי לתת עליהן את הדעת - התמונה הכוללת מורכבת מעט יותר: המחקר האמפירי והתיאורטי, שאותו נסקור להלן, מראה כי הקשחת שוק העבודה לצורך הגנה על השכירים מחוללת נזק כלכלי וחברתי משמעותי; לא זו בלבד שמדיניות זו מעכבת את תהליכי הצמיחה של המשק ופוגעת ברמת החיים של כלל אזרחי המדינה, היא גם גובה מחיר כבד מן השכבות החלשות ומקשה עליהן לשפר את מצבן. מדינות אחרות כבר למדו לקח זה, וחלקן - דוגמת דנמרק - אף אימצו מדיניות רווחה חלופית, המספקת לעובדים ביטחון בהכנסתם, מבלי לפגוע בגמישות ובדינמיות של שוק העבודה. ישראל יכולה וצריכה ללמוד מניסיונן של מדינות אלו, אם ברצונה לעמוד בחזית הכלכלה הגלובלית, מבלי לאבד בתוך כך את עמוד השדרה המוסרי שלה.
כל דיון בהשלכותיה של מדיניות המקדמת ביטחון תעסוקתי - או, ליתר דיוק, קשיחות בשוק העבודה - על ביצועי המשק בכללותו צריך להסתמך על נקודת מבט רחבה, המתחשבת לא רק במאפייניה של הכלכלה המקומית אלא גם במקום שהיא תופסת, או מבקשת לתפוס, במערכת הגלובלית. מנקודת המבט הפנורמית הזאת, בכוחם של ההרגלים הישנים של שוק העבודה הישראלי לפגוע פגיעה של ממש בחוסנה של הכלכלה והחברה הישראלית.
אפשר להתווכח, כמובן, על המשמעות המוסרית והחברתית של השינויים הקשורים לעידן הגלובליזציה, אולם לא רצוי להתכחש למציאות שהם יוצרים ולברירה החד־משמעית שהיא מעמידה בפנינו: הסתגלות או השתרכות מאחור. האינטגרציה הגוברת של הכלכלה העולמית, כתוצאה מתנועה חופשית של סחורות, הון, מידע וכוח אדם בין מדינות, מותירה לא מעט נפגעים בדרכה, אולם היא גם יוצרת ללא הרף הזדמנויות חדשות. יזמים ותאגידים מנצלים היטב את ההזדמנויות האלה ומעתיקים מפעלים עתירי עבודה מן המדינות המפותחות לארצות המתפתחות, המציעות להם תנאים נוחים וכוח עבודה זול. מבחינת המשקים התעשייתיים המפותחים, זהו תהליך מכאיב אך הכרחי: מחד גיסא, העברת מרכזי ייצור ל"עולם השלישי" מביאה לירידה בביקוש לכוח אדם בלתי מיומן, וכתוצאה מכך - באופן זמני, לפחות - לעלייה באבטלה; מאידך גיסא, העלייה ברמת החיים בעולם מגבירה את הביקוש למוצרי יצוא עתירי טכנולוגיה ולכוח אדם מיומן. מדינה המעוניינת לקטוף את פירות הגלובליזציה ולהשיג צמיחה מהירה, נדרשת אפוא להתאים עצמה במהירות לשינויים התכופים בכלכלה העולמית ולנצל היטב את יתרונותיה היחסיים.
ואולם הסתגלותן המוצלחת של מדינות לתנאי התחרות הגלובלית תלויה במידה רבה בגמישות שוק העבודה שלהן. כאשר המעסיקים נהנים מחופש פעולה יחסי בכל הנוגע לניעות עובדים, יש ביכולתם להגיב בזריזות לשינויים ולהעביר תשומות מתחומים שבהם נשחק הרווח לענפים מתפתחים. מנגד, עלויות פיטורין גבוהות וגמישות ניהולית מוגבלת מקשות על המעסיקים לייעל את תהליכי הייצור ולשלב בהם פיתוחים טכנולוגיים המייתרים כוח אדם.10 כתוצאה מכך, הם עלולים למצוא עצמם משתרכים מאחור במרוץ האינטנסיבי של הסחר הבינלאומי.
נוסף על הפגיעה ביעילות הייצור, שוק עבודה מאובן מקטין את היקף ההשקעות במשק. יזמים אינם ממהרים להשקיע הון בעסקים הסובלים מהעדר גמישות ניהולית. רעיונות בעלי פוטנציאל רווחי אינם מגיעים לכדי ביצוע בשל חששם של המעסיקים מן המחיר שייאלצו לשלם אם יצטרכו לפטר את עובדיהם. נוכח אי־כדאיותן הכלכלית של השקעות הכרוכות במתן קביעות לעובדים, מעדיפים היזמים להתמקד בפרויקטים הטומנים בחובם סיכון נמוך יותר, על חשבון יעילות הקצאת המשאבים במשק; לחילופין, הם עשויים להזרים משאבים למדינות אחרות, המציעות להם תנאים נוחים יותר לבניית עסק ולניהולו.11
