בשנת 1996 נפלה ליילה פאתחי, ילדה בת אחת־עשרה, קרבן למעשה אונס ורצח אכזרי באחד מן האיזורים הכפריים מוכי העוני של איראן. למרות ששלושת הגברים אשר עוללו את הזוועה הועמדו למשפט, נמצאו אשמים ונידונו למוות, פסק השופט כי דמי "כופר הדם" עבור שניים מן הנאשמים (השלישי התאבד בתא הכלא) גבוהים יותר משווי חייה של הקרבן, ולכן תבע ממשפחתה לשלם אלפי דולרים כדי לממן את הוצאתם להורג. בניסיונה לקבץ את הסכום הנחוץ איבדה המשפחה את כל רכושה ואף את ביתה, עד שבסופו של דבר הגיע סיפורה לידיעתה של אבאדי. מתוך הכרה ש"נעשה עוול לילדה שנאנסה ונרצחה ולמשפחה שאיבדה את כל רכושה ואף את ביתה בעקבות ההליכים המשפטיים", גמרה אומר בלבה לא להניח לחוק להתעלל פעם נוספת בקרבנות. אבאדי גיבשה אפוא "דרך הגנה פשוטה ואלגנטית" שנשענה על עקרונות ותקדימים השאובים מן ההלכה האיסלאמית. והתוצאה של מאמציה אלה? אבאדי ננזפה על שמתחה ביקורת על החוק האיסלאמי; בית המשפט זיכה את הנאשמים; והוריה של ליילה שקעו אט־אט בתהומות הטירוף.

במקרים אלו ואחרים, המשטר אפילו לא טרח ליצור מראית עין של עשיית צדק. אף שהפרשיות האלה התפרסמו ועוררו דיון ציבורי בתוך איראן - מועמדים ממחוז הבחירה של ליילה פאתחי אף ניסחו מצע בחירות שנקט עמדה לגבי הפרשה - ולמרות שהשופטים היו מודעים לכך ש"גם הם וגם מערכת המשפט ייאלצו להצדיק את החלטתם בבית הדין של דעת הקהל", הרשויות בחרו להפגין אדישות. כפי שאבאדי נאלצת להודות, "פשוט לא היה להן אכפת".

מול משטר אלים ובלתי מתפשר שכזה מוגזם היה לצפות שמאמציה של אבאדי יטלטלו את המערכת. ניסיונותיה הכושלים להשיג משפט הוגן כמעט עלו לה בחייה: כשבדקה מסמכים ממשלתיים הקשורים לאחד ממקרי הרצח, גילתה כי שמה שלה מופיע ברשימת החיסול של המשטר. מובן שאין בכך כדי להפוך את עבודתה לחסרת תועלת; נהפוך הוא, פעילותה ותשומת הלב שהיא מעוררת אולי אינה מניבה עדיין את התוצאות המקוות מבית, אך הצלחתה להפנות את הזרקור אל הנושאים שהמשטר מעדיף להסתיר עשויה להקנות תמיכה בינלאומית לרפורמיסטים הנאבקים על שינוי השלטון. יתר על כן, כפי שמזכירה אבאדי לעצמה באותם רגעים אפלים שבהם ידו של המדכא על העליונה, "עצם העלאת המודעות של אנשים לזכויותיהם היא תרומה חשובה בפני עצמה".

ובכל זאת, בתום קריאת הספר קשה להימנע מן התחושה שאבאדי, המעדיפה להתבונן במחצית המלאה של הכוס, אינה מבקרת בחומרה הראויה את המציאות העגומה שמנחילה מערכת המשפט האיסלאמית לאיראנים. גישה זו ניכרת, למשל, באכזבה שהיא מבטאת נוכח ניסיונות השלטונות לחתור תחת חקירתה לגילוי האמת במקרה רצח מסוים. "אנשי צללים רבי־עוצמה מבין חסידי הקו הנוקשה ברפובליקה האיסלאמית העדיפו לנהל את מלחמתם מחוץ להליך הפוליטי התקין" - היא קובלת בלשון של המעטה המגיעה עד כדי גיחוך. תחושה זו עולה גם מתיאור הכנותיה למשפט בפרשת זיבה:

למקרא קטעים מעין אלה אפשר להתרשם כי אבאדי חוששת להניח לעובדות לדבר בעד עצמן ולהציג את המשטר בארצה במלוא קנאותו ואכזריותו. האיפוק שהיא מגלה, המסתתר לא פעם מאחורי מסווה של אופטימיות בלתי נלאית, הוא אולי כורח המציאות: אילו ביטאה אבאדי ביקורת חריפה מדיי על הרשויות או על ההלכה האיסלאמית, אין ספק שלא היו מתירים לה להמשיך לחיות ולעבוד באיראן, וודאי שלא לפרסם את זיכרונותיה באנגלית. זהו הסבר כמעט מתבקש; ואולם, מן הספר עולה גם אפשרות אחרת, מטרידה הרבה יותר.

 

קשה להגן על עמדה כזאת, ואבאדי נעזרת לשם כך בכתיבה סנטימנטלית. כך היא מתארת, למשל, את הימלטות השאה מאיראן: "בריחתו שמה קץ לאלפיים שנות מלוכה בפרס. המונים צוהלים מילאו את הרחובות… הרגשנו שהחזרנו לעצמנו את הכבוד שרבים מאתנו אפילו לא הרגישו שאיבדו". אבאדי אינה מושכת את ידה גם מהשוואות מטעות ומקוממות: כשהיא מזכירה את הצעדים שיזם השאה לשחרור הנשים באיראן, דוגמת הטלת איסור על חבישת רעלה, היא מצהירה כי הוא היה "השליט האיראני הראשון, אך לא האחרון, שניסה לממש מטרות פוליטיות - מודרניזציה, צמצום השפעתם של אנשי הדת - על גבן של הנשים", ובכך יוצרת הקבלה מפוקפקת בין פעולותיו של השאה בתחום זה ובין הדיכוי השיטתי של הנשים תחת המשטר האיסלאמי. אבאדי משתמשת באותה טקטיקה מפוקפקת כשהיא דנה בפרק האחרון של ספרה בממשלת ארצות־הברית, שעליה אין לה אפילו מילה טובה אחת לומר. כאשר היא מתארת את הקשיים שהוערמו עליה כשביקשה לפרסם את זיכרונותיה בארצות־הברית, היא כותבת ש"המערכת האיסלאמית באיראן מצנזרת ספרים, מקימה 'חומות אש' כדי לחסום את הגישה לאינטרנט ואוסרת את הצפייה בשידורי הלוויין בטלוויזיה, בניסיון למנוע מן האיראנים גישה למידע מהעולם החיצון. נראה לי בלתי סביר שממשלת ארצות־הברית, הרואה בעצמה מגִנת דרך החיים החופשית, תנסה לפקח על חומר הקריאה של האמריקנים… מה ההבדל, אם כן, בין הצנזורה באיראן ובין ההגבלות שמטילה ארצות־הברית?" נכונותה של הממשלה האמריקנית לבטל בסופו של דבר את ההגבלות האלה והעובדה שבית משפט פדרלי עשוי היה לאלץ אותה לעשות כן בנימוק שהדבר מנוגד לחוקה מעידות עד כמה מופרכת ההשוואה של אבאדי בנקודה זו.

אבל החלקים המקוממים ביותר בזיכרונותיה של אבאדי הם תיאוריה הרומנטיים את המהפכה האיסלאמית, והצגתה החוזרת ונשנית כאירוע נשגב ומרומם. כשהיא נזכרת, למשל, בהוראה ה"מבריקה" שנתן חומייני לעם האיראני לאחר בריחתו של השאה, להתייצב על גגות הבתים מדי לילה בשעה קבועה ולקרוא בקול "אללה אכבר", היא כותבת:

אלה אינן מילים של מהפכנית שהתפכחה, אלא של אישה הסבורה כי המהפכה פשוט "סטתה מדרכה ואינה רואה עוד לנגד עיניה את אידיאל החירות והעצמאות שבו דגלה". ולא זו בלבד שהיא מסרבת להודות בטעותה, היא אף מפגינה יותר משמץ של התנשאות כשהיא מתארת את הפופולאריות של המועמד הרפורמיסטי חתאמי בקרב ציבור התר נואשות אחר חלופה למשטר שהיא עצמה סייעה לכונן:

למה בדיוק כמהה אבאדי עצמה? כנראה שלא ל"איראן חדשה מן היסוד", אלא לרפובליקה איסלאמית אשר תמצא מחדש את דרכה, לאחר שסטתה קמעא מן הנתיב הנכון. ברם, נדמה שבנקודה זו דווקא אבאדי היא שמניחה למאווייה לגבור על תפיסת המציאות. עם ניצחונו של מחמוד אחמדינג'אד בשנת 2005 הידקו השמרנים את אחיזתם בכל זרועות השלטון. אפילו ההישגים הצנועים שנפלו בחלקה של התנועה לזכויות האישה בימי נשיאותו של חאתמי נמחקו; המשטר ניצל את החשש מפני מתקפה אמריקנית כאמתלה להגברת דיכויין של הנשים. בינתיים נפוצו הרפורמיסטים לכל עבר ואין ביכולתם להסכים ביניהם על דרך פעולה מגובשת לקידום מטרותיהם. האם ניתן באמת לתקן את המשטר הזה מבפנים? ושמא עדיף יהיה למוטט את הרפובליקה האיסלאמית ולהניח לאיראן חדשה לצמוח מן ההריסות?

בחשבון אחרון, אם תעלה איראן ביום מן הימים על המסלול המוביל לכינון דמוקרטיה ושלטון נאור המכיר בזכויות האדם, ספק רב אם הדבר ייזקף לזכותם של אבאדי ובני־דורה מקרב הרפורמיסטים, הסבורים כי ניתן עוד "להציל" את המהפכה. איראן תיאלץ כנראה להמתין לדור צעיר יותר, שיהא משוחרר מחובת הנאמנות לעבר ונחוש בדעתו להבטיח לעצמו עתיד טוב יותר בארץ אבותיו.

 

מרלה ברוורמן היא עורכת שותפה בתכלת.