הדפסה
גרסת PDFלצד התכנים המתייחסים ישירות לסכסוך הישראלי־ערבי, יכולים הקוראים הישראלים למצוא בספר עוד דיונים רבים בעלי רלוונטיות למתרחש באזורם ולמאבק של מדינתם נגד הטרוריסטים ומפייסיהם. רובם בוודאי יעריכו את הדגש המיוחד ששם רבקין בסוגיית האכיפה, ואת ההתקפה החריפה שלו על הנהייה העיוורת אחר רעיון "הממשול הגלובלי" ועל גישות לגאליסטיות־מוסרניות כושלות.
בין סגולותיו הרבות של ספר זה אפשר למנות סקירה מועילה ותמציתית על אודות ההגות הפוליטית והתפתחות המשפט הבינלאומי מאז הוגו גרוטיוס. הדיון בז'אן בודין, בתיאוריית הריבונות שפיתח וביחסו ליהודים ולמקורות יהודיים, מאיר עיניים במיוחד. שפע המידע והניתוח החד שמציע רבקין במגוון רחב של נושאים ובסגנון כתיבה מרתק, שנון וקל להבנה, עושים את הספר לקריא ביותר. אנשי מקצוע וחוקרים בתחום המחשבה המדינית, המשפט הבינלאומי, היחסים הבינלאומיים וההיסטוריה של המשפט יוכלו, כמובן, להפיק ממנו תועלת רבה, אך גם קורא נבון מן השורה יצא נשכר מקריאתו.
חלק מן הקוראים עשויים לטעון נגד רבקין כי הוא מעלה טיעונים נחרצים מדיי בסוגיות שנויות במחלוקת, שהדיון בהן מחייב דווקא התייחסות לגווני ביניים. יש הסבורים, למשל, כי חוקת ארצות־הברית מתיישבת עם מידה רבה יותר של "על־לאומיות" מכפי שרבקין מוכן להודות. שאלה זו של התאמה או אי־התאמה עם החוקה תלויה, כמובן, בדרך שבה אנו מפרשים את החוקה וכן בשאלה מתי אפשר לראות את הריבונות של מדינה כ"מופקעת". השאלה האחרונה העסיקה את בית הדין הקבוע לצדק בינלאומי שליד חבר הלאומים (ובייחוד את השופט האיטלקי אַנצִילוֹטִי) בשנת 1931, כאשר נדרש להכריע בפרשת איחוד המכס בין אוסטריה לגרמניה. מתי, התלבט בית הדין, אפשר להסיק שיכולתה של מדינה לכרות חוזים עם מדינות אחרות - אחד מסימני ההיכר המהותיים של "ריבונות" - הגיעה לנקודה שבה המדינה מאבדת בפועל את עצמאותה וריבונותה? בעיה זו לא באה אז על פתרונה המלא, ואולי אין לה כלל פתרון.
גם קביעתו של רבקין כי התנגדותם של האמריקנים להליכים רב־צדדיים אינה אלא ביטוי עקבי לגישתם מימים ימימה עלולה לעורר ביקורת מצד אלה המוצאים בגישה האמריקנית דווקא סממנים של דפוס מחזורי - לפחות מאז תקופת הנשיא וודרו וילסון ודבקותו ברעיון חבר הלאומים. בכל הנוגע ל"וילסוניאניזם" - מונח הנוטה ללבוש ולפשוט צורה - התייחסותו של רבקין משקפת את שיטת האסכולה ה"ריאליסטית" ביחסים בינלאומיים, הרואה בנשיא וילסון מדינאי ששגה בחלומות ושהיה מנותק מקרקע המציאות הבינלאומית:
חזונו של וילסון הציע את הרעיון המפתה שלארצות־הברית לא יהיו עוד לעולם אינטרסים שיש לפעול על פיהם ולהגן עליהם - להוציא, אולי, במקרה של מדינה פורעת חוק, שתזכה לגינוי מקיר אל קיר. עקב כך, ארצות־הברית לא תצטרך עוד לשקול בכובד ראש את מדיניותה. סכסוכים ייושבו באמצעות פנייה לנורמות בינלאומיות מקובלות - כשם שמחלוקות מבית תבואנה על פתרונן באמצעות רשויות רגולַטוריות בלתי תלויות.
גם אם רבקין מפריז אולי בתיאור הנאיביות והאידיאליזם של הנשיא וילסון עצמו, קשה להתווכח עם טענתו שרוח וילסוניאנית, לפי הגדרתו, שרתה על מדיניות החוץ של ממשל קלינטון. "הממשל, ששאף להיטיב עם כולם, הקפיד שלא לכבול את עצמו בהתחייבות לשום מקום ספציפי", כותב רבקין. לדבריו, קלינטון גילה "אהדה כללית לאידיאלים אוניברסליים וליזמות גלובליות", אולם, בשונה מוִילסון, לא טרח לגייס תמיכה בסנאט ליזמות שנויות במחלוקת כגון הקמת בית הדין הבינלאומי הפלילי. "בשנות התשעים", מסכם רבקין, "ארצות־הברית הפגינה חוסר רצינות אפילו ביחס לפרויקטים לא־רציניים". בהתחשב ברקורד המפוקפק הזה ונוכח המגמות הרווחות היום במפלגה הדמוקרטית וההתנגדות המתרחבת למעורבות בעיראק, יש מקום לחשוש שבקרוב נחזה בחזרתה של ארצות־הברית למדיניות של בדלנות רב־צדדית, המשקפת רתיעה מעמדת הנהגה בזירה הבינלאומית וכניעה לחולשה רב־לאומית.
זה יהא מצב עניינים מצער מאוד, שכן תחושת אי שביעות הרצון השוררת כיום בארצות־הברית ביחס למוסדות הבינלאומיים, הן אלו הפוליטיים והן אלה השיפוטיים, קשורה במידה רבה בשינויים שהתחוללו במוסדות אלו ובהשפעתם הרעה, ההולכת ומתפשטת עם הזמן. רבקין מצביע במיומנות וללא מורא על הבעיות המרכזיות הרודפות את זירת המשפט הבינלאומי, לרבות הסכנות הטמונות באימוץ תיאוריית "החוק הרך" וצמצום זכותן של מדינות להגנה עצמית. סירובה של ארצות־הברית לחבור לתנים ולצבועים ראוי אפוא לשבח, ולא לגנאי. הספר שלפנינו הוא קריאת חובה לכל מי שעדיין אינו מבין מדוע.
השורות הבאות, שנכתבו על ידי המשוררת הבריטית אליזבת בארט בראונינג באמצע המאה התשע־עשרה, ממצות מסר חשוב שעליו שקד רבקין בספרו, ויכולות היו בנקל למצוא את מקומן בין דפיו:
אשרי כל העמים החופשיים, החזקים דיים להחזיק במכורתם,
אך יבורכו אותם העמים המעִזים להגן על השאר בכוחם!
מיכל פומרנץ היא פרופסור למשפט בינלאומי ומחזיקה בקתדרה על שם אמיליו פון הופמנשטאל באוניברסיטה העברית בירושלים.
