הדפסה
גרסת PDFכמה מן ההתפתחויות שחלו בשנים האחרונות במשפט הבינלאומי, ובעיקר היוזמות חובקות העולם שחרתו על דגלן את ההגנה על זכויות האדם והענשת אלה הרומסים ברגל גסה את אותן הזכויות, מוצגות בדרך כלל - ולעתים קרובות ללא מחשבה יתרה - כהישגים כבירים. חידושים אלו ראויים לבדיקה קפדנית וביקורתית יותר, ורבקין אכן עושה זאת. הוא מונה את החסרונות המשפטיים והמעשיים של אמנת רומא, שכוננה את בית הדין הבינלאומי הפלילי, ומצביע על הסכנות הטמונות בנטייה שמפגינות לאחרונה מדינות שונות (ובהן ארצות־הברית) ליישם, באמצעות חקיקה ופסיקה, גרסה מורחבת של הסמכות הפלילית האוניברסלית. סוג זה של סמכות שיפוט מאפשר לכל מדינה להעמיד לדין כל אדם בגין פשעים בינלאומיים שנעשו בכל מקום בעולם - בעיקר פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות, רצח עם ועינויים. דוגמה בולטת לכך הוא ההליך שאִפשר לתביעה הבלגית לנסות ולהעמיד לדין את ראש ממשלת ישראל לשעבר, אריאל שרון - שלא בפניו - על תפקידו באי־מניעת הטבח שערכו נוצרים במוסלמים במחנות הפליטים סברה ושתילה בשנת 1982. במדינות אחרות, יישומה של סמכות השיפוט האוניברסלית מחייב בדרך כלל את נוכחותו הפיזית של הנאשם בשטח המדינה שבה הוא עומד לדין. תנאי זה עשוי להגביל במידה רבה את חופש התנועה של חיילים וקצינים המשרתים במדינות השרויות במלחמות של הגנה עצמית ולמנוע מהם, הלכה למעשה, לצאת את גבולות ארצם. האלוף דורון אלמוג, למשל, העדיף לחזור לישראל מיד עם נחיתת מטוסו בנמל התעופה היתרו, בשל חשש מתביעה כזאת בבריטניה. החוק הבלגי עבר אמנם שינויים משמעותיים בנקודה זו, אך רק לאחר שארצות־הברית איימה לפעול להעברת מפקדת נאט"ו מבריסל. האיום המרומז הושמע אחרי ניסיון להעמיד לדין במסגרת אותו חוק את נשיא ארצות־הברית לשעבר ג'ורג' בוש האב ואת שר ההגנה שלו (כיום סגן הנשיא) ריצ'רד צ'ייני, באשמת "פשעי מלחמה" שביצעו, כביכול, במלחמת המפרץ בשנת 1991.
רבקין מציין שהמערכת הבינלאומית אשר נועדה להבטיח הגנה רחבה יותר לזכויות האדם לא הצליחה להרתיע את המפרים הגסים ביותר של זכויות אלו, אולם היא עלולה בהחלט לרפות את ידיהם של אלה שהיו מוכנים לעמוד בראש המערכה נגדם. לגישות החדשות ל'יוּס אד בֶּלוּם' (הכללים המתירים שימוש בכוח) ול'יוּס אִין בֶּלוֹ' (דיני מלחמה, המכונים כיום "החוק ההומניטרי הבינלאומי") עלולה להיות השפעה שלילית דומה. הן מגבילות בצורה חמורה את הזכות המסורתית להגנה עצמית אינדיבידואלית וקיבוצית, חרף העובדה שאותה זכות גופא אושרה גם בסעיף 51 למגילת האו"ם. נוסף על כך, מאחר שגישות אלו מקנות הגנה מיוחדת בזמן מלחמה אפילו ללוחמי גרילה שאינם מצייתים לדיני המלחמה המסורתיים, הן מקעקעות את עקרונות ההדדיוּת וההבחנה בין אזרחים ללוחמים, שעליהם נשענו בעבר דיני המלחמה. לזניחת הנחות היסוד הקודמות יש השלכות חמורות, ורבקין מונה בתמציתיות כמה מהן בדבריו על חוקת בית הדין הבינלאומי הפלילי:
גם מדינה דמוקרטית השרויה במצב מלחמה אינה יכולה לצפות שבית הדין יביא בחשבון את האמצעים הנחוצים לה להגנה עצמית. חוקת בית הדין, בדומה לפרוטוקול הנוסף (הראשון) לאמנת ז'נבה (מ־1949), שעליו היא מסתמכת במידה רבה, עומדת על כך שיש לציית באופן גורף לריסונים מסוימים, אפילו אם האויב אינו נוהג באורח דומה. הפרעה לתנועת אמבולנסים, למשל, אסורה בתכלית גם אם הצד האחר משתמש בהם כדי להבריח נשק ולוחמים; תקיפת כנסיות ומסגדים היא פשע גם אם הצד האחר מחביא בהם את לוחמיו; ואסור לתקוף מתקנים אזרחיים, גם אם הצד האחר משתמש בהם להסתרת נשק ולוחמים. ברי שבתנאים כאלה ישראל תמצא עצמה מהר מאוד בצדם של מפרי החוק.
הגישה החדשה הזאת, אשר בתקופת המלחמה הקרה נתמכה על ידי קואליציה של הגוש הסובייטי והעולם השלישי מול התנגדות של מדינות מערב אירופה, אומצה בשנות התשעים בידי אירופה עצמה, שנעשתה בינתיים פציפיסטית להפליא. כדי לחזק את הפרספקטיבה החדשה, מקדמים חסידיה, במידה הולכת וגדלה, תיאוריות חדשות שנדחו בעבר כחסרות שחר, באשר לדרכים ליצירת נורמות במשפט הבינלאומי. מילת המפתח החדשה היא "חוק רך". בניגוד ל"חוק הקשה" - הסוג היחיד המוכר במשפט הבינלאומי המסורתי - המבוסס על הסכמת המדינות והתנהגותן, הקטגוריה החדשה מכילה גם את ההטפות המוסריות שמדינות משמיעות באוזני מדינות אחרות - בעיקר במסגרת הצהרות והחלטות בלתי מחייבות. כללי "החוק הרך", כך נטען, שבתחילה היו לא יותר מ"נורמות המביעות שאיפה גרידא, חסרות תוקף מחייב", "'התקשחו' עם הזמן עקב הישנותם והפכו לחלק מן המשפט המנהגי המחייב". אפשר להבין מדוע מדינות שאינן נהנות מתמיכה של רוב אוטומטי בבמות הבינלאומיות - ישראל היא ודאי אחת מהן, אך גם ארצות־הברית - תדחינה בשתי ידיים שיטה בלתי מבוססת כזאת, המתיימרת לחייב מדינות גם ללא הסכמתן.
אותן מדינות גם לא תראינה בעין יפה את הניסיון לעקוף את הצורך בהסכמתן בשם היומרה שמטפחים ארגונים לא־ממשלתיים לגלם "סמכות מוסרית גבוהה יותר" מזו שנודעת למדינות ריבוניות, ולדבר בשם "חברה אזרחית גלובלית". בשורות הבאות מדגיש רבקין עד כמה יומרה כזאת ליצירת נורמות משפטיות היא בלתי סבירה בעליל:
המקבילה הפנים־אמריקנית לכך תהיה הטענה שהצעת חוק המתקבלת בבית הנבחרים צריכה להתקבל כחוק מחייב גם אם נדחתה בידי הסנאט, ובלבד שאומצה בידי: ארגון 'האזרח הציבורי' של ראלף ניידר, הסנאט של הסגל האקדמי של אוניברסיטת ויסקונסין, המועצה של עיריית ברקלי (שבקליפורניה), לשכת המסחר של ניו אינגלנד ו"קולות" רבים אחרים.
"אמריקנים מן השורה", מוסיף רבקין, "ילעגו ל'הליך חקיקה' מסוג זה". יתר על כן, במבט קרוב יותר מתברר כי הארגונים הלא־ממשלתיים המוכרים ביותר בתחום זכויות האדם, המתכסים באצטלה של שיפוט חסר פניות, פועלים, במקרים תכופים מדיי, כקבוצות בעלות סדר יום משל עצמן, שהנייטרליות היא מהן והלאה. רבקין מזכיר כמה דוגמאות בולטות בהקשר הזה, ובהן העדר התגובה מצד ארגון אמנסטי אינטרנשיונל לטבח מיליון בני אדם בקמבודיה בשנות השבעים; תמיכת הארגון הזה וה־Human Rights Watch בתביעה הפלסטינית ל"זכות השיבה" לישראל בגבולות 67; ושתיקתם הרועמת והממושכת של שני הארגונים הללו נוכח מתקפת טרור המתאבדים הפלסטינית (שתיקה שנמשכה עד המחצית השנייה של שנת 2002). "הכנס המקביל" בנושא הגזענות, שערכו הארגונים הלא־ממשלתיים בדֶרבֶּן בקיץ 2001, "נתן במה לשטף של נאצות אנטישמיות כה קיצוניות ומפורשות - שהגיעו עד כדי החייאת ההסתות הקלאסיות לרצח עם, כגון הפרוטוקולים של זקני ציון - עד שאפילו נציבת זכויות האדם של האו"ם, מרי רובינסון, מצאה לנכון להביע דאגה". אלא שאז, מוסיף רבקין, "כבר מקובל היה להתייחס לארגונים לא־ממשלתיים כאל דובריה של 'האנושות'".
כפי שמראה רבקין, ההטיה האידיאולוגית הבאה לידי ביטוי בפעולותיהם של הארגונים האלה מושרשת היום באירופה. ואכן, לכל אורך הספר מנתח רבקין באזמל חד את החולשה, הדו־פרצופיות, הפייסנות והיומרנות המוסרית המאפיינות את המדיניות האירופית. בחלק האחרון של הפרק על "ממשול נוסח אירופה" הוא מציג כתב אישום חריף נגד מדיניות הקהילייה האירופית במזרח התיכון. בתמיכתה השיטתית ביזמות הערביות בבמות בינלאומיות מרובות ומגוונות, קובע רבקין, הקהילייה "נכנסה למעשה לנעליה של ברית־המועצות כנותנת החסות הבינלאומית החשובה ביותר לרטוריקה הלאומנית הערבית".
