הדפסה
גרסת PDFהסיבה למצב עניינים מוזר זה אינה קשורה ישירות בחינוך; היא נעוצה בהנחות יסוד ובדעות הקדומות שטיפחה החברה המודרנית, מאז ראשית העת החדשה, בנוגע למהותם של החיים הפרטיים, העולם הציבורי והיחס ביניהם. כאשר החלה המודרניזציה בחינוך, בשלב מאוחר יחסית, נטו יוזמיה ומקדמיה לקבל את אותן הנחות יסוד ודעות קדומות כמובנות מאליהן, מבלי שיהיו מודעים להשפעתן הבלתי נמנעת על חיי הילד. החברה המודרנית מתייחדת בכך שהיא רואה בחיים, כלומר בחיים הארציים של היחיד ושל המשפחה, את הטוב העליון; ומסיבה זו, היא מצאה לנכון לחלץ את החיים הללו ואת כל הפעילויות הקשורות בשימורם ובהעשרתם מחביון הפרטיות, שבו שהו במהלך המאות הקודמות, וחשפה אותם לאור העולם הציבורי. זו המשמעות האמיתית של שחרור הפועלים והנשים - לא כבני אדם בעלי אישיות, כמובן, אלא כממלאי פונקציות חיוניות בתהליכי החיים של החברה.
הילדים הושפעו אחרונים מן התהליך הזה. ומה שבישר על שחרור אמיתי עבור הפועלים והנשים - כיוון שהיו גם אנשים בעלי אישיות, ועל כן היה ביכולתם לתבוע מן העולם הציבורי את זכותם לראות ולהיראות, לדבר ולהישמע - היה בחזקת הזנחה ובגידה במקרה של הילדים, המצויים עדיין בשלב שבו לעובדת החיים והגדילה יש משקל רב יותר ממרכיב האישיות. ככל שהחברה המודרנית זונחת יותר את ההבחנה בין הפרטי לציבורי, בין מה שיכול לשגשג רק בהיחבא ובין מה שצריך להיחשף לכל, לאורו של העולם הציבורי - דהיינו, ככל שהיא יוצרת ספירה חברתית בין הפרטי לציבורי, שבה הפרטי נעשה ציבורי ולהפך - כך היא מקשה על ילדיה, אשר מטבעם נזקקים לבִטחת החביון והפרטיות כדי שיבשילו בלא הפרעה.
חמורים ככל שיהיו שיבושים אלו של תנאי הגדילה וההתפתחות, אין ספק שנעשו בלא כוונת מכוון; תכליתם של כל מאמצי החינוך המודרני הייתה רווחת הילד - עובדה שנכונותה אינה פוחתת, כמובן, רק משום שמאמצים אלו לא תמיד נשאו פרי. המצב שונה לגמרי בזירה החינוכית שמטלותיה אינן נופלות על כתפיו של הילד, אלא על אלו של האדם הצעיר, הנער, אשר נולד אל תוך עולם קיים שאותו אין הוא מכיר. מטלות אלו מצויות בעיקרו של דבר, אם גם לא בלעדית, באחריותם של בתי הספר; הן קשורות בהוראה ובלמידה - והכישלון בתחום זה הוא הבעיה הדחופה של אמריקה בימינו. מה עומד אפוא בשורש הקלקול?
ברגיל הילד מתוודע לעולם לראשונה בבית הספר. בית הספר אינו העולם, כמובן, ואסור שיציג עצמו ככזה; זהו מוסד המתווך בין רשות הפרט של בית ההורים ובין העולם הממשי, כדי לאפשר מעבר מן המשפחה לעולם. השהות שם אינה נתבעת על ידי ההורים אלא על ידי המדינה, קרי על ידי העולם הציבורי. לכן, מבחינתו של הילד, בית הספר מייצג במובן מסוים את העולם, אף שעדיין אין הוא העולם עצמו. בשלב זה של החינוך, המבוגרים אמנם שבים ונוטלים על עצמם אחריות לילד; אבל כעת כבר אין זו אחריות לשגשוגו ולרווחתו של הצאצא הגדל, כי אם למה שאנו נוהגים לקרוא פיתוח חופשי של תכונות אופי וכשרונות. מנקודת המבט העקרונית, מדובר באותה ייחודיות המבחינה כל אדם מכל אדם אחר; כלומר, במקרה של הילד, הסגולה שבעטייה אין הוא רק זר בעולם, אלא גם דבר חסר תקדים.
בתור מי שעדיין אינו מכיר את העולם, הילד צריך להתוודע אליו בהדרגה, ויש להקפיד שלא יוכרע מעומס שנותיו של העולם. מכל מקום, אנשי החינוך ניצבים מול הצעירים כנציגיו של עולם שעליו הם נדרשים לקבל אחריות, אף שלא הם שיצרו אותו, וייתכן כי הם מצטערים, בהיחבא או בגלוי, שאין הוא שונה מכפי שהוא במציאות. האחריות אינה מוטלת על אנשי החינוך באופן שרירותי; היא נובעת מן העובדה שהמבוגרים עורכים לצעירים היכרות עם עולם משתנה בלי הרף. מי שמסרב ליטול אחריות משותפת על העולם אינו צריך להוליד ילדים ואסור שיורשה לקחת חלק בחינוכם.
בתחום החינוך, האחריות הזאת מתבטאת תמיד באמצעות סמכות. סמכותו של המחנך וכישוריו של המורה אינם היינו הך. לסמכות נחוצה, כמובן, מידה כלשהי של כישורים, אולם הכישורים הנעלים ביותר לא יולידו סמכות מעצמם. כישוריו של המורה כוללים את הכרת העולם ואת היכולת להדריך בו אחרים, אבל סמכותו מקורה בנטילת האחריות לעולם הזה. הוא מקבל עליו לייצג את המבוגרים בפני הילד, נציג המצביע על הפרטים ואומר לתלמיד: זה עולמנו.
כולנו יודעים היכן עומדים הדברים כיום בכל הנוגע לסוגיית הסמכות. תהא אשר תהא עמדתנו בנוגע לבעיה זו, ברור שבחיים הציבוריים והפוליטיים הסמכות אינה ממלאת תפקיד כלשהו - האלימות והאימה שמשליטות המדינות הטוטליטריות אינן קשורות כמובן בסמכות - או לכל היותר ממלאת תפקיד שנוי במחלוקת עד מאוד. אבל פירוש הדבר רק שאיש אינו מעוניין, בעיקרון, לדרוש ממאן דהוא ליטול אחריות על כל השאר או להטיל עליו אחריות כזאת. שכן, בכל מקום שבו התקיימה סמכות במובנה האמיתי, היא השתלבה באחריות למהלכם של הדברים בעולם. את ניתוק הסמכות מן החיים הפוליטיים והציבוריים אפשר לפרש כהטלת אחריות שווה למהלכו של העולם על כל אחד ואחד, אבל הוא עשוי להתפרש גם כהתנערות מודעת או לא־מודעת מכל תביעות העולם ומכל דרישותיו לסֵדר; כל אחריות כלפי העולם נדחית, ובכלל זה האחריות למתן הוראות, לא פחות מן האחריות לציית להן.
אולם התמונה היא חד־משמעית יותר בכל הנוגע לאבדן הסמכות בתחום החינוך. ילדים אינם יכולים להתנער בכוחות עצמם מסמכות חינוכית, כאילו דוכאו בידי רוב מבוגר (אף שאפילו אבסורד זה של התייחסות לילדים כאל מיעוט נדכא הנזקק לשחרור כבר נוסה בפרקטיקה החינוכית המודרנית). הסמכות בוטלה בידי המבוגרים, ולכך יכול להיות רק פירוש אחד: המבוגרים מסרבים ליטול אחריות לעולם שאליו הביאו את הילדים.
ישנו כמובן קשר בין אבדן הסמכות בחיים הציבוריים והפוליטיים ובין אבדנה בזירות הפרטיות הקדם־פוליטיות של המשפחה ובית הספר. ככל שמקצינה החשדנות כלפי הסמכות בזירה הציבורית, כך גובר הסיכוי להתרחשותו של תהליך דומה בספירה הפרטית. ויש לתת את הדעת גם על העובדה הנוספת, והמכרעת ככל הנראה, שהמסורת של המחשבה הפוליטית הרגילה אותנו להתייחס לסמכותם של הורים על ילדיהם ושל מורים על תלמידיהם כאל דגם שלאורו יש להבין גם את הסמכות הפוליטית. מודל זה בדיוק, אשר אפשר למצוא אותו כבר אצל אפּלטון ואריסטו, הוא שהופך את מושג הסמכות בפוליטיקה לבעייתי כל כך. ראשית, הוא מבוסס על הכרה בעליונות מוחלטת, שלעולם אינה מתקיימת בין מבוגרים וגם אסור שתתקיים מבחינת כבוד האדם. שנית, הדגם של טיפוח הילדים נסמך על עליונותם הזמנית של המבוגרים, ועל כן עלול להסתבך בסתירה עצמית כאשר מנסים להחיל אותו על יחסים שאינם זמניים מטבעם - כמו יחסיהם של שליטים ונשלטים. כך אירע שאבדן הסמכות, אשר החל בזירה הפוליטית, נתן את אותותיו גם בספירה הפרטית; ואין זו יד המקרה, כמובן, שהמקום בו עורערה הסמכות הפוליטית לראשונה, כלומר אמריקה, הוא גם המקום שבו מורגש המשבר המודרני בחינוך במלוא חומרתו.
אבדן הסמכות בספירה הקדם־פוליטית הוא אולי הביטוי הקיצוני ביותר של המשבר הכללי, משום שסמכות זו הוכתבה, כמדומה, בידי הטבע עצמו והצטיירה כמנותקת משינויים היסטוריים ומנסיבות פוליטיות. ברם, האדם המודרני לא היה יכול לבחור בדרך ברורה יותר לבטא את אכזבתו מן העולם, את תחושת אי־הנחת שלו מן המצב הקיים, מאשר בסירוב ליטול עליו אחריות מול ילדיו. ההורים כמו אומרים לילדיהם בכל יום: "בעולם הזה אפילו אנחנו לא מרגישים בנוח; גם אנו תוהים כיצד לנוע בו, מה לדעת, אילו מיומנויות לרכוש. תצטרכו להסתדר כמיטב יכולתכם; על כל פנים, אינכם רשאים לדרוש מאתנו דין וחשבון. אנחנו חפים מפשע, אנחנו מתנערים מאחריות".
לגישה זו אין כמובן דבר וחצי דבר עם התשוקה המהפכנית לסדר עולמי חדש שהניעה פעם את אמריקה; אין היא אלא סימפטום לאותו ניכור מודרני מן העולם שאת אותותיו אפשר לזהות בכל מקום, ובעיקר, בצורתו הקיצונית והנואשת ביותר, בתנאים המאפיינים את חברת ההמונים. היומרות המהפכניות שבהן התגדרו הניסויים החינוכיים המודרניים, ולא באמריקה לבדה, הקשו במידת מה על הבנת המצב לאשורו ויצרו בלבול במהלך הדיונים בבעיה; שכן, התנהגות כזאת עומדת בסתירה גמורה לעובדה הבלתי ניתנת לערעור, שכל עוד פעמה באמריקה רוח מהפכנית אמיתית, היא מעולם לא חלמה לכונן את הסֵדר החדש גם בחינוך; נהפוך הוא - בעניינים אלו היא נותרה שמרנית מאוד.
איני רוצה שיבינו אותי שלא כהלכה: השמרנות, במובן של שימור, מצויה בעיניי בלב הפעילות החינוכית, שמטרתה תמיד לקדש משהו ולהגן עליו - על הילד מפני העולם, על העולם מפני הילד, על החדש מפני הישן, על הישן מפני החדש. אפילו מן האחריות הכוללת לעולם, שפעילות זו תובעת מאתנו ליטול על עצמנו, משתמעת, כמובן, עמדה שמרנית. אבל עניין זה תקף רק בתחום החינוך, או בתחום היחסים בין מבוגרים לילדים, ולא בפוליטיקה, שבה אנו פועלים יחד עם אנשים מבוגרים ושווים לנו. בזירה הפוליטית עמדה שמרנית כזאת - המקבלת את העולם כפי שהוא ושואפת לשמר את הסטטוס קוו - יכולה לגרום רק נזק, מאחר שהעולם יופקר לחסדי הזמן ולשיגיונותיו אם לא יחליטו בני האדם להתערב, לשנות, ליצור את החדש. מילותיו של המלט, "נקע גלגל הזמן, חרג מעל כַּנו; אבוי לי כי עליי לשוב להתקינו!"9 נכונות פחות או יותר עבור כל דור חדש, אף שמתחילת המאה שלנו הן נעשו אולי אפילו משכנעות יותר מבעבר.
ביסודו של דבר, אנו מחנכים תמיד לעולם שנקע גלגלו, או לעולם המצוי בעיצומה של נקיעה; שכן זהו המצב האנושי היסודי, שבו העולם נוצר בידי בני־תמותה כדי לשמש בית זמני עבור בני־תמותה. כיוון שהעולם נבנה בידי בני־תמותה הוא מִתבּלה; ומאחר שדייריו מתחלפים ללא הרף הוא מצוי תמיד בסכנה שיהפוך לבן־תמותה כמותם. כדי להבטיח את העולם כנגד כיליונם המובטח של יוצריו ושל דייריו, יש לתקנו שוב ושוב. הבעיה היא כיצד לחנך כך שתיקון זה יהא בגדר האפשר, אף שאיש לא יוכל להבטיחו. תקוותנו נתלית תמיד בחדש שנושא בכנפיו כל דור; אבל דווקא משום שזהו הבסיס היחיד לתקוותנו, אנו עלולים להרוס הכל אם ננסה לשלוט בחדש במידה כזאת שאנחנו, הישנים, נוכל להכתיב את מראהו. דווקא למען החדש והמהפכני שבכל ילד, חייב החינוך להיות שמרני; הוא מוכרח לשמר את החידוש ולהציגו לעולם ישן, שיצטייר תמיד - פעלתני ומהפכני ככל שיהיה - כעבש וכמאובן בעיני הדור הבא.
