התיאולוגיה של הדבקות

יוסף יצחק ליפשיץ

המצוות כגשר בין האדם לאל


 

 ב

בין המצוות שבהן נעסוק במאמר זה, אלה המבקשות לקרב את אלוהים אל האדם הן, ללא ספק, הבולטות ביותר מבחינה חיצונית. הסיבה לכך נעוצה באופיין הריטואלי ובעובדה שייעודן העיקרי הוא להעיד על מעורבותו הפעילה של האלוהי בעולם ועל הכרת התודה שאנו חשים כלפיו. האמונה היהודית מלמדת כי הבורא אינו אדיש ביחס למתחולל בבריאה; עניינו בה לא תם לאחר שיצר אותה יש מאין. האל מתגלה שוב ושוב בהיסטוריה, מפגין את כוחו לעיני ברואיו, מעניש רשעים וגומל לצדיקים. הוא כרת ברית עם ישראל, פרש עליו את חסותו והעניק לו את תורתו כדי שיהא לגוי קדוש ולממלכת כהנים. על פי המסורת, השכינה שרתה בארץ ישראל - במשכן ובבית המקדש הראשון16 - במחיצתו של העם, ואף ליוותה אותו בגלות. גם בתקופה של הסתר פנים, שבה מתמעטים לכאורה אותות ההשגחה העליונה, משתוקק היהודי המאמין לזכות בקרבתו של אביו שבשמים. חלק מן המצוות מאפשרות לו להנכיח את האל בחייו היומיומיים, במחשבותיו ובמעשיו, למן הרגע שבו הוא משכים לקום בבוקר ועד עלותו על משכבו בלילה.

מובן שההנכחה שאנו מדברים בה כאן אינה התגלות אלוהית במלוא מובן המילה - אירוע נדיר ומזעזע שמעטים זכו להיות עדים לו - אלא תופעה צנועה ואנושית יותר, שניתן לכנותה גם "היפתחות בפני הטרנסצנדנטי"; היא ניכרת בעיקר ברושם הנלווה לה, באַפקט הייחודי המתעורר באדם כאשר הוא מכוון את תודעתו למה שמצוי מעבר לגבולות ההוויה הנתפסת בידי החושים. חוקר הדת רודולף אוטו השתמש במונח "נומינוזי" לתיאור התנסות זו, הממלאת מקום מרכזי כל כך בחיים הדתיים. בחיבורו הקלאסי מסביר אוטו כי "הרגש הנומינוזי" הוא תחושה של "התפעמות עזה" ו"התעלות חגיגית", הניכרת "בהתפרצויות עזות של התלהבות רליגיוזית על גילוייה השונים, באווירה הרוחנית החגיגית השורה בטקסים ובפולחן, במה שרוחש באוויר ועוטה כאד מסביב למגדלים, בתי כנסת וכנסיות, ואנדרטות שהוקמו לשם שמים".17 הוא מוסיף כי "הרגשה כזאת עשויה להציף את הנפש כזרמי גאות הקולחים בעדנה, או בדמות הלך רוח נייח מרחף של השתקעות בתפילה. מזה היא עשויה לעבור בהדרגה למעין זרימה מתמדת של הלך נפש הנמשך ומרטיט עוד זמן רב לפני שהוא נמוג כליל ומניח לנפש לשוב אל חיק החולין".18

אולי אין זה מפתיע שאוטו זכה להשראה שהניבה את ספרו על הקדושה בעקבות ביקור שערך בבית כנסת במרוקו ב־1911. בתפילת השבת שבה נכח הושמע ה"קדושה דסדרא", הפסוק המקראי מחזון ישעיהו: "קדוש קדוש קדוש ה' צב־אות, מלוא כל הארץ כבודו".19 על פי עדותו, הקריאה הרמה של המתפללים ב"מקום צנוע זה" העבירה בו רעד של יראה, משום שחש כי היא מעידה על "המסתורין של העולם האחר" הטמון בחביונה של הנפש האנושית.20

אוטו עמד אל נכון על החוויה הנפשית העזה הנלווית לתפילה. למעשה, המרכיב הפסיכולוגי אינו רק חלק בלתי נפרד ממצוות התפילה, אלא ההיבט המכריע בה, מאחר שהיא נתפסת כצורה מופנמת של פולחן: "דתניא (דברים יא) 'לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם' - איזו היא עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו תפלה".21 אם המתפלל ממלא מצווה זו בדבקות הראויה, הוא נמלא התרגשות כבירה, הנובעת מן האמונה שלא זו בלבד שהוא פונה בדברים לקדוש ברוך הוא, אלא שהוא עומד ממש במחיצתו של קונו: "דאמר רב חנה בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, שנאמר (תהלים טז) 'שויתי ה' לנגדי תמיד'".22 אף שהפסוק המקראי המצוטט כאן דורש מן האדם לדמות כי הוא נמצא מול בוראו כל העת, חז"ל סברו כי דרישה זו יפה בעיקר לזמן התפילה. ברוח זו מבאר גם רבי יעקב בעל הטורים את המימרא:

המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו; ויחשוב כאלו שכינה כנגדו; ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו; ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל ייכשל קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חוקר כל המחשבות. וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה.23

התפילה פותחת אפוא את נפשו של המתפלל כלפי האלוהי ומזמנת את קרבתה של השכינה. אך המקורות מדגישים שתחושת הסמיכות לאל, הפוקדת את המאמין בעודו שקוע בתפילתו, אינה אילוזיה גרידא: "אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מנין שהקדוש ברוך הוא מצוי בבית הכנסת שנאמר (תהלים פב) 'אלהים נצב בעדת אל'; ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם? שנאמר 'אלהים נצב בעדת אל'".24

מובן שהתפילה אינה האמצעי היחיד להנכחת האלוהות בתודעתו של המאמין. התורה מצווה על שורה של פעולות טקסיות, המקיפות את היהודי באותות ובסימנים המזכירים לו ללא הרף את זיקתו לאלוהים. עם המצוות האלה, המכוננות מעין שגרה של חיים בקדושה - שגרה שיש בה עידון ומתינות, בניגוד לפאתוס המופגן והמתפרץ של התפילה - יש למנות, מטבע הדברים, את חובות קביעת המזוזה, הנחת התפילין וההתעטפות בציצית.

מצוות קביעת מזוזה מדגימה יפה כיצד מטביעה היהדות את חותמו של האל בהווי היומיום האנושי. המזוזה, המכילה מגילת קלף שעליה נכתבות פרשיות "שמע ישראל"25 ו"והיה אם שָׁמֹעַ",26 מותקנת בכל פתחי הבית, כדי לשמש תזכורת תמידית למחויבותו של היהודי כלפי הקדוש ברוך הוא: "והיו הדברים האלה אשר אנֹכי מְצַוְּךָ היום על לבבך, ושננתם לבניךָ ודברתָּ בם, בשבתך בביתךָ וּבלכתךָ בדרךְ ובשכבך וּבְקוּמֶך. וקשַרתָּם לְאוֹת על יָדֶךָ והיוּ לְטֹטָפֹת בין עֵינֶיךָ. וכתבתם עַל־מזֻזות ביתך ובשעריך".27 נוכחותו של סימן זה אינה מניחה לשוכני הבית ולבאים בשעריו לשכוח את הקשר ההדוק שהם מקיימים עם הנצחי. כפי שמסביר הרמב"ם:

חייב אדם להיזהר במזוזה, מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל עת שייכנס ויצא יפגע בייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא - ויזכור אהבתו, וייעור משנתו ושגייתו בהבלי הזמן; וידע שאין שם דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים, אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו, והולך בדרכי מישרים. אמרו חכמים, כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו - מוחזק לו, שלא יחטא: שהרי יש לו מזכירין רבים; והן הן המלאכים שמצילין אותו מלחטוא שנאמר (תהלים לד) "חונה מלאך ה' סביב ליראיו; ויחלצם".28

הרמב"ם, כדרכו, מבאר את המצווה באופן רציונליסטי ומתאר את המזוזה כמזכּרת - או מה שמכונה לעתים בפסיכולוגיה הקוגניטיבית "מנגנון מנֵמוני"29 - שנועדה לעורר את הכרתו הדתית והמוסרית של המאמין. ברם, כפי שגרסו חכמים אחרים, כוחה של המזוזה, בדומה לזה של התפילה, אינו מתמצה בהשפעתה הסובייקטיבית על מצבו הנפשי של האדם. המסורת היהודית - ובעיקר האמונה העממית - מייחסת לה גם את הסגולה לספק הגנה על הבתים שבהם היא מותקנת, משל היה ביכולתה לזמן התערבות אלוהית.30

בעוד שהמזוזה הנה אות של קדושה המותקן במגוריו של האדם, בפרטיות ביתו, מצוות התפילין והציצית חלות על מרחב אינטימי עוד יותר: הגוף האנושי עצמו. ואמנם, הנחת תפילין היא חוויה פיזית כשם שהיא התנסות רוחנית; היהודי קושר אל ראשו ואל ידיו את ההצהרה על מרות הקדוש ברוך הוא, ובאופן זה כמו "נדבק" בכל הווייתו בהשראה הקורנת מן האלוהי. רבי יהודה הלוי כותב כי החסיד

קושר… את מחשבתו בעניין האלוהי על ידי אותות שונים, הלא הם המצוות, שמקצתן פרשו בתורה שבכתב ומקצתן בתורה שבעל פה. כך הוא מניח "תפילין" במקום מסוים בראש, שהוא מקום המחשבה והזיכרון, וממשיך מהן רצועה המגיעה עד ידו, כדי שיראה אותה בכל שעה; וכן הוא מניח "תפלין של יד", כנגד הלב, מקור הכוחות; וכך הוא נושא "ציצית" לבל יטרידוהו חושיו בענייני העולם השפל - וכמו שאמר הכתוב: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". אשר ל"תפילין" - כתוב בהן דבר ייחוד השם, ודבר שכר ועונש, ונאמר עליהן כי הן "זכר ליציאת מצרים", שהיא ראיה שאין לדחותה על היות לעניין האלוהי התחברות בנבראים והשגחה עליהם וידיעה במעשיהם.31

רבי יהודה הלוי רואה אם כן בתפילין אמצעי להתחברות עם מה שהוא מכנה "העניין האלוהי". הוא מייחס אותו תפקיד גם למצוות הציצית, המאפשרת לאדם להתעלם מרשמי חושיו ולדבוק במה שמצוי למעלה מן העולם הזה. חשוב לציין שבניגוד לתפילין, על גבי הציצית לא כתוב דבר; ועם זאת, המתעטף בה חווה את הנומינוזי. חוויה זו קשורה בצבעי התכלת והלבן של הציצית, המזכירים את גווני הרקיע שעליו שוכן כסא הכבוד:

תני בשם רבי מאיר "וראיתם אותה" אין כתיב כאן, אלא "וראיתם אותו" מגיד שכל המקיים מצות ציצית כאלו מקבל פני שכינה. מגיד שהתכלת דומה לים, והים דומה לעשבים, ועשבים דומין לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, והכסא דומה לספיר, דכתיב (יחזקאל י) "ואראה והנה על הרקיע אשר על ראש הכרוב כאבן ספיר כמראה דמות כסא".32

הציצית, על פי קביעתו של רבי מאיר, אינה רק פריט לבוש, אלא מכשיר המאפשר למקיימי המצווה "להציץ", כביכול, בעולמות העליונים, או לפחות לחוש בקרבתם. רעיון דומה מובע במדרש תהלים: "אמר רבי חזקיה בזמן שישראל מתכסין בציצית לא יהיו סבורין שמא תכלת הן לובשין, אלא כך יהיו ישראל מסתכלין בציצית כאילו הדר שכינה עליהן".33

 אין לטעות בכוונת הדברים האלה או במשמעות המקורות שציטטנו לעיל: הציצית, בדיוק כמו המזוזה או התפילין, אינה מזוהה עם הכוח העליון עצמו; זיהוי כזה הוא בגדר עבודה זרה. עלינו להקפיד על ההבחנה בין הסימן למסומן. האבזר הגשמי אינו מושא הפולחן, אלא כלי מתווך המפנה את תשומת לבנו אל מה שמצוי מעבר לתפיסה החושית הרגילה. ואולם, כאשר המצוות המעמידות לרשותנו כלים כאלה ממלאות את ייעודן - כלומר, כאשר אנו ממלאים את ייעודנו באמצעותן - הן פותחות בעולמנו צוהר אל הטרנסצנדנטי, ומאפשרות לנו, לבני־התמותה הרגילים, להרגיש כי אנו מצויים במחיצתה של הנוכחות הטמירה והנשגבת מכל. ברגעים כאלה, כותב החזון אי"ש, נגלה לבן אנוש "עולם חדש, כי אפשר לאדם בעולם הזה להיות כמלאך לרגעים, וליהנות מזיו הקדש, וכל תענוגי העולם הזה כאפס נגד עֹנג של דבקות האדם ליוצרו יתברך".34







המשט לעזה והאי-סדר העולמי החדש

הראל בן-ארי

מי מנסה לשכתב את כללי המשחק של הזירה הבינלאומית?

הדמוקרטיה באינטרנטיה

מרשל פו

'פולחן החובבן' מאת אנדרו קין ו'הנה באים כולם' מאת קליי שירקי

האדם כיוצר עצמו

דוד הד

הביו־טכנולוגיה מאפשרת למין האנושי לממש את מה שעושה אותו לייחודי באמת

חוזה האימפריה הרוסית החדשה

יגאל ליברנט

אלכסנדר דוגין רוצה להשיב עטרה סובייטית ליושנה - ויש מי שמקשיב לו בקרמלין

החרדים: כתב הגנה

אהרן רוז

רואי השחורות לא רואים מעבר לשחור


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017