הדפסה
גרסת PDFמישל וולבק הוא אולי אחד הסופרים השנואים ביותר באירופה, ועובדה זו לבדה צריכה להוות ראיה לחשיבותו: בעידן שבו המילה הכתובה כפופה לעריצות התמונה, יש לתת את הכבוד הראוי לסופר שכתיבתו מצליחה לעורר המולת זעם. עד היום הספיק וולבק לגרוף כמה פרסים ספרותיים, לעמוד לדין באשמת השמצה גזענית ולספוג גינויים בעולם דובר הצרפתית. אך וולבק אינו רק אדם פיקח היודע להרגיז את נוטרי חומות התקינות הפוליטית. יצירתו, המהווה מניפסט דיסידנטי, מיטיבה לשרטט דיוקן צורב ומיואש של הציוויליזציה האירופית השוקעת. המערב, על פי וולבק, שטוף בתאווה לממון, למין, לנעורים וליופי, בז לאהבה על כל צורותיה, חווה ניכור הולך וגובר ומתנודד על סף התהום. מיליארד נפשות אומללות פוסעות באדישות אל עבר הכחדתן העצמית. אפשר אולי לומר שעצם נוכחותו של וולבק חושפת את חולשת יומרותיה האוטופיות של אירופה החדשה. ואמנם, בעיני מתנגדיו, הביקורת החריפה שהוא מותח על מגוון של תופעות תרבותיות - הגירה, פמיניזם, פסיכיאטריה, גלובליזציה וכמעט כל נושא שיש לו היבט של "תקינות פוליטית" - חושפת לעינינו, גם אם לא במתכוון, סממנים של אידיאולוגיה, וכזו הנתפסת כאיום הן בעיני השמאל והן בעיני הימין.
נטייתו של וולבק לתאר בפירוט גרפי תרגילים של אקרובטיקה מינית, להאדיר את מוסד הזנות ולהעלות על נס את הציווי הביולוגי (בדרך כלל בצורת גברים מזדקנים הרודפים אחר נשים צעירות להפליא), גרמה לכמה ממבקריו הקולניים ביותר להאשימו בפורנוגרפיה. אין זו האשמה חסרת שחר, אם במונח "פורנוגרפיה" אנו מתכוונים, בין השאר, לעיסוק דקדקני באותם דברים אשר בדרך כלל נהוג לא לדבר עליהם ואף לא להציגם בפומבי. מכל מקום, אם לשפוט לפי היקף מכירות ספריו של וולבק בשוק הבינלאומי, קהל שוחרי הפרשנות החברתית הפורנוגרפית רחב כנראה הרבה יותר מכפי שאבירי התקינות האירופיים מעלים בדעתם. אין ספק כי קוראים רבים במערב מוצאים בכתביו של וולבק ביטוי למבוכה, לטינה ולהתפכחות שהם עצמם חווים.
שורשיו של הלך רוח קדורני זה, טוען וולבק, נעוצים בשנות השישים של המאה הקודמת, תקופה שבמהלכה רדפו מהפכנים מכל ארצות המערב אחר החירות ההדוניסטית ולא הניחו לדבר לעמוד בדרכם. בצרפת התגלם פרץ מהפכני זה באנשי דור 68', אותם סטודנטים שהנהיגו את תנועת המחאה האזרחית הנרחבת נגד הממשלה. מהפכני 68', סבור וולבק, יצרו עולם שאנשיו אינם כבולים עוד לתוצאות או למחויבויות; עולם שאנשיו נהנים לא רק מן החופש לעשות אלא גם מן החופש להתנער - להשתחרר, בין השאר, מכבלי הנישואים, המשפחה, הילדים והאהבה. החיים המודרניים, הוא מאשים, נהפכו למירוץ בלתי אפשרי שיעדו הנכסף הוא התענגות נטולת מועקות מצפון. והתוצאה של אותו מירוץ, עבור רוּבּה הגדול של האנושות, היא קיום נואש, מנוכר, חסר תקווה ובלתי אנושי.
האוטוביוגרפיה של וולבק, שהבזקים ממנה צצים ללא הרף בספריו, נקראת כגרסה מתומצתת של מורשת שנות השישים, חיים של אדם יחיד המשקפים את מחירה של מהפכה חברתית. וולבק נולד ב־1958 באי ראוניון, מאחז של האימפריה הצרפתית הגוועת במזרח אפריקה. בהיותו בן שלוש ננטש על ידי הוריו, שהחליטו לנהל אורח חיים של הדוניזם אידיאולוגי. וולבק גדל אצל סבתו, רכש את השכלתו במוסדות חינוך מעולים בצרפת, ואז מצא את עצמו במסלול מקצועי ידוע מראש שעיקרו עבודה נטולת אתגרים כמתקן תקלות במחשבי משרד החקלאות. במשך רוב חייו היה אפוא וולבק, מכל היבט שהוא, נצר ממוצע לאליטת הצווארון הלבן הצרפתית. אלא שהוא סבל מהתקפי דיכאון ואף אושפז. נישואיו לא עלו יפה, ונולד לו בן שעמו אין לו כל קשר, כפי שלו עצמו לא היה קשר עם הוריו. כשהגיע לשנות השלושים לחייו מצא את עצמו מתבוסס בחיי בדידות אומללים, שאותם הוא מיטיב לתאר ביצירתו. אך בשלב זה החליט וולבק להיהפך מקרבן לעד, ואחר כך למורד. בקצרה, הוא החל לכתוב.
חיבורו הארוך הראשון, ה"פ לאבקרפט: נגד העולם, נגד החיים, לא עורר כמעט עניין מחוץ לצרפת ותורגם רק באחרונה לאנגלית. זרעי יצירותיו המאוחרות יותר של וולבק כבר ניכרים בפרוזה העוּבּרית של הספר הזה; משפטים יחידים מתוכו עתידים להתפתח במהרה לרומנים בפני עצמם. אפילו הביטוי המוזר "החלקיקים האלמנטריים" - לימים כותרת הספר שפרסם את שמו בעולם - מופיע בו לרגע קצרצר, כמן הרהור חולף.
סופר האימה האמריקני הווארד פיליפס לַאבקְרַפְט, שדמותו עומדת במוקד נגד העולם, היה מחברם המתבודד והפוריטני של סיפורים עוכרי שלווה העוסקים במפגשים עם ישויות עתיקות יומין ומבעיתות שלא מן העולם הזה. לאבקרפט כתב את עיקר יצירתו בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת ומת אלמוני יחסית וכמעט חסר פרוטה. ועם זאת, למרות סגנונו הקשה, הארכאי והמפותל, התגבשה סביב עבודתו כת של קוראים וחקיינים מובהקים, ובהם כמה מן הכותבים המעולים ביותר בז'אנר זה במאה העשרים. נגד העולם הוא אולי המסה הראשונה והאחרונה של אינטלקטואל צרפתי הנפתחת במבוא - טוב למדיי, למען האמת - מאת סטיבן קינג.
דבר זה אינו צריך להפתיע אותנו יתר על המידה: מאז הילל שרל בודליר את אדגר אלן פו כאחד מטובי הכותבים, מפגינים הצרפתים כשרון בחשיפת איכויות אזוטריות בתרבות האמריקנית. תחת ידיו של וולבק נהפך לאבקרפט לא רק לאמן סיפור האימה, אלא גם לאדריכלה של מטפיזיקה חדשה, המבוססת על דחייה גמורה ובלתי מתפשרת של החיים ושל העולם. "העולם החליא [את לאבקרפט]", כתב וולבק, "והוא לא מצא כל סיבה להאמין שאם מסתכלים על דברים בעין בוחנת יותר, הם עשויים להיראות שונים". התעקשות זו להישיר מבט אל הזוועה שהיא החיים עצמם הייתה, בעיני וולבק, המקור לגדולתו של לאבקרפט.
ואולם, הגם שוולבק מזדהה עם רתיעתו של לאבקרפט מן העולם, אין הוא שותף להתנכרותו של הסופר האמריקני לחיים ולמציאות. "אני לכשעצמי", כתב וולבק במבוא למסה, "לא דבקתי בשנאה שרוחש לאבקרפט לריאליזם על כל צורותיו, וגם לא לדחייה המבועתת שהוא חש כלפי כל דבר הקשור לכסף או למין…". וזה בהחלט נכון. מעלתו הגדולה ביותר של וולבק היא התנערותו מן הנטייה הספרותית הצרפתית לפסיכולוגיה פנימית ונכונותו לעסוק בעולם הממשי כנושא ראוי לכתיבה בדיונית. ברם, נגד העולם מגלה משהו שמעבר לשניוּת של ריאליזם ופנטזיה: האימה הפנטסטית של לאבקרפט היא האימה הריאליסטית של וולבק; בין השניים מתקיימים יחסי נביא ועיתונאי. ריאליסטית ככל שתהיה כתיבתו של וולבק, היא עדיין מגוללת סיפורי אימה. הקריאה ביצירתו מעמתת אותנו עם תובנה איומה: עשורים ספורים של קדמה אנושית הביאו אותנו למצב שבו אפילו הנורא והקשה מנשוא נחשב ראוי לדיווח.
ואכן, אם נתייחס ליצירתו של וולבק בכללותה, נוכל לזהות בה התקדמות בלתי נלאית לקראת מיגור הריאליזם באמצעות הריאליזם. נוכל לראות איך וולבק נהפך ללאבקרפט - לא על ידי הימנעות מריאליזם, אלא על ידי הריסתו השיטתית והפיכתו מעיקרון לתהליך. במילים אחרות, אנו יכולים לצפות בוולבק שעה שהוא מחריב את העולם.
השלב הראשון בתהליך ההרס ההדרגתי הזה היה פרסומו של הרחבת תחום המאבק בצרפת ב־1994. זהו סיפור מצחיק ונוקב, ובסופו של דבר גם מפחיד, על פקיד ממשלתי, מתכנת מחשבים ושמו מישל - אלא מה? - השוקע בדיכאון פסיכוטי־למחצה במהלך מסע עסקים באזור הכפרי של צרפת. נובלה זו יורקת לכל עבר שנאה ואימה מפני החיים. תוך שהוא מתבונן שוב ושוב בניסיונות הפיתוי הכושלים של חבר לעבודה, אדם טוב לב אך מכוער, יוצא מישל בהתקפה חריפה על הציוויליזציה המערבית:
ללא ספק, אמרתי לעצמי, בחברה שלנו, המין מייצג היטב מערכת מיון שנייה, נפרדת לחלוטין מזו של הכסף; והיא נחשבת למערכת מיון אכזרית לפחות כמוה… כמו הליברליזם הכלכלי חסר המעצורים, ומסיבות זהות, הליברליזם המיני מייצר תופעות של התרוששות מוחלטת. יש כאלה שעושים אהבה כל יום; אחרים חמש או שש פעמים בחייהם, או אף פעם לא… זה מה שמכנים "חוק השוק"… במערכת כלכלית ליברלית לגמרי, יש כאלה שצוברים הון עתק; אחרים מבוססים באבטלה ועוני. במערכת מינית ליברלית לגמרי, יש כאלה שיש להם חיים ארוטיים מגוונים ומרגשים; אחרים מסתפקים באוננות ובבדידות. הליברליזם הכלכלי הוא הרחבת תחום המאבק, ההרחבה שלו בכל הגילים ובכל המעמדות החברתיים… חברות מתחרות על כמה צעירים מקצועיים; הנשים מתחרות על כמה גברים צעירים; הגברים מתחרים על כמה נשים צעירות; הרבה מהומה והרבה התרגשות.
השוואת המיניות למערכת הירארכית של יחסים חברתיים אינה סתם אבחנה סאטירית לגבי מלחמת המינים; במובנים מסוימים, היא מספקת לנו את המפתח להבנת ייאושו של וולבק עצמו. זהו פגיון הננעץ עמוק בלבם של אנשי דור 68' ופוגע במקור גאוותם הגדול ביותר: השחרור המיני של הפרט. בעיני וולבק, שחרור זה לא יצר גן עדן מיני, אלא להפך: הוא ברא עולם של נכים מהלכים, מסגרת שבה יחסי האנוש האינטימיים ביותר נהפכו לזירה של ברוטליות הוֹבְּסיאנית. הוא הותיר לנו חיים שלא ראוי עוד לחיותם.
המניפסט של וולבק אינו מהווה רק כתב האשמה נגד דור מסוים, אלא גם ביקורת המופנית נגד התפיסה המודרנית המקובלת, העומדת על כך שהרחבת חירותו של האדם מעניקה לו גם אושר רב יותר. וולבק סבור שאכן התקדמנו בתחום זה, אך גם עברנו רדוקציה, הופשטנו מתרבותנו, והושלכנו בחזרה אל זירה של מאבק חסר רחמים על ההנאה הביולוגית. החירות, בעיניו של הסופר, אינה אלא צמצום האדם לסך כל תכונותיו הגנטיות. "יצרנו מערכת שבה פשוט אי־אפשר לחיות…" צוטט וולבק בכתבת פרופיל בשבועון אל־אֵי ויקלי.
