הדפסה
גרסת PDFה
אף שהשוואת מוצאן הגנטי של קבוצות אתניות שונות היא מלאכה קשה, ניתן וגם רצוי לערוך מחקרים טובים ומדויקים בתחום. למעשה, עם השתכללותה של טכנולוגיית ריצוף הדנ"א, החקירה הגנטית תהיה בלי ספק נפוצה יותר בעתיד. מן הטעם הזה, עלינו לתת את דעתנו על שאלה קריטית אחת: מהו בעצם משקלה של ראיה גנטית בהכרעה בין תביעות מתחרות של שני עמים על אותה אדמה?
נתונים גנטיים על ייחוס מושכים את לבם של לאומנים עקב הילת הוודאות המדעית האופפת אותם, אך הם לעולם לא יספקו הוכחה ודאית לזיקה בין הקבוצות האתניות של ימינו ובין עמים קדומים. לערפול הבלתי נמנע הזה תורמים לפחות ארבעה גורמים: (א) מגבלות ההשוואה לאוכלוסיות קדומות; (ב) אופיין המעורב של כל האוכלוסיות כמעט; (ג) השתנות התוצאות בהתאם לסמנים הנבדקים; (ד) השפעת המקריות הטהורה. סביר להניח שלא יהיה בכוחה של ההתקדמות הטכנולוגית להתגבר על הבעיות האלה, ואם נסתכל עליהן כעל מקשה אחת, הן מרמזות שעל הגנטיקה למלא תפקיד מצומצם בלבד, אם בכלל, בהכרעות בנוגע לסכסוכים על ריבונות.
העימות בין היהודים לפלסטינים הוא דוגמה בולטת לבעיה. שני הלאומים, או לפחות כמה דוברים בולטים בכל קבוצה, טוענים שמוצאם מן העברים הקדומים ששכנו בארץ לפנים. בהעדר ידע לגבי מאפייניו הספציפיים של הגנום העברי ה"מקורי" ולגבי ההבדלים - אם היו כאלה - בינו ובין הגנום של האוכלוסיות האחרות בסביבה, לא נותר לאלה גם לאלה אלא להצביע על הדמיון בינם ובין קבוצות אחרות בלבנט, כדי להוכיח את זיקתם הכללית לעמים אשר חיו כמשוער באזור.52 אלא שאין די בנתונים מעין אלה. שכן, אפילו אם היה ביכולתן של שתי הקבוצות להוכיח כי יש להן זיקה גנטית לאוכלוסיות הקדומות של המזרח התיכון, עדיין אין כל דרך לדעת אם מוצאה של אחת מהן מעשרת השבטים של ישראל, בעוד שהשנייה כוללת צאצאים רחוקים של המדיינים או של הפניקים. ספק רב אם המדע והטכנולוגיה יוכלו להציע אי פעם אמצעים להשוואות מדויקות יותר לאוכלוסייה שאינה קיימת עוד.
נוסף על כך, היהודים והפלסטינים כאחד, בדומה לכל קבוצות האוכלוסין בעת החדשה, נושאים את החותם הגנטי של התערבבות העמים במשך הדורות. באומדן גס, חמישה־עשר אחוזים מן הפלסטינים נושאים סמנים מיטוכונדריאליים שיש להם קשר לאפריקה התת־סהרית ושעברו כנראה בירושה כתוצאה מן הקשרים ההדוקים בין תימן לקרן אפריקה ומסחר העבדים שהתקיים לפנים באזור.53 אלא שסמנים שכאלה כמעט שאינם מופיעים אצל יהודים. מצד שני, בעוד שהיהודים עדיין נושאים את המורשת הגנטית של שורשיהם המזרח תיכוניים, הרי שאין ספק כי במרוצת מאות השנים של קיומם בתפוצות נמסכו בקרבם גנים מן האוכלוסיות המארחות. מאחר ששום קבוצה בת־זמננו אינה צאצא טהור של עם עתיק כלשהו, טיעונים גנטיים יהיו תמיד עניין של זיקה יחסית. אנו נותרים אפוא עם התהייה: האם הבדל של כמה אחוזים בודדים בטבלה מדעית של סמנים גנטיים מעניק לקבוצה מסוימת זכות לריבונות טריטוריאלית?
אם לא די בקושי זה, הרי שמידת הזיקה הגנטית בין אוכלוסיות משתנה לא אחת בהתאם לסמן הנבדק. כפי שנוכחנו, המסקנות שניתן להסיק לגבי ילידיוּתם של הסאמים תלויות במידה רבה בנושא הבדיקה - הדנ"א המיטוכונדריאלי, או, לחילופין, כרומוזומי ה־Y. אנו נתקלים באותו קושי בנסותנו לבחון את הטענה בדבר ההשפעה הגנטית של הכוזרים על האוכלוסייה היהודית האשכנזית (אף שנראה כי הדעה הגורסת כי מוצאם של האשכנזים בכוזרים בלבד עברה כבר מן העולם).54 נניח כי מיעוט של יהודים אשכנזים נושא הפלוטיפים ממקור כוזרי - מה שאינו בטוח כלל ועיקר - האם יש בכך כדי להפחית ממשמעות המספר הגבוה בהרבה של יהודים בעלי סמנים שמקורם בלבנט? ולאיזו קטגוריה יש לשייך אדם אחד הנושא סמנים משני המקורות גם יחד? איך אפשר לקוות לתת אי פעם מענה על השאלות הללו?
התסבוכת רק גוברת שעה שלוקחים בחשבון את תפקידה של המקריות בקביעת המבנה הגנטי. שתי קבוצות אוכלוסייה היוצאות לדרך מנקודת מוצא אחת, וחיות במנותק אחת מרעותה, תיעשינה עם הזמן שונות זו מזו - ומאוכלוסיית האֵם - מחמת אופייה האקראי של המוטציה. הבדלים אלו עשויים להתעצם על ידי אירועים בלתי צפויים, דוגמת התופעה המכונה "אפקט המייסדים": כאשר קבוצה קטנה מתנתקת מאוכלוסיית האם - כפי שאירע, למשל, עם הגירת סוחרים יהודים לתימן - קיים סיכוי לא־מבוטל ששיעור ההפלוטיפים במטען הגנטי שלה יהיה שונה מזה של הקבוצה הגדולה יותר. במרוצת הזמן, ההבדלים הללו עשויים לגדול כתוצאה מנישואים אנדוגמיים ומן ההישרדות של מקצת חברי הקבוצה לעומת היכחדות חברים אחרים שלה. אפקט אחר, המכונה בפי הגנטיקאים "צוואר הבקבוק", קשור לצמצום דרסטי בממדיה של אוכלוסייה בשל מלחמה, מגפה או רעב, ולעלייה משמעותית בגודלה לאחר מכן. במקרה מעין זה ייתכן שינוי דרמטי בפרופורציות של ההפלוטיפים בקבוצה, עקב הישרדותם של חלקים כאלה או אחרים מתוכה. לפיכך, אין זה בלתי סביר ששינויים בגנום הקולקטיבי של קבוצה מסוימת ייצרו הבדל משמעותי יותר בינה ובין אוכלוסיית האם בהשוואה לקבוצה אחרת מאותו מוצא. בכל התופעות הללו פועל גורם המקריות, עובדה המקשה עלינו לראות בהן בסיס מוצק שבו ניתן לעגן עמדות נחרצות בנוגע לשאיפותיהן הטריטוריאליות של קבוצות לאומיות.
ו
הגנטיקה אינה יכולה אפוא לתרום רבות ליישוב תביעות מתחרות לריבונות על נחלה. ואולם, מעבר לכך, ראוי לתהות עד כמה הראשוניות ההיסטורית, שבשמה מתנהלות מלחמות הגנים, היא שיקול רלוונטי מלכתחילה. בנקודה זו מתגלה הפגם המהותי בטיעונים הלאומיים המגייסים את הגנטיקה לשירותם.
תביעתו של עם לריבונות על טריטוריה השנויה במחלוקת כרוכה בהכרח בשתי טענות. הראשונה היא הקביעה - הנתקלת כמעט תמיד בערעורו של הצד שכנגד - שהעם הנוגע בדבר מהווה למעשה אומה, והשנייה היא האמונה כי תביעתה של אומה זו לריבונות על השטח האמור עדיפה על פני זו שמעלה כל קבוצה יריבה אחרת.
כיצד ניתן להכריע אם קבוצה מסוימת אכן עונה על הגדרה של אומה? דייוויד מילר, מרצה למחשבה מדינית באוניברסיטת אוקספורד, מציע חמש אבני בוחן, ואף לא אחת מהן קשורה לגנטיקה. על פי הקריטריון הראשון, "אומות קיימות כאשר אנשיהן מכירים זה בזה כבני אותה אומה".55 במילים אחרות, קיומה של אומה מותנה בתפיסתם של אנשיה. במחוז סַבוּאָה בדרום־מזרח צרפת פועלת תנועת שחרור לאומית, אולם כל עוד רובם של שוכני החבל ממשיכים לראות עצמם כצרפתים, קלושים סיכוייה של "ליגת סבואה" להגשים את מטרותיה או אפילו לזכות באוזן קשבת.56 הלאומנים הסאמים ניצבים בפני בעיה דומה, עקב העובדה שכמה מבני־עמם כלל אינם רוצים להפוך לאומה, ואף הקימו תנועה אנטי־אוטונומית. זה המצב גם מבחינתם של הלאומנים הפלסטינים, שמולם ניצבים חלקים מסוימים מאוכלוסיות הגדה המערבית ורצועת עזה המעדיפים לזהות עצמם כבניה של "אוּמה" איסלאמית רחבה יותר.
על פי הקריטריון השני שמציע מילר, הלאום "מגלם המשכיות היסטורית". מנקודת מבטם של בני־הלאום, "מאחר שאבותינו הקדמונים עמלו קשה והקיזו דם כדי להגן על האומה, הרי שאנו, שנולדנו בה, מקבלים בירושה התחייבות להמשיך את פועלם, התחייבות שאת חלקה אנו מעבירים לבני־זמננו ואת חלקה האחר לצאצאינו".57 אמונה בגורל משותף, בעבר, בהווה ובעתיד, היא מרכיב חיוני של זהות לאומית. העדר היסטוריה של קיום כאומה מקשה מאוד על הסאמים, על המקדונים ועל הפלסטינים לבנות לעצמם זהויות לאומיות אפקטיביות.
שלישית, הלאום הוא מה שמילר מכנה "זהות פעילה".58 אומות ריבוניות מגדירות עצמן, מגִנות על עצמן ומושלות בעצמן באורח פעיל, ותנועות לאומיות, אף בטרם השיגו ריבונות, נוטלות על עצמן באורח שגרתי פעולות כגון יצירת לשון ייחודית (כפי שעשו המקדונים) או הקמת מוסדות חינוך והשכלה גבוהה (כפי שעשו היהודים בארץ ישראל לפני הכרזת העצמאות).
רביעית, "זהות לאומית... מחברת קבוצה של אנשים אל מקום גיאוגרפי מסוים".59 העם הרומאני, או הצועני, מהווה דוגמה לקבוצה אתנית שחרף זהותה העצמית המוצקה, אינה מסוגלת לארגן תנועה לאומית אפקטיבית, משום שהיא חסרה זיקה למולדת.
ולבסוף, זהות לאומית יכולה להתקיים אצל אנשים אם הם חולקים "תרבות ציבורית משותפת".60 הסממנים הבולטים של תרבות משותפת הם דת ולשון, ועליהם אפשר להוסיף גם סגנון לבוש, מזון, בידור וכיוצא בזה. מתוך הנזכרים לעיל, השפה היא גורם בעל חשיבות מכרעת. תפקיד הלשון כאמצעי להעברת ערכי תרבות הופך אותה לתנאי בל יעבור כמעט לקיומה של זהות לאומית. אבל תרבות ציבורית באה לידי ביטוי גם במכלול של הנחות פוליטיות, חברתיות ומוסריות, שעשויות להשתנות מאומה אחת לרעותה.
העדרה של הזיקה הגנטית מרשימה זו של מאפייני האומה בולט לעין. בפועל, חוקרי לאומיות אינם רואים בקרבת דם ממשית תנאי מהותי לקיומה של אומה, אף שכולם מודעים לעובדה שכמעט כל הקבוצות הלאומיות מטפחות מיתוסים של מוצא משותף. למיתוס כזה יש אופי שימושי, משום שהוא מהווה כוח מאחד רב־עוצמה. ובדומה לרוב המיתוסים, גם האמונה במוצא משותף מכילה בתוכה לעתים גרעין של אמת, שנופח מעבר לממדיו האמיתיים. ועם זאת, אומות מעטות, אם בכלל, מגדירות את חבריהן לפי קרבת דם במובן המילולי של המושג. איש לא יפקפק, למשל, בכך שצאצאיהם של מאות אלפי הפולנים אשר היגרו לעמק הרוּהר בסוף המאה התשע־עשרה - אפילו אלה מתוכם שנישאו רק לצאצאי מהגרים פולנים אחרים - הם גרמנים למהדרין. הלאום הוא עניין של תרבות, לא של גנטיקה.61
כמובן, עצם העובדה שאומה כלשהי משתוקקת לריבונות, או שכבר כוננה ריבונות כזו על טריטוריה, אינה מיישבת את השאלה בדבר זכותה לשלוט על אותה ארץ. תקפותן של זכויות מעין אלה נבחנת על פי כמה וכמה קריטריונים המבססים טיעון מוסרי: הזכות להגדרה עצמית, יעילוּת, צדק מתקן, וסוגים שונים של התניות היסטוריות. קרוב לוודאי שאין ולו מקרה אחד העומד בכל הקריטריונים, ואין בנמצא ולו קריטריון בודד אחד המהווה קלף מנצח המבטיח ריבונות בכל המקרים. הראשוניות ההיסטורית ממלאת תפקיד חשוב במערך השיקולים הזה, אך בשום פנים אין זה התפקיד הראשון במעלה.
תביעות לריבונות הנכללות תחת הכותרת של הזכות להגדרה עצמית מושתתות בדרך כלל על העובדה שהקבוצה הנדונה מהווה רוב באוכלוסייה של טריטוריה מסוימת. תפיסה זו זוכה להסכמה רחבה. הקשיים העיקריים המתעוררים בגינה קשורים פחות לעיקרון המונח בבסיסה ויותר לאתגר של שרטוט גבולות בין קבוצות לאומיות החיות באותה כברת ארץ. כאשר הסתיים השלטון הבריטי בהודו ב־1948 לא הייתה כל אפשרות להתוות גבול שיותיר את ההינדים מצדו האחד ואת המוסלמים מצדו האחר. כתוצאה מכך, מיליוני אנשים נשארו בצד הלא־נכון של הגבול בין הודו לפקיסטן, ומאחר ששתי המדינות לא עשו כל מאמץ להסדיר ולארגן חילופי אוכלוסיות ביניהן, הדבר גרר אלימות אתנית בהיקף נרחב ויצר בעיית פליטים חמורה.
יתר על כן, עקרון ההגדרה העצמית הלאומית מניח כי זהות לאומית היא עניין מוגמר, בעוד שבפועל, היא עשויה להיות עסק נזיל למדיי. לדוברי השפה הסלאבית באזורים המהווים היום חלק ממקדוניה מעולם לא הייתה אפשרות לזהות את עצמם כתורכים או כאוסטרים; ובכל זאת, גם לא הייתה להם כל זהות לאומית מובהקת במאה התשע־עשרה. לבולגריה, ליוון ולסרביה היו אפוא סיבות מתקבלות על הדעת להתחרות על הזכות לספח אליהן את השטחים שיהפכו עם הזמן למקדוניה, ויחד עמם גם את תושביהם. עקרון ההגדרה העצמית מעורר קושי נוסף כאשר תמורות בשיעורי ילודה והגירה מחוללות שינוי במשוואה האתנית. כך אירע בעימות על השליטה בארץ ישראל: בשנת 1948 היה לערבים רוב ברור בשטחים שבין נהר הירדן לים התיכון, אולם כיום הם מהווים מיעוט באזור הזה - עובדה המקשה על הלאומנים הפלסטינים לגבש טיעון המבסס את הזכות הערבית לריבונות על השטח כולו. מאידך גיסא, הרוב הערבי המוצק ביהודה ובשומרון מקשה באופן דומה על ישראל להצדיק את שליטתה באותם שטחים.
נימוק נוסף המשרת תביעות לריבונות טריטוריאלית קשור ביעילות ובניצול הקרקע. הרעיון מופיע כבר בכתביו של הפילוסוף ג'ון לוק, שגרס כי בעלות על אדמה מותנית בשימוש הפרודוקטיבי שנעשה בה.62 טיעונים המבוססים על שיקול היעילות משמשים בתדירות הגבוהה ביותר בדיונים המתקיימים באומות של מתיישבים, כגון ארצות־הברית ואוסטרליה, אולם הם מונחים גם ביסוד פעולותיהן של ממשלות רבות בכל רחבי העולם. נורבגיה נוקטת מזה מאות שנים מאמצים מתמשכים ויקרים להקים ולתחזק מרכזי אוכלוסייה מצפון לחוג הארקטי, כדי למנוע את האפשרות שהאזור יישמט משליטתה וייפול לידיה החמדניות של רוסיה. כך זכתה טרוֹמְסוֹ המרוחקת למינויו של הגמון, להקמת אוניברסיטה, לפיתוח כלכלי נמרץ ולתגבור האוכלוסייה שלה, אף שהאזור הנו כמעט חסר משאבים ואי־אפשר לקיים בו התיישבות בת־קיימא ללא התערבות ממשלתית מסיבית.
תביעות ריבונות עשויות למצוא לעצמן בסיס מוצק בטיעון הצדק המתקן. במקרה זה, הטיעון נועד להשיב את מה שנלקח שלא כדין, בדרך כלל באמצעות כיבוש. הדרישה להשבת הריבונות לאומה הקוריאנית אחרי מחצית מאה של כיבוש יפני הייתה כה איתנה, עד שלא היה כמעט צורך לסנגר עליה. מרבית המקרים מסובכים יותר, כמובן. ואמנם, הן הפלסטינים והן הישראלים מגייסים לטובתם טיעוני צדק מתקן לצורך השגת זכויות על שטחים.
טיעונים המושתתים על התניות היסטוריות מופיעים בצורות שונות, אך כולם נשענים על יכולתה של האומה להוכיח "שהיא באמת ובתמים, והייתה ברציפות, אותה קבוצה תרבותית שיישבה את השטחים הרלוונטיים לאורך כל אותן שנים רבות".63 ראיה לריבונות קודמת היא קרוב לוודאי הטיעון ההיסטורי המוצק ביותר שיכולה תנועה לאומית להעלות לטובתה, וטיעון זה מתחזק ככל שאותו שלטון היה ממושך והתקיים בתקופה מאוחרת יותר. כאשר העמים הסלאביים של הבלקן זכו בהזדמנות לגבש מדינות לאום מודרניות בעקבות התפוררותה של האימפריה העותומאנית, היה בכוחה של בולגריה לטעון כי מקורה בממלכה חשובה מימי הביניים. מקדוניה, לעומתה, לא הייתה ישות ריבונית מאז ימיה כממלכה הלניסטית, ומשום כך מתקשים הלאומנים המקדונים להצביע על רצף תרבותי כלשהו. הסאמים והפלסטינים מצויים במצב דומה, מאחר שהם חסרים היסטוריה של ריבונות לאומית, או אפילו של קיום פוליטי כפרובינציה מאוחדת הכפופה לשלטון אחר.
לבסוף, לקיומו של קשר היסטורי עמוק בין ארץ לאומה יש, כמובן, משקל לא־מבוטל בביסוסן של תביעות טריטוריאליות. בגרסה החזקה ביותר שלו, טיעון זה מתייחס לנחלה המבוקשת כ"ערש" האומה, כמקום שבו התרחשו האירועים המכוננים בחייו של עם.64 הטיעונים האלה באים לידי ביטוי מובהק בתביעתם של היהודים על ארץ ישראל.
קביעת הלגיטימיות של תביעה לריבונות כרוכה, אם כן, באיזון מורכב של שיקולים ומשתנים. קשה להאשים את אלה המבקשים לגייס נימוק נוסף לחיזוק דרישותיהם הלאומיות. לגנטיקה יש בעיניהם כוח משיכה מובן מאליו, אך גם מעורר אשליות. לאומות בעלות תביעות מוצקות ומוצדקות לריבונות טריטוריאלית אין צורך בנתונים הגנטיים; ואילו עבור אומות שתביעותיהן רופפות, לעולם לא יהיה די בנתונים כאלה. אלה המבקשים להטות את הכף לטובת מאבקם הלאומי באמצעות התעטפות באצטלת האובייקטיביות המדעית שמספקת הגנטיקה, צפויים לאכזבה ודאית.
דיאנה מיור אפלבאום היא מחברת הספר השתקפויות באגם בולוך, שיצא לאור באנגלית בשנת 2000 (אוניברסיטת ניו אינגלנד), והיא שוקדת כעת על כתיבת ספר בנושא הלאומנות. פול ס' אפלבאום משמש כמרצה לפסיכיאטריה, רפואה ומשפטים באוניברסיטת ייל, וכמנהל התכנית בפסיכיאטריה, משפטים ואתיקה בקולג' לרופאים ולמנתחים באוניברסיטת קולומביה.
הערות
1. Antonio Arnaiz-Villena et al., “HLA Genes in Macedonians and the Sub-Saharan Origins of the Greeks,” Tissue Antigens 57:2 (2001), pp. 118-127 (להלן "גני HLA אצל מקדונים").
2. Nikola Spasikov, “Elendzija (Cheater)!” Macedonian News, www.maknews.com/html/articles/spasikov/elendzija; Nikola Spasikov, “Gatanka (Puzzle)!” Macedonian News (May 2005), www.maknews.com/html.articles/spasikov/gatanka_puzzle.html; לעיון במפה של מקדוניה האתנית ההיסטורית, ראה www.historyofmacedonia.org/ConciseMacedonia/map.html.
3. הגם שהגבלנו את חיבורנו לדיון בטיעונים שבפי לאומנים סאמים, מקדונים ופלסטינים, ישנן קבוצות נוספות המעלות טיעונים דומים, ובכללן הלבנונים, הרואים עצמם כצאצאי הפיניקים ו"הנוצרים האשורים", הרואים עצמם כצאצאי יושבי ממלכת אשור העתיקה. ראה “Proving History Through Science: Phoenicians Reborn Through the DNA ‘Alphabet,’ the Y Chromosome,” באתר של Virtual Center for Phoenician Studies, http://phoenicia.org/genetics.html; וכן האתר של Assyrian Heritage DNA Project, www.familytreedna.com/(zghblo45rkaxxrfmazpi15ng)/public/AssyrianHeritageDNAProject/Index.aspx.
4. חיים גנז, "זכויות היסטוריות", בתוך מריכרד ואגנר עד זכות השיבה: ניתוח פילוסופי של בעיות ציבור ישראליות (תל אביב: עם עובד, 2006), עמ' 228.
5. ברנרד לואיס, צמיחתה של תורכיה המודרנית, תרגמו משה זינגר ורבקה גוטליב (ירושלים: מאגנס, תשנ"א), עמ' 288-287.
6. כך יכול בלוג באסקי, בשם "אאוסקל בלוג", לשעתק בביטחון מפה של המולדת הבאסקית "אאוסקל הריה" שהודפסה בנשיונל ג'יאוגרפיק בנובמבר 1995, ולצרף לה מילות הסבר: "מחקרים גנטיים מוכיחים שהבאסקים הם עם נבדל מכל עם אחר באירופה, ושורשיו נטועים באזור הרי הפירנאים וקנטבריה, עוד לפני בואם של השבטים ההודו־אירופיים. כלשון האמרה, 'בטרם אלוהים היה אלוהים והסלעים היו סלעים, הבאסקים היו כבר באסקים'". ראה
http://txikilike.blogspot.com/2002_01_01txikilike_archive.html.
http://txikilike.blogspot.com/2002_01_01txikilike_archive.html.
7.Tariq Ali, “To Be Intimidated Is to Be an Accomplice: Notes on Anti-Semitism, Zionism, and Palestine,” Counterpunch, March 4, 2004 (להלן "כניעה להפחדה כמוה כשותפות לדבר עבירה").
8. Michael Bamshad, Stephen Wooding, Benjamin A. Salisbury, and J. Claiborne Stephens, “Deconstructing the Relationship Between Genetics and Race,” Nature Reviews Genetics 5 (August 2004), pp. 598-609 (להלן "פירוק הזיקה שבין גנטיקה לגזע").
9. נישואים אנדוגמיים היו אופייניים לעולם הפרה־מודרני, עולם שבו מחסומים גיאוגרפיים הכתיבו את גבולותיה של הקבוצה שמתוכה ניתן היה לבחור בן או בת זוג. מלחמה, הגירה וסחר עשויים לשבש את המסגרת האנדוגמית או לפחות להכניס לאוכלוסיות כמות מסוימת של חומר גנטי חדש. ראה, למשל Noah A. Rosenberg et al., “Genetic Structure of Human Populations,” Science 298, December 20, 2002, pp. 2381-2385.
10. ראה, למשל Luigi Luca Cavalli-Sforza, Paolo Menozzi, and Alberto Piazza, The History and Geography of Human Genes (Princeton, N.J.: Princeton, 1994) (להלן היסטוריה וגיאוגרפיה של הגנים האנושיים). מובן שזהו תיאור מופשט מאוד של התפתחות ההבדלים הגנטיים בקרב קבוצות אוכלוסייה. כמה וכמה גורמים נוספים קובעים את מידת הסטייה שחלה בקרב אוכלוסיות. מוטציות רבות המשפיעות על תפקוד הגנים אינן עולות בקנה אחד עם צורכי ההישרדות או גורמות לפגם תפקודי בולט. כאשר מתרחשות המוטציות המזיקות האלה אין זה סביר שתעבורנה לצאצאים בתורשה, ובכך מצטמצם השינוי בגנום. מצד שני, השפעות חיוביות על ההישרדות יכולות להאיץ את הפצתה של מוטציה באוכלוסייה. העובדה שמחלות דם מסוג אנמיה חרמשית ותלסמיה מעניקות הגנה יחסית מפני מלריה תורמת לשכיחותן באזורים מסוימים באפריקה ובחלקים של אירופה. לפיכך, הדיוק בקביעת מידת הזיקה בין אוכלוסיות גדל אך ורק אם החוקרים בודקים אזורים בכרומוזומים שאינם מעורבים ישירות בקידוד הגנים.
11. Luigi Luca Cavalli-Sforza and Marcus W. Feldman, “The Application of Molecular Genetic Approaches to the Study of Human Evolution,” Nature Genetics Supplement 33 (March 2003), pp. 266-275.
12. אללים - alleles.
13. נוסף על הבעיות הכרוכות בהסקת מסקנות מתוך מספר מוגבל של גנים (תכופות מתוך גן אחד בודד) הנתונים עלולים להתפרש שלא כהלכה גם כתוצאה מלחצים סלקטיביים. כלומר, מאחר שסביר כי המוטציות בגנים המקודדים כחלבונים תובלנה לתוצאות מזיקות או מועילות (בשכיחות נמוכה יותר), תפוצתן בקרב אוכלוסייה מסוימת תואט או תוגבר בהתאמה. חישובי הזמן מאז הסטייה, המבוססים על נתונים כאלה, עלולים ללקות באי־דיוק, ולהביא להערכה שגויה, מופרזת או מצומצמת, של ההבדלים שבין אוכלוסיות. כאשר מוטציה מועילה מופיעה באופן נפרד בשתי אוכלוסיות בעלות זיקה גנטית מועטה זו לזו, בדיקת אותו גן בלבד עלולה להניב ממצא מוטעה בדבר קרבתן הגנטית של שתי הקבוצות.
14. באמשד, וודינג, סליסברי וסטיבנז, "פירוק הזיקה שבין גנטיקה לגזע".
15.SNP - single nucleotide polymorphism .
16. הפלוטיפים - haplotypes.
17. סוגים אחרים של מוטציות העשויים להוביל לשונוּת גנטית כוללים הוספות, מחיקות, או טרנספוזיציות של חומר גנטי בכרומוזום. כל אחת מן המוטציות הללו יכולה להיות, בדומה לסניפּים, רכיב של הפלוטיפ.
18. Michael F. Hammer et al., “Y Chromosomes of Jewish Priests,” Nature 385 (January 1997), p. 32; Mark G. Thomas et al., “Origins of Old Testament Priests,” Nature 394 (July 1998), pp. 138-140.
19.Doron M. Behar et al., “The Matrilineal Ancestry of Ashkenazi Jewry: Portrait of a Recent Founder Event,” American Journal of Human Genetics 78:3 (March 2006),
pp.487-497. תועלת נוספת שמניב שימוש במקטע הלא־רקומביננטי של כרומוזום Y או של דנ"א מיטוכונדריאלי לצורך מחקרי אוכלוסייה הוא שבחלקים אלו של החומר התורשתי איננו מוצאים את מה שמכונה "אירועי רקומבינציה" (שחלוף מקטעים של כל זוג כרומוזומים), המתרחשים בשאר הגנום ועלולים לסבך את חישובי המרחק או הקרבה הגנטית. שינויים בכרומוזום Y או בדנ"א מיטוכונדריאלי נובעים כמעט תמיד ממוטציה אקראית, ומכאן שהם מספקים אומדנים מדויקים יותר על אודות התקופה שבה התפצלו שתי קבוצות האוכלוסייה.
pp.487-497. תועלת נוספת שמניב שימוש במקטע הלא־רקומביננטי של כרומוזום Y או של דנ"א מיטוכונדריאלי לצורך מחקרי אוכלוסייה הוא שבחלקים אלו של החומר התורשתי איננו מוצאים את מה שמכונה "אירועי רקומבינציה" (שחלוף מקטעים של כל זוג כרומוזומים), המתרחשים בשאר הגנום ועלולים לסבך את חישובי המרחק או הקרבה הגנטית. שינויים בכרומוזום Y או בדנ"א מיטוכונדריאלי נובעים כמעט תמיד ממוטציה אקראית, ומכאן שהם מספקים אומדנים מדויקים יותר על אודות התקופה שבה התפצלו שתי קבוצות האוכלוסייה.
20. Loring M. Danforth, The Macedonian Conflict (Princeton, N.J.: Princeton, 1995).
21. Alexandar Donski, The Descendants of Alexander the Great of Macedon, ed. Michael Seraphinoff, trans. Marijan Galevski and Michael Seraphinoff (Shtip, Macedonia: Macedonian Literary Association, 2004); “Why the Macedonians Are Not Slaves,” www.historyofmacedonia.org/ConciseMacedonia/MacedoniansNotSlave s.html.
22. ארנז־וילנה ואח', "גני HLA אצל מקדונים".
23. Victor Roudometof, “Nationalism and Identity Politics in the Balkan: Greece and the Macedonian Question,” Journal of Modern Greek Studies 14:2 (1996), pp. 253-301.
24. ארנז־וילנה ואח', "גני HLA אצל מקדונים".
25.Lyle Campbell, “Review of the Saami Languages: An Introduction,” Language 75:3
(September 1999), p. 645.
(September 1999), p. 645.
26. "הצהרת הונינגסוואג" שפרסמה הוועידה הסאמית ה־18 שהתקיימה בהונינגסוואג שבנורבגיה בימים 7-9 באוקטובר 2004, מתייחסת לסאמי כאל "עם ילידי ואומה אחת". ראה אתר המועצה הסאמית: www.saamicouncil.net/files/20041215142715.doc, וכן אתרי התמיכה הסאמיים שלהלן: http://boreale.konto.itv.se/seatnam.htm; www.sametinget.se/sametinget/viw.cfm?oid=2000&sat=no. ראה גם http://arcticcircle.uconn.edu/HistoryCulture/Sami/samisf.html.
27.Diana Muir, “Exhibition Notes: ‘Frost: Life and Culture of the Sami Reindeer People of Norway,’” The New Criterion 24:8 (April 2006), p. 46 (להלן "הערות תערוכה").
28. Antonio Torroni et al., “MtDNA Analysis Reveals a Major Late Paleolithic Population Expansion from Southwestern to Northeastern Europe,” American Journal of Human Genetics 62:5 (1998), pp. 1137-1152 (להלן "ניתוח MtDNA"); K. Tambets et al., “The Western and Eastern Roots of the Saami: The Story of Genetic ‘Outliers’ Told by Mitochondrial DNA and Y-Chromosomes,” American Journal of Human Genetics 74 (2004), pp. 661-682 (להלן "שורשיהם המערביים והמזרחיים של הסאמים"); מיור, "הערות תערוכה"; www.sametinget.se/sametinget/viw.cfm?oid=1429.
29. משה גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה: 634-1099 (תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ג).
30.Rajah G. Mattar, “Arab Christians Are Arabs,” Baltimore Chronicle, August 30, 2005 . המאמר התפרסם גם באתר האינטרנט של החברה האקדמית הפלסטינית לחקר היחסים הבינלאומיים, שכתובתו www.passia.org/meetings/rsunit/Articles/E-August-2005.htm.
31. דף הבית של אוניברסיטת אל־קודס, “Jerusalem, the Old City: An Introduction,” www.alquds.edu/gen_info/index.php?page=jerusalem_history.
32. Joseph Massad, quoted in Andrew Whitehead, “History on the Line, ‘No Common Ground’: Joseph Massad and Benny Morris Discuss the Middle East,” History Workshop Journal 53:1 (2002), pp. 214-215 (להלן "היסטוריה על הקו").
33. ארתור קסטלר, השבט השלושה־עשר: ההיסטוריה הכוזרית ומורשתה, תרגם חיים לוי (ירושלים: מאזניים, תש"ס); D.M. Dunlop, The History of the Jewish Khazars (New York: Schocken, 1967); Mazin Qumsiyeh, Sharing the Land of Canaan: Human Rights and the Israeli Palestinian Struggle (London: Pluto, 2004), p. 28.
34. וייטהד, "היסטוריה על הקו", עמ' 215.
35. Michael F. Hammer et al., “Jewish and Middle Eastern Non-Jewish Populations Share a Common Pool of Y-Chromosome Biallelic Haplotypes,” Proceedings of the National Academy of Sciences 97:12 (June 2000), pp. 6769-6774 (להלן "אוכלוסיות יהודיות ומזרח תיכוניות לא־יהודיות"); Almut Nebel et al., “High Resolution Y-Chromosome Haplotypes of Israeli and Palestinian Arabs Reveal Geographic Substructure and Substantial Overlap with Haplotypes of Jews,” Human Genetics 107:6 (November 2000), pp. 630-641 (להלן "הפרדה גבוהה של הפלוטיפים").
36. Antonio Arnaiz-Villena et al., “The Origin of Palestinians and Their Genetic Relatedness with Other Mediterranean Populations,” Human Immunology 62:9 (September 2001), pp. 889-900 (להלן "מוצא הפלסטינים"). החיבור הזה הוסר מאוחר יותר מהספרות המדעית בידי עורך כתב העת שבו פורסם. היה זה צעד חריג אך מוצדק נוכח הטיעונים ההיסטוריים המשונים שנכללו בחיבור. הנה רק שתי דוגמאות ממנו: "הפלסטינים נחשבים כיום כצאצאים של חילות מצב מצריים אשר הופקרו לגורלם בארץ כנען עד 1200 לפנה"ס…" וכן: "מקורה של העוינות היהודית־פלסטינית ארוכת השנים נעוץ במאבק על טריטוריה בעת העתיקה". Erica Klarreich, “Genetics Paper Erased from Journal over Political Content,” Nature 414 (November 2001), p. 382.
37. וייטהד, "היסטוריה על הקו", עמ' 215; עלי, "כניעה להפחדה כמוה כשותפות לדבר עבירה".
38. ארנז־וילנה ואח', "גניHLA אצל מקדונים".
39. Neil Risch, Alberto Piazza, and Luigi Luca Cavalli-Sforza, “Correspondence: Dropped Genetic Paper Lacked Scientific Merit,” Nature 415 (January 2002), p. 115 (להלן "החיבור שהוסר"). אף שהמכתב התמקד במחלוקת סביב הסרת החיבור המצביע על קווי הדמיון בין הפלסטינים ליהודים, הביקורת תופסת בה במידה לגבי הניתוח המקדוני; שני החיבורים נסמכו על אותו מכלול נתונים ועשו שימוש באותן טכניקות.
40. באמשד, וודינג, סליסברי וסטיבנז, "פירוק הזיקה שבין גנטיקה לגזע".
41. ריש, פיאצה וקוואלי־ספורצה, "החיבור שהוסר".
42.Alexander Petlichkovski et al., “High Resolution Typing of HLA-DRB1 Locus in the Macedonian Population,” Tissue Antigens 64:4 (October 2004), pp. 486-491 .
43. Lyle Campbell, “On the Linguistic Prehistory of Finno-Ugric,” in Raymond Kickey and Stanislaw Puppel, eds., Language History and Linguistic Modeling: A Festschrift for Jacek Fisiak on His 60th Birthday (Berlin: Walter de Gruyter, 1997), pp. 829-861.
44. טורוני ואח', "ניתוח MtDNA". הפצתה של טכנולוגיה ניאוליתית לאירופה על ידי אוכלוסייה הודו־אירופית אירעה בסביבות 6,000 לפנה"ס. ראה קוואלי־ספורצה, מינוזי ופיאצה, היסטוריה וגיאוגרפיה של הגנים האנושיים, פרק ה.
45. Zoe Rosser et al., “Y-Chromosomal Diversity in Europe Is Clinal and Influenced Primarily by Geography Rather than by Language,” American Journal of Human Genetics 67:6 (December 2000), pp. 1526-1543; Tatiana Zerjal et al., “Geographical, Linguistic, and Cultural Influences on Genetic Diversity: Y-Chromosomal Distribution in Northern European Populations,” Molecular Biology and Evolution 18:6 (June 2001), pp. 1077-1087; Mirja Raitio et al., “Y-Chromosomal SNPs in Finno-Ugric-Speaking Populations Analyzed by Minisequencing on Microarrays,” Genome Research 11:3 (March 2001), pp. 471-482.
46. על פי הפרשנות הסבירה ביותר של הנתונים האלה, אבותיהם הקדמונים של הסאמים היו בעיקרם הגברים של נדידה פינו־אוגרית מאוחרת יותר, שהזדווגו לרוב עם הנשים שמוצאן באוכלוסיית הפליטים מתקופת הקרח. ברם, מחקר שנערך לאחרונה בנושא הגנטיקה הסאמית גילה הוכחות לדנ"א מיטוכונדריאלי אימהי גם מאילן היוחסין הפינו־אוגרי, שמקורו בנדידת אוכלוסיות שהתרחשה לפני 2,700 שנה לערך. נתונים אלו מסייעים בתארוך הנדידה הפינו־אוגרית (ועולים בקנה אחד עם נתונים לשוניים עצמאיים), ומבליטים עד כמה מורכבת היא הגנטיקה ולו גם של אוכלוסייה מבודדת כסאמים - אוכלוסייה המשקפת, כמו כל הקבוצות, תערובת של אילנות יוחסין מצד האב והאם כאחד. ראה Max Ingman and Ulf Gyllensten, “A Recent Genetic Link Between Sami and the Volga-Ural Region of Russia,” European Journal of Human Genetics 15:1 (January 2007), pp. 115-120.
47. המחלוקת סביב מוצאם של הסאמים נמשכת, והיא מבליטה את הצורך לנקוט זהירות בהצגת טענות אודות מוצאם הגנטי. ראה טאמברטס, "שורשיהם המערביים והמזרחיים של הסאמים"; lH. Ikegaya et al., “Genetic Diversity of JC Virus in the Saami and the Finns: Implications for Their Population History,” American Journal of Physical Anthropology 128:1
(September 2005), pp. 185-193.
(September 2005), pp. 185-193.
48. ארנז־וילנה ואח', "מוצא הפלסטינים". ממחקרים על הגנטיקה של הפלסטינים עולים הבדלים לא־אקראיים, למשל, בין יושבי הרים לקבוצות אחרות. ראה נבּל ואח', "הפרדה גבוהה של הפלוטיפים".
49. נבּל ואח', "הפרדה גבוהה של הפלוטיפים".
50. Almut Nebel et al., “The Y-Chromosome Pool of Jews as Part of the Genetic Landscape of the Middle East,” American Journal of Human Genetics 69:5 (November 2001), p. 1095; האמר ואח', "אוכלוסיות יהודיות ומזרח תיכוניות לא־יהודיות".
51. עלי, "כניעה להפחדה כמוה כשותפות לדבר עבירה"; George Saliba, “Rebutting a ‘Misguided Political Project,’” Columbia Spectator, November 3, 2004.
52. ראוי לציין כי השוואות מעין אלה מחייבות אי אלו הנחות מוקדמות בנוגע לזהוּת הקבוצות שמקורן אמנם ביושביה הקדומים של הארץ. ההוכחה כי למקדונים יש זיקה גבוהה לאנשי כרתים, כפי שטענו ארנז־וילנה ואחרים, היא בעלת ערך מועט בקביעת הראשוניות ההיסטורית, אלא אם כן מקבלים את ההשערה שאנשי כרתים עצמם אינם צאצאי אוכלוסיות שנדחקו למקום בתקופה מאוחרת יותר. את ההנחות אודות קבוצות השוואה במחקרים גנטיים של אוכלוסייה יש לבחון בחינה מדוקדקת לא פחות מזו המתייחסת לנתונים עצמם. ארנז־וילנה, "מוצא הפלסטינים".
53. Martin Richards et al., “Extensive Female-Mediated Gene Flow from Sub-Saharan Africa into Near Eastern Arab Populations,” American Journal of Human Genetics 72:4 (April 2003), pp. 1058-1064.
54. Ellen Levy-Coffman, “A Mosaic of People: The Jewish Story and a Reassessment of the DNA Evidence,” Journal of Genetic Genealogy 1:1 (Spring 2005), pp. 12-33.
55.David Miller, On Nationality (Oxford: Oxford, 1995), p. 22 (להלן על אודות הלאום).
56.http://notre.savoie.free.fr/acc_a.htm .
57. מילר, על אודות הלאום, עמ' 23.
58. מילר, על אודות הלאום, עמ' 24.
59. מילר, על אודות הלאום, עמ' 24.
60. מילר, על אודות הלאום, עמ' 25.
61. אומות מעניקות אזרחות אוטומטית לצאצאי אזרחיהן, נוהג התומך לכאורה ברעיון שלפיו אומות הן קהילות בעלות בסיס ביולוגי. ועם זאת, בבחינה מדוקדקת יותר מסתבר שהתמונה אינה כה פשוטה. היהדות, למשל, מגדירה כיהודי כל ילד שנולד לאם יהודייה. האם, לעומת זאת, יכולה להיות יהודייה אם משום שנולדה לאם יהודייה או משום שהמירה את דתה ליהדות. הנה כי כן, אפילו במקרה זה, הזהות התרבותית עולה במשקלה על זה של אילן היוחסין.
62.Tamar Meisels, Territorial Rights (Dordecht, The Netherlands: Springer, 2005), ch. 5 (להלן זכויות טריטוריאליות).
63. מייזלס, זכויות טריטוריאליות, עמ' 31.
64. גנז, "זכויות היסטוריות", עמ' 66. ראה גם חיים גנז, "הזכות ההיסטורית על הארץ: עד היכן?", תכלת 24 (קיץ התשס"ו/2006), עמ' 103-126.
