דמוקרטיה במזרח התיכון: הוראות הפעלה

אוריה שביט

דרוש שינוי תפיסה עמוק אצל מנהיגי המערב כדי ליצור מזרח תיכון חדש


הטענות בדבר כישלונה של המערכה האמריקנית הנוכחית בעיראק הפכו זה מכבר למוסכמה בחוגים רחבים במערב. שולליה של המלחמה מצביעים על מספרם הרב של הקרבנות שגבתה, יותר משלושים אלף אזרחים וחיילים עיראקים ויותר מאלפיים חיילים אמריקנים; על שבריריותו של המשטר העיראקי החדש; על ההתנגדות החמושה העזה לנוכחות הצבאית המערבית, שהפתיעה גם את מתכנני המלחמה; על העלייה התלולה במחירי הנפט ופגיעתה בכלכלה העולמית; על כך שבניגוד לתקווֹת שטופחו בוושינגטון, לא הביא שינוי המשטר בעיראק להתעוררות דמוקרטית של ממש בשום מדינה ערבית; ועל הסכנה שתביעות הדמוקרטיזציה האמריקניות יביאו לעלייתם של כוחות איסלאמיים, אנטי־מערביים ואנטי־ליברליים, סכנה שהומחשה היטב בניצחון החמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני. מאזן הביניים של המדיניות המזרח תיכונית שהנהיג הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש מצביע על כך שלאחר שלוש שנים שבהן עיראק "משוחררת" והממשל האמריקני מקדם במרץ את הדמוקרטיה במדינות ערב, נעשה האזור יציב פחות מבחינת האינטרסים המערביים ועוין יותר כלפי הערכים המערביים.1

מאזן הביניים הזה חידש את הדיון בהשקפה נושנה, שלפיה קיימת אי־הלימה מהותית בין צורת המשטר המערבית ובין טבען של החברות הערביות. לפי השקפה זו, לדמוקרטיה הליברלית אין סיכוי להכות שורש בחברות הערביות מאחר שחברות אלו הן חלק מציביליזציה בעלת מאפיינים תרבותיים, חברתיים וכלכליים שונים מאלה של המערב.2 לפיכך, טעותו היסודית של ג'ורג' בוש הייתה בכך שהתעלם מן הייחודיות של הערבים וביקש לכפות עליהם צורת משטר שאין הם חפצים בה, ומכאן שגורלה של יזמת הדמוקרטיזציה האמריקנית נחרץ עוד לפני שנורתה הירייה הראשונה.

תפיסה מהותנית זו, שכיחה ככל שתהיה, בטעות יסודה; בחברות הערביות אין שום דבר "ייחודי" הגוזר עליהן להעדיף משטרים רודניים על פני משטרים הנבחרים בבחירות חופשיות ומכבדים את חירויות הפרט הבסיסיות. יש די סימנים המעידים כי הרעיון הליברלי יכול להכות בהן שורש. החברות הערביות עשויות לעבור תהליכי דמוקרטיזציה כפי שעברו חברות אחרות שהדמוקרטיה הייתה בעבר זרה להן, שהרי אין הן כפופות לחוקיות מטא־היסטורית כלשהי (מן הסוג שחוקרים מתוחכמים עוטפים בפרשנויות על אודות "מורשת תרבותית") החורצת את גורלן לחירות או לשעבוד.

ג'ורג' בוש לא טעה אפוא כשהעמיד את קידום הדמוקרטיה במזרח התיכון בראש סדר העדיפויות של משטרו. טעותו האמיתית הייתה הבנה לקויה של היסודות הרעיוניים המנחים את ההתנגדות הערבית לצורת המשטר המערבית, ויישום שגוי של מדיניות שאת יסודותיה התיאורטיים אפשר להצדיק הן מבחינה מוסרית הן מבחינה מדינית־אסטרטגית.

חולשתו הנוכחית של הרעיון הליברלי בחברות הערביות נובעת מן הפרדיגמה שהשתרשה בהן, היוצרת זיקה בין אימוצה של צורת המשטר המערבית ובין שעבוד וכניעה לאינטרסים הכלכליים ולאמונה הדתית של ארצות־הברית. הפרדיגמה הזאת היא אחת הסיבות העיקריות להישרדותם של משטרים ערביים לא־דמוקרטיים, והדלק האידיאולוגי המניע את הג'יהאד של אוהדי בן־לאדן בעיראק ומחוצה לה. התמודדות עמה אינה יכולה להתמצות בהפעלת כוח צבאי; היא תובעת גם, ואולי בעיקר, מאמץ אינטלקטואלי ומדיני. מאמר זה מבקש להצביע על מקורותיה של ההתנגדות הערבית לדמוקרטיה, להדגים כיצד המהלכים שנקט ממשל בוש חיזקו אותה במקום להחלישה, ולהציע מתווה לדוקטרינה חדשה, שתיטיב לתת לה מענה.

 אין שחר לטענה שהערבים מעולם לא התנסו בדמוקרטיה ליברלית. לצורת המשטר הזאת שורשים עמוקים, גם אם לא פוריים, בחברות הערביות. לאמיתו של דבר, דווקא התנסותם בה היא שהפכה את גישתם אליה למורכבת ולחשדנית מזו של עמים אחרים.

היכרותם של הערבים עם הרעיון הדמוקרטי החלה כבר בשנת 1829, כאשר הורה מוחמד עלי, מושל המחוז העותומני שהיה למייסדה של מצרים המודרנית, על הקמתה של 'מועצת העצה' (מג'לס אל־משורה).3 מבנה המועצה ודרך הצגתה לציבור ייצגו את הסתירות שנכרכו בשאלת הדמוקרטיה במזרח התיכון בעשרות השנים הבאות: הסתירה שבין הישענות על תפיסה מדינית מסורתית ובין הקמת מוסדות פוליטיים שצורתם החיצונית מערבית, והסתירה בין הקמת מוסדות ייצוגיים לכאורה ובין שמירת המונופול השלטוני בידי השליט. מועצת העצה התבססה על עקרון ה"שורא" האיסלאמי, שהפרשנות המקובלת שלו תבעה מן השליט לשתף את העדה בקבלת ההחלטות. חבריה היו ממונים וסמכותם הוגבלה לייעוץ בלבד, אולם האינטלקטואלים שפעלו בחסותו של מוחמד עלי יצרו זיקה בינה ובין הפרלמנטריזם והדמוקרטיה המערבית. עיתונה הרשמי של מצרים, אל־וקאיע אל־מיסרייה, הקביל לעתים קרובות בין המועצה ובין מוסדות דוגמת הפרלמנט הבריטי או בית הנבחרים הצרפתי, ואילו ריפאעה ראפע אל־טהטאווי, ראש בית הספר המצרי לשפות ומנהלהּ של מחלקת התרגומים הממשלתית, השתמש במושג השורא לתיאורם של מוסדות דוגמת הקונגרס האמריקני.4

עד שלהי המאה התשע־עשרה נמצאו לעקרונות הליברליים תומכים מועטים בחברות הערביות, וגם הם הדגישו על פי רוב את הזיקה בין צורת המשטר של המערב ובין עקרון השורא. המפנה אירע לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם פירוקה של האימפריה העותומאנית והקמתן של המדינות הערביות. הצד המנצח במלחמה היה דמוקרטי, וכך חדלה צורת המשטר הזאת להיות נחלתן של קומץ אומות מערביות והייתה לתפיסה בעלת יומרה אוניברסלית. התודעה הלאומית הליברלית של הערבים בני המעמד הבינוני התחזקה. אנשים אלה - פקידים, משפטנים, עיתונאים וסוחרים - הכירו את עולם המושגים של המערב מלימודיהם הגבוהים או מעבודתם, ולאחר שהסתיימה המלחמה ראו בו חלופה הולמת למסגרות ההזדהות המסורתיות שנשחקו ואמצעי לשחרורן של ארצותיהם מן השלטון הזר. היסוד הלאומי, שבא לידי ביטוי בדרישה לעצמאות משלטון המעצמות, התמזג אצל הליברלים הערבים בהערצת הציביליזציה האירופית. בעיניהם, יסוד עוצמתו של המערב והסיבה לכך שיצא מן המלחמה כשידו על העליונה, טמונים במערכת המדינית שלו, ולכן יש לאמצה כדרך היחידה לפריחה ולשגשוג.

לאחר המלחמה קנתה לה התפיסה הדמוקרטית והליברלית אחיזה בעיקר במצרים, בסוריה ובעיראק. בשלוש הארצות הללו היו בני המעמד הבינוני הכוח שדחף לקבלתה של חוקה ליברלית מוקדם מכפי שרצו בכך המעצמות, ואף עלה בידם לגייס המונים כדי לקדם את המאבק לעצמאות. אולם יסודות של ההשקפה הליברלית חלחלו גם לטריטוריות ערביות שבהן לא שלטו המעצמות כשטחי מנדט, או שעדיין לא התהווה בהן מעמד בינוני של ממש. בכוויית, לדוגמה, שהייתה בתחום השפעתה של בריטניה, נוצרה בשנת 1921 התארגנות של סוחרים אשר דרשו מן האמיר למסד את השתתפותם בקבלת ההחלטות.5 רעיון הבחירות החופשיות והייצוגיות זכה לאהדה גדולה כל כך עד שאפילו אבן־סעוד, המנהיג הערבי היחיד שנהנה בשנות העשרים מעצמאות משליטת המעצמות, נאלץ להורות, לאחר כיבושו של רוב חבל חיג'אז בשנת 1924, על הקמתה של "מועצת תושבים", שנבחרה בבחירות חשאיות וקיבלה סמכויות חקיקה וביצוע, כדי להשיג לגיטימציה פנימית ובינלאומית לשלטונו.6

המערב מילא באותה עת תפקיד כפול בהנחלת הדמוקרטיה הליברלית למזרח התיכון. מצד אחד, בריטניה וצרפת פעלו כחונכות פוליטיות וקיבלו עליהן לקדם את החברות הערביות לעצמאות מלאה ולבסס מערכת פוליטית שתערוב לתחרות הוגנת בין מפלגות, לחופש ביטוי ומחקר, לחופש התאספות ולשוויון זכויות לנשים ולמיעוטים. מצד אחר, המעצמות פעלו גם כדי לקדם אינטרסים אסטרטגיים משלהן, וכפועל יוצא - לחזק את מעמדם של הכוחות הפוליטיים הנאמנים לאינטרסים המערביים. התפקיד הכפול שמילאו הכתים את צורת המשטר של המערב בכתם אשר לא נמחה עד היום. בעיני אלה שלא היו שותפים לשלטון היא נתפסה כאחיזת עיניים, כתעתוע מלאכותי שכל תפקידו להנציח את השליטה המערבית במזרח התיכון. קציני צבא צעירים, מורים, פועלים שזה לא כבר הגיעו אל העיר, אנשי דת - כל אלה למדו לראות בדמוקרטיה מילה נרדפת ליישום של אינטרסים זרים בכסות של מליצות ריקות מתוכן. כך נוצר הקשר הגורדי של שאלת הדמוקרטיה הערבית: המערב נחקק בתודעה הערבית כמשחרר שהוא גם הכובש, והדמוקרטיה הליברלית נחקקה בתודעה זו כפתרון שהוא גם הבעיה.

הדמוקרטיות הערביות הצעירות שרדו, מלאכותיות ושבריריות ככל שהיו, כל עוד נשארו המעצמות באזור. עם עזיבת פטרוניהן המערביים, הן התרסקו. אולם כישלונו של ניסיון פוליטי זה לא עמעם את כוח המשיכה של הדמוקרטיה כרעיון. המשטרים הערביים שקמו מאז שלהי שנות הארבעים על חורבותיו של הפרויקט הליברלי שכשל, הציגו את עצמם כהתגלמות ה"אמיתית" של הדמוקרטיה. הם אימצו להלכה את התפיסה שלפיה הציבור נהנה מחירויות יסוד וזכאי לבחור את השלטון; הם גם מיסדו להלכה את התפיסה הזאת בחוקות כתובות ובמוסדות ייצוגיים שצורתם הועתקה מן המערב. אלא שאותם משטרים עמדו על כך שקיימות דרכים שונות ליישם את הדמוקרטיה ושלבים שונים בדרך המוליכה אליה.

בתחילת דרכם ראו את עצמם הקצינים החופשיים במצרים, ומנהיגי הבעת בסוריה, כחיל חלוץ המנהיג שלב מעבר שבו תיעשה החברה משוחררת מאינטרסים מערביים ושוויונית מבחינה כלכלית, כך שיתאפשר לה בהמשך הדרך לכונן מחדש דמוקרטיה מדינית "אמיתית". אם שלב מעבר זה התארך, ואם נתפס השלטון זמן ממושך בידי קבוצה קטנה של מהפכנים שאיש לא בחר בה, הרי על פי השקפתם לא אירע הדבר באשמתם; הם תלו את האשמה באי־מוכנותה של החברה שאותה רצו להציל או באויביה.7 בכמה מן המדינות השמרניות הייתה התמונה דומה. כוויית ובחריין, לדוגמה, קיבלו את עצמאותן כנסיכויות פרלמנטריות שבהן יש לנציגי העם סמכויות חקיקה של ממש. כעבור זמן קצר החוקות הושעו, אסיפות הנבחרים פוזרו ומנהיגי האופוזיציה נכלאו. ואולם, השליטים הציגו את המהלכים האלה כשלב זמני, הקפאה בת־חלוף של החירות הפוליטית שתכליתה לשקם ולהחיות את החיים הדמוקרטיים בצורתם "הנכונה". המשטרים הערביים הוסיפו אפוא לחרות את האידיאל הדמוקרטי על דגלם גם כשטענו שאי־אפשר עדיין ליישמו כיוון שהאומה ניצבת בפני אתגרים המסכנים את יציבותה.8

הפער בין הרטוריקה הדמוקרטית ובין המציאות הרודנית של המשטרים הערביים לא נעלם מעיני מתנגדיהם. אלא שתביעותיהם של אלה לתיקון המצב, שהועלו מראשית שנות החמישים ועד ראשית שנות השמונים, לא לבשו על פי רוב פנים ליברליות. מתנגדי הסדר הקיים לא ראו בדמוקרטיה המערבית מתכון לשיפור המצב המדיני, הכלכלי והתרבותי, משום שמתכון זה כבר נוסה ולא עלה יפה. יתר על כן, המערב הליברלי לא נהנה עוד מהגמוניה; הגוש הקומוניסטי, שעמד מולו, הציב לו חלופה פוליטית וערכית. וכך, אף שארצות־הברית תפסה את מקומן של בריטניה ושל צרפת כמעצמה המערבית בעלת ההשפעה במזרח התיכון, השפעה זאת הוגבלה מראשית שנות החמישים במסגרת מאזני הכוחות של המלחמה הקרה.9







החיים היפים על פי הנרי ג'יימס

ראסל רנו

מאחורי הפרוזה התובענית של הסופר המודרני הגדול מסתתר מסר ערכי צלול ואקטואלי להפליא

התיאולוגיה הציונית של אליעזר ברקוביץ

דוד חזוני

על חשיבותה של המדינה במסורת היהודית

שופטים ללא גבולות

אוולין גורדון

בפסיקה מעוררת פליאה, בית המשפט אוסר על הורים לתת עונש גופני לילדיהם

פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות

מרלה ברוורמן

מבצע "עופרת יצוקה" ותורת המלחמה הצודקת

אסא כשר

האם נהגה ישראל באורח מוסרי בפעולתה נגד ארגוני הטרור ברצועת עזה?


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2018