הציור כתחביב

וינסטון צ'רצ'יל

קסמיה של פעילות הפנאי


בראשית קיץ 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, עמד וינסטון צ'רצ'יל (1965-1874) באחת מנקודות השפל של הקריירה שלו. כהונתו כשׂר הימייה באה לקִצהּ במאי אותה שנה לאחר שהואשם על ידי המפלגה השמרנית באחריות למערכה הצבאית הרת האסון בחצי האי גליפולי, אשר קיפחה את חייהם של יותר מעשרים אלף חיילים בריטים. צ'רצ'יל נותר חבר קבינט, אך הסמכויות הביצועיות ניטלו ממנו בפועל והוא מצא עצמו חסר השפעה וכמעט חסר תעסוקה, בעת שארצו הייתה שרויה במאבק איתנים. מדוכא, משועמם ואכול מרירות ביקש צ'רצ'יל להסיח את דעתו מן המצב העגום ושלח את ידו בתחביב חדש - הציור. עד מהרה נכבש בקסמיה של פעילות פנאי זו ואף גילה בה כשרון לא מבוטל. למרבה האירוניה, ברבות הימים עתיד אותו פוליטיקאי בריטי מתוסכל שפנה לציור להתייצב מול אדולף היטלר, הצייר האוסטרי המתוסכל שפנה לפוליטיקה, ולרשום לזכותו את אחד הדפים המפוארים ביותר בהיסטוריה של העולם החופשי.

המאמר "הציור כתחביב" הופיע במקורו בכתב העת סטראנד בינואר 1922. זוהי פנינה של כתיבה מלאת חיוניות והומור, הממחישה היטב כמה מתכונות אופיו הבולטות של צ'רצ'יל - ובהן גם נטייתו להתייחס לכל פעילות, רגועה ושלווה ככל שתהיה, כאל מבצע צבאי. ואולם, מעבר לערכו האנקדוטלי של המאמר, הוא מהווה בראש ובראשונה מזמור תהילה ליופיו ולססגוניותו של העולם, וככזה הוא עשוי לשמש מקור השראה לקוראים שהתרגלו להבחין רק בגוונים של אפור.

 

תרופות רבות מוּצעות כמזור לדאגה ולמתיחוּת־יתר, שמהן סובלים אנשים הנדרשים למלא תפקידים רבי היקף ולשאת באחריות כבדה במשך פרקי זמן ארוכים. יש הממליצים על פעילות גופנית ואחרים על מנוחה. יש המייעצים לצאת למסעות ויש המורים על פרישה למפלט מרוחק. יש המשבחים את הבדידות ואחרים את החִנגה. כל הפתרונות הללו עשויים בלי ספק למלא את התפקיד המבוקש, בהתאם למזגו האישי של האדם הנדרש להם. אבל הגורם הקבוע והמשותף לכולם הוא השינוי.

השינוי הוא המפתח. יכול אדם לשחוק חלק מסוים מדעתו באמצעות שימוש חוזר ונשנה בו בדיוק כפי שיכול הוא לשחוק את מרפקי מעילו. אבל בכל זאת יש הבדל בין התאים החיים של המוח ובין חפצים דוממים: את מרפקי המעיל המרוטים אי־אפשר לתקן באמצעות שפשוף השרוול או הכתף; אבל חלקיה העייפים של הדעת יכולים לנוח ולהתחזק לא רק באמצעות מנוחה, אלא גם הודות לשימוש בחלקים אחרים. לא די בכיבוי האורות הזורחים על תחום העניין העיקרי והרגיל; יש להאיר תחום עניין חדש. אין טעם לומר ל"שרירים המנטליים" העייפים - אם יורשה לי לטבוע ביטוי כזה - "אתן לכם מנוחה הגונה", "אצא לטיול רגלי ארוך", או "אשכב ולא אחשוב על כלום". המוח יתמיד בעסקנותו כמקודם. אם שקל ומדד, ימשיך לשקול ולמדוד. אם דאג, ימשיך לדאוג. רק כשתאים חדשים נקראים לפעילות, כשכוכבים חדשים נעשים אדוני הרקיע, רק אז מתאפשרות ההקלה, המנוחה והחלפת הכוח.

פסיכולוג אמריקני מוכשר אמר פעם, "הדאגה היא עווית של הרגש; הראש נאחז במשהו ומסרב להרפות". במצב כזה אין שום טעם להתווכח עם המוח. ככל שהרצון עז יותר, המשימה עקרה יותר. האפשרות היחידה היא להגניב בעדינות משהו אחר אל לפיתתו העוויתית. ואם אותו משהו אחר נבחר כראוי, אם הוא אכן נשטף באורו של תחום התעניינות שונה, אזיי בהדרגה, ופעמים רבות במהירות רבה למדיי, מתרופפת האחיזה הישנה והמוגזמת ומתחיל תהליך ההתאוששות והתיקון.

טיפוחם של תחביב ושל תחומי עניין חדשים הוא אפוא צורך ראשון במעלה לאישי ציבור. אבל אין זה דבר שאפשר לבצעו ביום אחד או לאלתרו במהירות בכוח הרצון בלבד. צמיחתם של תחומי עניין חלופיים היא תהליך ממושך. תחילה יש לבחור בקפידה את הזרעים; עליהם ליפול על קרקע פורייה; ואז יש לטפחם בשקידה אם רוצים אנו שפירותיהם המְחַיים יעמדו לרשותנו בשעת הצורך.

כדי להיות מאושר ובטוח באמת ובתמים, צריך אדם שיהיו לו שניים־שלושה תחביבים לפחות, ועל כולם להיות אמיתיים. אין טעם להתחיל לומר בשלב מאוחר בחיים: "עכשיו אתחיל להתעניין בזה או בזה". ניסיון כזה רק יחריף את המתח הכרוך במאמץ המנטלי. אדם עשוי לרכוש ידע רב בנושאים שאינם קשורים בשגרת עבודתו, ובכל זאת לא יפיק מכך אלא תועלת מזערית או הקלה מעטה בלבד. אין טעם לעשות את מה שאוהבים; צריך לאהוב את מה שעושים. באופן כללי אפשר לחלק את בני האדם לשלושה סוגים: אלה שעמֵלים עד מוות, אלה שדואגים עד מוות ואלה שמשתעממים עד מוות. אין טעם להציע לעובד הכפיים, המותש משבוע קשה של זיעה ומאמץ, לשחק כדורגל או בייסבול בשבת אחר הצהריים. אין טעם להזמין את הפוליטיקאי או את בעל המקצוע או את איש העסקים, שעבד או דאג לעניינים רציניים במשך שישה ימים, לעבוד או לדאוג לעניינים טפלים בסוף השבוע.

אשר לאומללים שבכוחם להשֹביע כל גחמה, להניח ידיהם על כל דבר נחשק ולשלוט על כל מה שיחפצו בו - מבחינתם כל תענוג חדש, התרגשות חדשה, אינם אלא רוויה נוספת. לשווא יתרוצצו ממקום למקום בניסיון לברוח מן השעמום הנקמני על ידי המולה ותזזית גרידא. עבורם המשמעת, בצורה זו או אחרת, היא הנתיב המבטיח ביותר.

אפשר לומר גם שבני האדם הרציונליים, החרוצים והמועילים מתחלקים לשני סוגים: סוג אחד, אלה שעבודתם היא עבודה והנאתם היא הנאה; וסוג שני, אלה שעבודתם והנאתם חד הן. משני הסוגים האלה, הראשונים הם הרוב. יש להם פיצוי משלהם. השעות הארוכות במשרד או במפעל מניבות לא רק דמי מחיה, אלא גם רעב חריף להנאה - אפילו בצורותיה הפשוטות והצנועות ביותר. אבל אנשים מן הסוג השני הם ילדיה האהובים של אלת המזל. חייהם שרויים בהרמוניה טבעית. עבורם שעות העבודה לעולם אינן ארוכות דיין. מבחינתם כל יום הוא חג, ואילו חגים רגילים מתקבלים בתרעומת, כהפרעות כפויות בעיצומה של חופשה מרתקת. ברם, שני הסוגים כאחד נזקקים לנקודת מבט חלופית, לשינוי אווירה, לתיעול המאמץ לכיוון שונה. למעשה, ייתכן בהחלט שדווקא אלה שעבודתם היא גם הנאתם זקוקים יותר מאחרים לאמצעי שיסלק אותה מדעתם מזמן לזמן.

 

ב

הסחת הדעת השכיחה ביותר היא הקריאה. מיליוני אנשים מוצאים נחמה רוחנית בתחום רחב ומגוּון זה. אין דבר שממלא את לבו של אדם יראת כבוד רבה יותר מאשר הספרייה. ספרים "אחדים" - כך הגדיר הלורד מוֹרְלי1 כל מספר נמוך מחמשת אלפים - עשויים לתת תחושה של נחמה ואפילו של סיפוק. אבל יום אחד בספרייה, אפילו צנועת מידות, מפיג במהירות את האשליות הללו. אתה משוטט בה, מוריד ספר אחר ספר מן המדפים ומהרהר במצבור הידע והחכמה העצום והמגוּון עד בלי די שהמין האנושי אצר ושימר, ותחושה של יִראָה מהולה בעצב מסלקת מלבך כל שמץ של גאווה. אתה סוקר את התצוגה האדירה של חכמים, קדושים, היסטוריונים, מדענים, משוררים ופילוסופים, ענקי רוח שאדם אחד לעולם לא יספיק להעריך את אוצרותיהם - לא כל שכן להפיק מהם הנאה - ומיד משתלטת על רוחך ונפשך המודעוּת לקוצר ימינו כאן.

חִשבו על כל הסיפורים הנפלאים שסופּרוּ, וסופרו היטב, שלעולם לא תקראו. חשבו על כל החקירות המדוקדקות בעניינים כבדי משקל, שלעולם לא תקחו בהן חלק. חשבו על כל הרעיונות המשמחים או המטרידים שלעולם לא ייוודעו לכם. חשבו על כל המפעלים האדירים שהושלמו למענכם, ושלעולם לא תיהנו מפירותיהם. אך מן המלנכוליה הזאת נובעת גם שלווה. המתיקות המרירה של הייאוש חדור ההערצה מתמוססת לתחושה נעימה של השלמה כפויה, שממנה אנחנו פונים בחשק מחודש אל ההבלים הקלילים יותר של החיים.

"מה אעשה בכל ספריי?" הייתה השאלה; והתשובה, "קרא אותם", פיכחה את השואל. אבל אם אינך יכול לקרוא אותם, לכל הפחות אחוז בהם, לטף אותם. הצץ בהם. הנח להם שייפתחו היכן שייפתחו. קרא מן המשפט הראשון שילכוד את מבטך. ואז פְּנה לספר אחר. ערוך מסע של תגליות, בדוק את עומקם של אוקיאנוסים לא־נודעים. השב אותם אל המדף במו ידיך. סדר אותם על פי תכנית משלך, כך שאם אינך יודע את תוכנם, לפחות תדע את מיקומם. אם אינם יכולים להיות רעֶיךָ, הנח להם, מכל מקום, להיות מכּריך. אם אינך יכול להכניסם אל מעגל חייך, לפחות אל תמנע מהם ניד ראש של הכרה.

טעות לקרוא יותר מדי ספרים טובים בגיל צעיר. איש אחד אמר לי פעם שקרא את כל הספרים החשובים. לאחר שחקרתי אותו בעניין, ניכר שאכן קרא רבים, אבל דומה שלא הטביעו בו חותם. כמה מהם הבין? כמה מהם חלחלו אל תוך רוחו? כמה מהם רוּקעו על סַדני דעתו ואז נערכו בנשקייה של כלים בוהקים, מוכנים לשימוש?

לא כדאי לקרוא ספר בשלב מוקדם מדיי בחיים. ההתרשמות הראשונה היא החשובה ביותר; ואם אין בה אלא רושם פעוט, יתכן שאי־אפשר יהיה לקוות ליותר ממנה. בחינה שנייה מאוחרת עלולה להירתע משֶטח שאוּבּן כבר בעקבות מגע מוקדם מדיי. צעירים צריכים להיזהר בחומר הקריאה שלהם כשם שזקנים נזהרים במזונם. אל להם לאכול יותר מדיי. עליהם ללעוס היטב.

כיוון שהשינוי הוא מרכיב מכריע בהסחת דעת מכל סוג, מן הסתם יהיה מרגיע ומרענן יותר לקרוא בשפה שונה מזו שבה נעשית שגרת עבודתך. ידיעת שפה שנייה, ולוּ ברמה שדי בה לקריאה מהנה, היא יתרון מוחשי. לעתים קרובות מדיי להוטים מחנכינו ללמד ילדים שפות שונות רבות כל כך, עד שלעולם אין הם מתקדמים מספיק באחת מהן כדי להפיק מלימודיהם תועלת או הנאה כלשהי. הילד לומד די לטינית לתעב אותה; די יוונית לעבור את הבחינה; די צרפתית להגיע מקָלֶה לפריז; די גרמנית להציג דיפלומה; די ספרדית או איטלקית להבחין בין השתיים; אבל לא די מאף אחת מהן כדי להבטיח לעצמו את הברכה העצומה שביכולת לגשת אל ספרות שנייה. בַּחֲרו היטב, בחרו בחכמה, ובחרו שפה אחת. התרכזו בזו האחת. אל תשֹבעו נחת עד שתמצאו את עצמכם קוראים בה בהנאה אמיתית. קריאה לשם הנאה בשפה אחרת מְרַפּה את השרירים המנטליים; היא מְחַיה את הדעת באמצעות רצף שונה של רעיונות ושל דגשים. עצם צורתה של הלשון מעוררת לפעילות תאי מוח אחרים, ומקלה באופן היעיל ביותר את עייפותם של אלה המצויים בשימוש יומיומי. אפשר לדמיין כי אדם התוקע בחצוצרה למחייתו ישמח לנגן בכינור להנאתו. כך הוא הדבר גם באשר לקריאה בשפה שאינה שפתך.

אבל קריאה ואהבת ספרים על מגוון צורותיהן השונות סובלות ממגרעת רצינית אחת: הן קרובות מדיי לשגרת יומם של פועלי־המחשבה מכדי לספק את מרכיב השינוי והניגוד, החיוני להקלה אמיתית. כדי להשיב את האיזון הנפשי עלינו להפעיל אותם חלקי דעת המכַוונים את העין ואת היד כאחד. רבים מצאו תועלת בתרגול מלאכה כלשהי להנאתם: נגרות, כימיה, כריכת ספרים ואפילו בנאוּת - אם אדם מתעניין בהן ומוכשר בהן - יביאו הקלה של ממש למוח התשוש. אבל העיסוקים הטובים מכולם והקלים ביותר לרכישה הם הרישום והציור על שלל צורותיהם. אני רואה עצמי בר־מזל על שבשלב מאוחר בחיי הצלחתי לפתח את הטעם והתחביב החדש הזה. הציור בא לעזרי בשעת מבחן קשה ביותר, ובדפים הבאים אנסה לבטא את הכרת הטובה שאני חש כלפיו.

הציור הוא כמו בת־לוויה שאפשר לקוות לצעוד אתה חלק גדול מנתיב החיים:

אין לשנים שליטה בה; ההרגל
לא יתפיל את רב־גוניותה האינסופית2

אחד־אחד נפסלים ענפי הספורט הנמרצים והמשחקים התובעניים. מאמצים יוצאי דופן נקנים במחיר של עייפות רבה וממושכת. השרירים נוטים להיחלש ורגליים וידיים מאבדות מזריזותן; סיבולת הנעורים והבגרות עלולה להתברר כלא־מהימנה. אך הציור הוא רֵע שאינו תובע תביעות מוגזמות, שלא מעורר אותך לפעילויות מתישות, ידיד נאמן הפוסע לצדך גם כשצעדיך נחלשים, ובַּדיו נתלים כמסך להסתירנו מעיניו הקנאיות של הזמן, או מהתקדמותה הזועפת של התשישות.

אשרֵי הציירים, כי לא ירגישו בדידות. אור וצבע, שלווה ותקווה, יארחו להם לחברה עד סוף יומם - או כמעט עד סופו.

 







קיסר או קאטו

אסף שגיב

האדם כיוצר עצמו

דוד הד

הביו־טכנולוגיה מאפשרת למין האנושי לממש את מה שעושה אותו לייחודי באמת

המדינה היהודית: הצדקה עקרונית ודמותה הרצויה

רות גביזון

הציונות על פי עקרונות ליברליים

הדמוקרטיה באינטרנטיה

מרשל פו

'פולחן החובבן' מאת אנדרו קין ו'הנה באים כולם' מאת קליי שירקי

מופע הקסמים של הקפיטל

אייל דותן

'בודריאר וסימולקרת הכסף' מאת אושי קראוס


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2024