תפיסה זו בדבר כוחה הייחודי של האימהוּת מוצאת ביטוי נוסף גם בספרות חז"ל. התלמוד והמדרש מרחיבים את התפיסה המקראית הרואה באמהות בריות הנוטות מעצם טבען להעניק אהבה ולטפח את ילדיהן. הנשים, טוענים מקורות אלו, הן שדאגו להמשכיוּת היהודית, הן שרצו להוליד ילדים גם כשבעליהן סירבו לעשות כן:

"וילך איש מבית לוי". להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא, שהלך בעצת בתו. תנא עמרם גדול הדור היה. כיון שראה שאמר פרעה הרשע "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", אמר: "לשוא אנו עמלין". עמד וגירש את אשתו. עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: "אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות. פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ולעולם הבא. פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת; אתה צדיק, בודאי שגזירתך מתקיימת"… עמד והחזיר את אשתו. עמדו כולן והחזירו את נשותיהן.³¹

אחד מגדולי הדור היה עמרם, ובכל זאת רק אישה - בתו - השכילה להבין עד כמה חמורה הייתה תגובתו לגזירת פרעה ועד כמה היא מסכנת את המשכיות הקיום היהודי. משום כך אמרו חז"ל ש"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים", כיוון שפיתו את בעליהן כאשר אלה מיאנו להוליד ילדים:

בשעה שהולכות לשאוב מים הקדוש ברוך הוא מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים ומוליכות אצל בעליהן לשדה ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים.³²

נטייתן האימהית הטבעית של הנשים היא שהבטיחה, בעיני חז"ל, את המשכיות העם היהודי. בתמונה שמצייר המדרש, האם היהודייה היא מושיעתה של המשפחה היהודית. גם כאן אנו רואים את הקשר המהותי שהתוו חז"ל בין האימהוּת ובין ההמשכיות היהודית. הנשים היהודיות מתוארות כבעלות נאמנות בסיסית לשימור החיים היהודיים ולקיומם מדור לדור.

חז"ל עמדו על חשיבותם של התפקידים ההוריים השונים, ונתנו להם ביטוי בתפיסת אלוהות שמשולבים בה מרכיבים גבריים ונשיים כאחד. הנוכחות האלוהית האימננטית, למשל, מתוארת באמצעות המונח הנקבי "שכינה", והיא קשורה קשר ישיר לרעיון האהבה האימהית. "רב יוסף כי הוה שמע קל כרעא דאמיה" [כשהיה רב יוסף שומע את קול צעדי אמו], מסַפֵּר המדרש, "אמר איקום מקמי שכינה דאתיא" [היה אומר: אקום מלפני השכינה שבאה].³³ בעיני חז"ל, כיבוד אב ואֵם פירושו גם כיבוד הדרכים ההוריות השונות שבהן מתייחס אלוהים לעם היהודי. "בעקבות כל אם", כתב סולובייצ'יק, "צעירה או באה בימים, מאושרת או עגומה, צועדת השכינה. ומאחורי כל אב, זקוף או כפוף גו, אוהב שחוק או חמור סבר, מהלך 'מלכא קדישא', המלך הקדוש. אין זו מיסטיקה; זו ההלכה".³⁴

רבני התלמוד הכירו גם בכך שהילד גומל לאמו על אהבתה העזה, שיסודה בהיבט הפיזי. הילד חווה את אמו כמקור הטיפוח הראשי בחייו, בשעה שאביו נתפס בעיניו בעיקר כמחנך. לפיכך, הילד נוטה באופן טבעי לכבד את אמו ולירוא את אביו:

תניא רבי [יהודה הנשיא] אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר "והיה העולם", שבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים. לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא כיבוד אב לכיבוד אם [בפסוק "כבד את אביך ואת אמך"³⁵]. וגלוי וידוע לפני מי שאמר "והיה העולם", שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו, מפני שמלמדו תורה. לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא מורא האם למורא האב [בפסוק "איש אמו ואביו תִּירָאוּ"].³⁶

ואולם הביטוי הברור ביותר לאמונה הרבנית בדבר עוצמת אהבתו של הילד לאמו מופיע בקביעתו של המדרש כי אלוהים עצמו התייחס לישראל בתור אם, כיוון שזאת הייתה האנלוגיה החזקה ביותר לאהבה בשפת אנוש:

רבי שמעון בן יוחאי שאל את רבי אלעזר ברבי יוסי: אפשר ששמעת מאביך מהו "בָּעֲטָרָה שעִטְרה לו אמו"?³⁷ אמר לו: הן. משל למלך שהייתה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר מדאי והיה קורא אותה בתי, לא זז מחבבה עד שֶׁקְּרָאָהּ אחותי, ועד שֶׁקְּרָאָהּ אמי. כך הקדוש ברוך הוא בתחילה קרא לישראל בת, שנאמר "שמעי בת וראי והטי אָזנך ושכחי עַמֵּךְ ובית אביך".³⁸ לא זז מחבבן עד שקראן אחותי, שנאמר "פתחי לי אחֹתי רעיתי יונתי תמתי, שראשי נמלא טל קוֻצותי רסיסי לילה".³⁹ לא זז מחבבן עד שקראן אמי, שנאמר, "הקשיבו אלי עַמִּי ולאומי אלי האזינו כי תורה מאתי תצא ומשפטי לאור עמים ארגיע".⁴⁰ עמד רבי שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו.⁴¹

עמידתו של התלמוד על כך שהאֵם היא מקור יהדותו של הילד ואילו האב קובע למענו את המסגרת הרוחנית והפוליטית, קשורה קשר הדוק לתפיסה המקראית והחז"לית בדבר הקשר ההורי הטבעי. ההלכה היהודית פוסקת שהאב נושא באחריות המרכזית להכשרת ילדיו ולפיתוחה של תודעה מוסרית ודתית עצמאית בקרבם. "האב חייב בבנו, למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אוּמנות ויש אומרים אף להשיטו במים".⁴² מבחינתו של ילד יהודי, זהות האב היא הגורם המכריע בקביעת חובותיו הדתיות, הפוליטיות, הכלכליות והמשפחתיות. עניינים אלו, אומרים חז"ל, מצויים בתחומי אחריותו של האב, ולכן רק "משפחת אב קרויה משפחה", ואילו משפחת האם "אינה קרויה משפחה". זהות משפחת האב היא הקובעת גם בכל הנוגע להתייחסות השבטית ולירושת אדמות השבט.⁴³

בה בעת, ההלכה מאשרת שהקשר המשפחתי הטבעי נוצק בראש ובראשונה מתוך ההיריון והלידה. האֵם יוצרת המשך גופני לעצמה, ומכאן גם למשפחתה היהודית. מי שאביו יהודי אך אמו אינה יהודייה אמנם קשור ליהדות מבחינה גנטית, אך קשריו המשפחתיים החזקים ביותר הם אל מי שאינה בת למשפחה היהודית.⁴⁴

נקודה זו - שהאינטימיות בקשר שבין אם לילדהּ היא היסוד לעיקרון המטריליניאלי - מוצאת ביטוי רב־עוצמה בשתי הלכות תלמודיות נוספות, שלכל אחת מהן השלכות משפטיות מרחיקות לכת. האחת נוגעת לשבע מצוות בני נוח - הקוד המוסרי היסודי שחז"ל ראו בו בסיס לכל חברה תרבותית. על פי הפרשנות ההלכתית לקוד זה, קשר אינטימי בין אח לאחות ייחשב לגילוי עריות רק כשלַשניים אֵם אחת, בין שנולדו לאב אחד ובין שלא.⁴⁵ אף שבתחום חובות הברית עומדים חז"ל על כך שמשפחתו של האב היא ש"קרויה משפחה", גילוי עריות פירושו הפרה של הגבול המשפחתי הטבעי החזק ביותר. פרשנות זו משקפת את הכרתם של החכמים בכך שהאימהוּת היא החוליה החזקה ביותר בשרשרת המשפחתית הטבעית, ולפיכך אין דומה קרבתם של אח ואחות שנולדו לאותה אֵם לקרבתם של אח ואחות החולקים רק אב.

הסוגיה החשובה האחרת שבה דן התלמוד בהקשר זה היא עניינה של אישה המתגיירת באמצע ההיריון. אמו הגנטית של הילד לא הייתה יהודייה, אך אמו יולַדְתּו היא יהודייה: האם ייחשב הילד יהודי או גוי? ובכן, בסוגיה זו פסקו חז"ל כי אף שהילד נֶהֱרָה בידי לא־יהודייה, הוא נישא ברחמה של אישה יהודייה וגם נולד לה, ולפיכך הוא בן למשפחה יהודית.⁴⁶ דוקטרינת המוצא המטריליניאלי אין פירושה שתרומתה הגנטית של האֵם לילד ברגע ההתעברות חשובה מזו של האב; היא רק עומדת על כך שהקשר הנוצר באמצעות ההיריון והלידה חזק יותר מכל קשר משפחתי אחר.