בדומה לזה, גם התיאולוג אליעזר ברקוביץ עמד על כך ששאלת מקומו של הגשמי בפולחן הדתי היא היא העומדת בלב לבה של המחלוקת היהודית-נוצרית בעניין הרלוונטיות של המצוות. האמנם צריכה רוחנו להתעלות מעל לגופנו, או שמא עלינו לכוון את כל ישותנו האנושית לעבודת האל? שהרי אם רוחנו לבדה חשובה ליחסינו עם האלוהים, כי אז האמונה היא העיקר ולא מצוות הדת. ברם, לעומת השקפה זו, היהדות גורסת כי המצוות דרושות לעבודת האל לא רק מבחינה רוחנית אלא גם מבחינה פיזית. אלוהים ברא את הגוף והנפש יחד; ולפיכך אל לנו להתכחש לטבענו הביולוגי; עלינו לקדשו באמצעות כיוונו לעבודת האל. וכך אומר ברקוביץ:

המצוות הקרויות פולחניות הן הדרך היחידה שבה היסוד הגופני באדם יכול להתכוונן אל אלוהים; באמצעותן יכול גם הגוף לדבוק באלוהים. באמצעות קיום מצוות האלוהים גם הגוף יכול להיכנס לתוך מערכת היחסים שהיא מהות הדת… כדי שהקשר לאלוהים יהיה שלם, עליו להעסיק את האדם בכללותו. איננו יכולים לדעת דבר על אודות דת של נשמה טהורה… במישור הנשמה מערכת היחסים היא רוחנית ומודעת אך אין היא יכולה לבוא לידי ביטוי במעשים; במישור הגוף מערכת היחסים צריכה "להתגשם" במעשים. שני ביטויים אלו של חיי הדת לא נועדו להתקיים במקביל זה לזה כדת של הנשמה מכאן וכזו של הגוף מכאן. המצווה היא האיחוד של השניים… במצווה האדם הוא אחד; כשלם הוא מתייחס לאל האחד.¹³

לעומת זה, אם האדם אמור להתעלות מעל לגופו, אזיי קשרי המשפחה האמיתיים, קרבת הדם האמיתית והראויה, מוכרחים להיות עניין רוחני טהור, שלא יושפע בכל דרך שהיא מן הטבעי או מן הגשמי. ואמנם, הברית החדשה עומדת על כך:

[ישו] עודנו מדבר אל המון העם והנה אמו ואֶחָיו עמדו בחוץ והם מבקשים לדבר איתו. ויוּגד אליו לאמֹר, "הנה אמך ואחֶיךָ עומדים בחוץ ומבקשים לדבר איתך". ויען ויאמר אל האיש המגיד לו, "מי היא אמי ומי הם אֶחָי?" וַיֵּט ידו על תלמידיו ויאמר, "הנה אמי ואֶחָי! כי כל העושה רצון אבי שבשמים הוא אח ואחות ואם לי".¹⁴

הנצרות, לפיכך, אינה בבחינת קשר משפחתי; חברי הכנסייה קשורים יחדיו באמצעות אמונתם המוצהרת. לדבריו של התיאולוג הפרוטסטנטי סטנלי הָוֶרוַאס, "המשפחה אינה נמצאת בלב זהותנו כנוצרים".¹⁵ אחרי הכל, הילדים הנולדים לבני־זוג נוצרים אינם נחשבים לנוצרים כל עוד לא הוטבלו או אימצו את האמונה.

היהדות המסורתית, לעומת זאת, עומדת על כך שהאדם נברא במכוון כחיבור אלוהי בין נפש לגוף. ומשום כך, כל התכחשות למהותה היסודית של קרבת הדם המשפחתית הטבעית שלו כמוה כהתכחשות לחלק מעצמו. ההמחשה הטובה ביותר לכך היא עצם בחירתו של אלוהים באברהם להיות לא רק אבי האמונה אלא גם אבי המשפחה הנבחרת. "בבחרו בזרע אברהם", כתב וישוגרוד, "יצר אלוהים עם שיַעֲבוד אותו במלוא הווייתו האנושית ולא רק ברובד הקיום המוסרי והרוחני. כך מתקדש תחומה של המשפחה - החיבור האנושי היסודי והאינטימי ביותר".¹⁶ לעומת הנצרות, שהכריזה כי "שורותיו של עם ישראל החדש פתוחות לכל מי שיאמץ את בשורת הכנסייה",¹⁷ עומדת היהדות על כך שהחברות בקהל ישראל נקנית בלידה, כיוון ש"אלוהים בחר לאמץ עַם במלוא אנושיותו", וכי "זו חייבת הייתה לכלול את גופניותו של אותו עם לצד נפשו הלאומית".¹⁸ בבחירת ישראל אנו רואים שאכן "האלוהי אינו בא להרוס את הטבעי אלא מאשר את קיומו הבלתי נפרד באמצעות הכללתו כחלק משירות האל".¹⁹

אילו ביקש אלוהים מאברהם להיות רק מייסדה של אמונה ולא אביה של משפחה, אילו הטיל אלוהים את שליחותו על קבוצת פרטים שקרבתם נסמכת רק על שאיפותיהם הרוחניות המשותפות ולא על קשר ביולוגי - כי אז בשורתו לאנושות הייתה בוודאי שעל האדם לבקש את הרוחני ולהינתק מן ההיבטים הגשמיים של חייו. ואולם אלוהים בחר במשפחה ולא רק באמונה, ועצם הדבר הזה יש בו כדי להוכיח כי שלל הדחפים והיצרים של האדם אינם קליפה טמאה המכסה על הנפש, שיש להשליכה ככלי אין חפץ בו. נהפוך הוא: דחפים ויצרים אלו הם הם יסודות קיומנו הרוחני.

הבחירה באברהם ובצאצאיו אחריו מעידה אפוא על עיגונם היסודי של קשרי המשפחה בגדרי היהדות. ומאחר שקרבת הדם היא התשתית לקרבה הרוחנית שבין היהודים, הרי שלאימהוּת - הקשר בין האם לילד, הקשר המשפחתי החזק ביותר - נודעת ביהדות חשיבות מיוחדת במינה. לעניין זה אפשר למצוא תימוכין לכל אורך המקרא.

בפעם הראשונה מוזכרת האימהוּת בספר בראשית, כמקור לשמה של האישה הראשונה: "ויקרא האדם שם אשתו חוה, כי היא היתה אם כל חי".²⁰ אך שלא כשמה של האישה, שנקשר במהותו באימהוּת, לשמו של אדם אין כל זיקה לעובדת היותו אביה מולידה של האנושות. כפי שהטעים הרב סולובייצ'יק, אדם וחווה מצאו עצמם בגן העדן במצב הטבעי של הוֹבְּס, ללא שום אחריות מוסרית או חובות הקשורות בברית. בסביבה מעין זו יכול היה הגבר להוליד ילדים בלי לקבל עליו אחריות לגידולם, ובעצם אף בלי לדעת על קיומם. אך האישה, לעומתו, קשורה פיזית לכל ילד שתישא ברחמה:

האישה בקהילה הטבעית עסוקה באימהותה יותר משהגבר עסוק באבהותו. האימהוּת, שלא כאבהות, מעידה על מצב מיוחד שבו שרויים הגוף והנפש לאורך זמן. תשעת חודשי ההיריון, על כל השינויים הביולוגיים והפסיכולוגיים הנלווים להם, לידת התינוק בכאב ובסבל, הנקתו, וכן, מאוחר יותר, ההשגחה על הילדים והטיפול בהם - כל אלה הם מרכיבים בחוויית האימהות… האבהות, מבחינה גופנית, אין משמעה דבר הניכר לעין או הראוי להיזכר. הזכר, מבחינה גופנית ונפשית, איננו חווה את אבהותו.²¹

הנה כי כן, נראה כי האֵם ממלאת בקהילה הטבעית את התפקיד ההורי המרכזי. מעניין לציין שגבר אבהי - הלוא הוא אברהם, "אב המון גוים"²² - מוזכר במקרא רק לאחר שכבר כוּננה הברית עם האל. עם כינון הברית האלוהית נכרכת האבהות בחובות מוחשיות ורוחניות, ואברהם האב, אף שעדיין אין לו צאצאים מִשׂרה, מקבל על עצמו את האחריות להנחיל עקרונות מוסריים לדורות הבאים. "ידעתיו", מעיד אלוהים על אברהם, "למען אשר יצוה את בניו ואת בֵּיתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".²³

כאן מתבהרת ההבחנה שעושה המקרא בין תפקידיהם האידיאליים של האֵם ושל האב. בעוד האֵם מופקדת על הבטחת המציאות הרוחנית והפיזית הבסיסית ביותר של הילד, על מהות החיים עצמם, האבות מתוארים כמורים, מפקדים ומטילי משמעת - כלומר כספקי התוכן הנורמטיבי. כבר בראשיתו מצייר המקרא תמונות שונות בנוגע לאופן התייחסותם של אמהות ואבות לילדיהם, והוא חוזר ומדגיש את ההבדל הזה פעמים רבות. האב המקראי הטיפוסי אוהב את ילדו, כמובן, אך אהבתו מתבטאת לא פעם במשמעת חינוכית, כלשון הפסוק בדברים: "כאשר יְיַסֵּר איש את בנו, ה' אלֹהיך מיַסרֶךָּ".²⁴ האב המקראי הטיפוסי, טוען סולובייצ'יק, "הוא מורה… הוא יועץ, הוא מצביע על הזדמנויות, הוא מפלס את דרכם של צאצאיו", אך "עם זאת הוא מצפה מילדיו שילמדו לפעול בכוחות עצמם, להפיק תועלת מן העצה שזכו לה חינם אין כסף, לנצל את ההזדמנויות ולהגיע בסופו של דבר לעצמאות מלאה ולבגרות".²⁵

האם, לעומת זאת, תמיד תִראה בילדהּ את התינוק שנשאה ברחמה. לפי המסורת, הפסוקים בספר משלי המתארים מלך הננזף בידי אמו מביעים למעשה את תוכחתה של בת־שבע לבנה שלמה, לאחר שזה נשא לאישה את בתו עובדת האלילים של פרעה: "מה בְּרי, ומה בר בטני?" דורשת האֵם.²⁶ יהא אשר יהא גילו של הילד, אומר הרב סולובייצ'יק, "מול עיניה של האם עומדים תמיד ציור התינוק, זיכרון העולל שהחזיקה בין זרועותיה, תמונתה כשהיא משחקת וצוחקת עימו, מיניקה ורוחצת אותו, וכן הלאה. לדידה הוא נשאר תמיד אותו תינוק הזקוק לעזרתה ולחברתה, אשר מחובתה לשמור ולהגן עליו".²⁷