הפקה גרמנית, המתארת את ימיו האחרונים של אדולף היטלר, היא מן הסתם חומר קולנועי נפיץ, בוודאי כאשר היא עולה על האקרנים במדינה היהודית. ואמנם, הדוקו־דרמה הקודרת דֶר אוּנְטֶרגַנְג, הנפילה, בבימויו של אוליבר הירשביגל, עוררה מחלוקת בכל מקום שבו הוצגה. לאמיתו של דבר, מפיצי הסרט חששו כל כך מהקרנתו בארץ עד שבחרו להציגו תחילה בפני קבוצות של קהלי מבחן בירושלים ובתל־אביב. בסופו של דבר התקבלה הדרמה הקולנועית זוכת הפרסים בהתלהבות יחסית גם בישראל ומשכה אליה קהל צופים לא־מבוטל. אכן, כמו במקרים דומים בעבר, הביקורת המוסרית שהוטחה בסרט רק הגבירה את הסקרנות כלפיו.

ומדוע בעצם התעוררה מלכתחילה סערה ציבורית סביב הנפילה? הסיבה העיקרית לכך היא אופן הצגת דמותו של הגיבור הראשי. במקום לצייר את היטלר כמפלצת חד־ממדית, התגלמות הרשע עלי אדמות, מתאר אותו הסרט כאיש בשר ודם, אכזר וסוער לעתים, אך סימפטי ואפילו אבהי בהזדמנויות אחרות. ואם יש בדיוקן הזה כדי לעורר אי־נוחות בקרב מבקרים וצופים באירופה, על אחת כמה וכמה במדינתם של הקרבנות, שבה אסור על פי חוק לכנות אדם אחר בשם "נאצי", בגלל ההילה השטנית שנקשרה למונח. ואולם גם בישראל היו כאלה שבירכו על התמונה המוצגת בסרט; בראיון טלוויזיוני לרגל יום השואה אמר ההיסטוריון משה צימרמן, שנתבע פעם בגין השוואת ילדי המתנחלים להיטלר־יוגנד, כי הצפייה בהיטלר החדש והאנושי הזה עשויה לסייע לנו להשתחרר מן הדימויים הדמוניים של הנאציזם ולהמחיש כיצד אפילו אנשים רגילים עלולים ליפול בשביו של הרוע.

אלא שנראה כי גם צימרמן וגם רוב המבקרים הישראלים החמיצו את המסר האמיתי של הסרט. הנפילה אינו עוסק באנושיותו של היטלר או ברוע הנאצי; הוא עוסק, בראש ובראשונה, בחפותם של הגרמנים, בגבורתם, בטוהרם, בהפיכתם לקרבן. במובן זה, לפחות, הסרט מעולל דבר חמור לאין ערוך מהאנשתו של הצורר - הוא מנסה לנקות מאשמה את האומה שהלכה אחריו באש ובמים.

הסרט נפתח בשנת 1942, כשהיטלר בוחר בטרודל יונגֶה בת העשרים ושתיים - ללא ספק המושכת והמצודדת ביותר מבין המועמדות - לשמש לו מזכירה אישית. הפיהרר מוצג בסצנה זו כאדם נוח לבריות, המגלה סבלנות ואורך רוח אפילו כאשר טרודל אינה מצליחה להדפיס כיאות את מה שהוא מכתיב לה. אלא שבשלב זה המלחמה עדיין רחוקה מסיום. ידם של צבאות גרמניה עדיין על העליונה בחזיתות רבות, וטרודל מסוחררת מתפקידה החדש ומהיטלר - בוס כל־יכול ודוד חביב בעת ובעונה אחת.

ואז עובר הסרט בדילוג מהיר לאפריל 1945; גרמניה ניצבת על סף קריסה מוחלטת. הרוסים כבר פלשו לברלין, והיטלר, בני חוגו הנאצים וסגל עובדיו ספונים בבונקר התת־קרקעי. שוכני המאורה הזאת נחלקים בין גנרלים שמרנים מן הדור הישן כדוגמת קייטל, יודל ומונקה, היודעים כי המלחמה אבודה ומבקשים להיכנע בצורה מכובדת, ובין נושאי כליו אפופי האשליות של הפיהרר, כמו שר התעמולה יוזף גבלס ואווה בראון, פילגשו של היטלר, המתעקשים להאמין שארמיות גרמניות דמיוניות עדיין מסוגלות להפוך את הקערה על פיה ולהושיע את הרייך מתבוסתו. שר החימוש אלברט שְפֶּר שמגיע לבונקר מצדד בגנרלים, ואילו היינריך הימלר קורא לכרות ברית עם האמריקנים נגד רוסיה. היטלר, רועד מפחד, מתלבט בין העמדות השונות, ומתנדנד בין ייאוש תהומי להתרסה כלפי הסובבים אותו. וכל העת ניצבת לצדו טרודל מזכירתו, ואף שאיבדה כל תקווה היא מסרבת לנטוש את הפיהרר.

הסרט מתמקד בעיקר בדרמה התת־קרקעית, אך הוא סוטה גם אל שתי עלילות משנה המתרחשות מעל לפני הקרקע, על רקע הריסות ברלין, המזכירות את ציורי הגיהינום של הירונימוס בּוֹש. עלילת המשנה הראשונה עוסקת בארנסט גינטר שֶנְק, רופא צבאי המתעלם מן הפקודות לנטוש את העיר ונשאר לטפל בפצועים הרבים. העלילה השנייה עוקבת אחר הילד פטר קרַנץ, בהיר השיער ותכול העין, שלמרות גילו הצעיר מצליח להשמיד שני טנקים מכוחות האויב, בעוד שאביו, חייל משוחרר קטוע זרוע, מנסה שוב ושוב לגרור אותו הרחק מזירת הקרב. במקביל נאבקים האב ובנו בכנופיות נאציות שצדות זקנים המסרבים להשתתף בלחימה. מדובר אפוא בגיבורים "אמיתיים", שלא דבק בהם רבב מן הרשע הנאצי; כל גרמני יכול להתגאות במעשיהם ללא נקיפות מצפון - וזו, במידה רבה, התכלית העיקרית שאליה חותר הסרט.

ובאמת, הנפילה אינו עוסק בהכאה על חטא או בבקשת תשובה. הוא היה יכול למזג יחדיו את האיוולת, הזוועה והרשעות לכדי וידוי מייסר נפש על שקיעתה של האומה אל תהום הברבריות. אלא שהסרט, הנסמך במידה רבה על זיכרונותיהם המצטדקים של טרודל ושפר, חותר לדבר מה אחר לחלוטין: הוא מבקש לטהר את גרמניה מאשמה, והוא משיג זאת באמצעות מניפולציות והונאה.